תנסו בבית: תענית דיבור משפחתית

לפני מספר שנים החלטנו, בעלי ואני, על תענית דיבור בשבועות. באותה שנה חל החג בצמוד לשבת, והחלטנו לערוך תענית דיבור לאורך כל החג והשבת.

תענית דיבור?

כן. החלטנו להשתמש בפה היהודי והקדוש שלנו לשימושו המקורי, ורק לו: לדבר על השולחן רק דברי תורה, לברך, להתפלל וזהו. ללא דברי חולין כלל.

היינו מאוד זקוקים לזמן שקט שכזה, כל אחד עם עצמו, ושמחנו על הקבלה המרעננת.

תשאלו מה עם הילדים? בכל זאת היו אז 5 זאטוטים עליזים ומלאי מרץ...

החלטנו "לקפוץ למים". בליבנו היינו סמוכים ובטוחים שהילדים ישתפו פעולה עם רצונותינו הרוחניים ובהחלט לא יינזקו מכך ואולי... אפילו להיפך.

יידענו מראש את הילדים והסברנו להם את משמעותה של תענית הדיבור.

חג שבועות פרס את כנפיו, ואווירת קדושה והוד ירדה על ביתנו.

הדלקתי נרות וישבתי בתפילה.

מלאת סקרנות, ערכתי את השולחן. תהיתי לעצמי כיצד יתנהל לו שולחן החג בלי המשפטים הקבועים: "נטלת כבר ידיים?", "תחכה יפה לתורך", "שקט, עכשיו אבא מדבר דברי תורה", "שירה, קומי לברך", "ילדים, מי עוזר יפה לפנות?", "לכי להחליף לפיג´מה"...

הילדים המתוקים, יש לציין, היו משועשעים לגמרי מכל עניין תענית הדיבור. הם דאגו, מבעוד יום, ליידע את כל ילדי הבניין, וחזרו שוב ושוב, ב"גאוות יחידה" מופגנת, על ההסבר ששמעו בפני כל דורש...

הבנות, שיצאו לשחק בחוץ, שבו והביאו איתן משב של עליזות. גם בעלי ובני כבר שבו מהתפילה ונערכנו לסעודת החג.

אז איך התנהלה הסעודה?

זה היה מדהים במיוחד ובהחלט מעבר למצופה - הילדים ישבו כאילו "הדבקנו" אותם לכיסאות... בניגוד ל"חגיגה" העליזה (ולפעמים המרגיזה) שיש לנו בדרך כלל סביב השולחן - אף אחד לא קם והשתולל, ממש כמו במעמד הר סיני: "ציפור לא צייצה ושור לא געה"... כולם רצו להשתתף ולהשמיע חידושי תורה ששמעו בגנים ובבית הספר.

ו... שיא השיאים – הם פינו את הצלחות שלהם בתום הסעודה וישבו לברך מברכונים (!) – להזכירכם – מבלי שאמרתי מילה (איזה כיף!).

"למה לא יכולתי לשתוק קודם?", שאלתי את עצמי...

הם אפילו הגדילו לעשות – בכל פעם שדיברנו בדברי תורה, היו הילדים עוקבים אחרינו ודואגים להעיר לנו על כל מילה שהייתה, כביכול, מיותרת ולא מספיק "קדושה" בעיניהם...

במהלך כל היומיים היינו, בעלי ואני, שקועים בתפילה ובלימוד, ותענית הדיבור הזו נתנה לנו, ברוך ה´, פינה של שקט וזמן של חשבון נפש.

נדהמו לראות את שיתוף הפעולה של הילדים... במהלך כל היומיים הם לא רבו אפילו פעם אחת! הגדולים עזרו לקטנים בלבישת בגדי שבת או פיג´מות, הזכירו להם לברך ברכת מזון (מי שכנע אותנו שהם לא רוצים/ אוהבים/ שמחים לברך?), וגילו אחריות מיוחדת בכל נושא אפשרי.

מה שהפתיע אותי במיוחד היתה השמחה הגדולה של הילדים שליוותה את כל היומיים האלו. ניכר היה שהם מבינים, גם בגילם הצעיר, את חשיבותו של העניין הרוחני הזה, וראינו שהם מאוד מעריכים ומכבדים אותנו על כך.

בצאת השבת, בעודי מדיחה את ערמות הכלים, חשבתי לעצמי שאם עד היום הנחתי ש 80% מהמלל בבית מיותר – היום אני יודעת בוודאות ש- 95% מהמלל בבית מ-י-ו-ת-ר!!

אחרי ההצלחה המסחררת של התענית בשבועות – אנחנו עורכים מדי פעם תעניות כאלו וברוך ה´, רואים בהן הרבה שיתוף פעולה מצד הילדים.

אז מה היה שם?

כאימהות, נדמה לנו שהכלי החזק ביותר שלנו הוא הדיבור. אנו בטוחות שאם נעיר, נסביר ונביע את דעתנו בכל עניין – נחנך את הילדים. ב"שטח" דווקא רואים אחרת – שאנו חוזרות המון פעמים על אותן בקשות, מתחננות שוב ושוב על סידרי הבית, ומתישות את עצמנו בהסברים חוזרים ונשנים על נושאים שונים ורבים.

אז הדיבור מחנך ו"עושה את העבודה" או לא?

דוד המלך אומר: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם" (תהילים, י"ט, ב´).

זאת אומרת, החוויות האמיתיות הנרשמות בנפש ובעלות המשמעות הגדולה ביותר - הן חוויות ללא מילים. "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". התבוננות בבריאה בלבד תביא את האדם השלם ליראת ואהבת ה´ – אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם - ללא נאומים, הסברים ומילים...

גם ב"לילה הגדול של חינוך הילדים", הלא הוא ליל הסדר, אנו דואגים לשנות סדרים, על מנת להביא את הילד לשאול בעצמו שאלות וקושיות. אנו נמנעים מלנאום ולהשאיר אותו בעמדת המקשיב הפאסיבי.

המילים הן כלי עוצמתי לתפילה, לימוד תורה, שיחה של חיזוק ועוד, אבל כשזה נוגע לחינוך ילדים – אנו צריכים לשאול את עצמינו מה עומד מאחורי המילים. מהי המחשבה שמלווה אותן כשהן יוצאות לאוויר? רק "התרגום" שלמטה, קרי: המסר שעובר בין השורות, הוא זה שמקבל מקום בתודעתו של הילד!

ניקח לדוגמא סיטואציה רגילה בבית: אני מבקשת בטון "תקיף ובטוח" לפנות את השולחן אחרי ארוחת הערב. מן השפה ולחוץ, נדמה לי שאני סמכותית... אבל באמת מבפנים אני לא מאמינה לרגע שמישהו הולך לפנות את השולחן. ייתכן שמה שאני חושבת באותו הרגע זה שאני אמא קשה מדי או אולי וותרנית מדי... הרי אצל השכנה הילדים תמיד מפנים את השולחן ורק אצלי כולם "נסיכים"...

מה באמת עבר לי בראש? לא באמת האמנתי במה שאני דורשת, והייתי לגמרי מעורערת בדרישה שלי אליהם. המסר הפנימי הזה שעבר לי בראש – הוא זה שעבר לילדים. הם יודעים לקרוא רק את ה"תרגום" ש"רץ למטה", ומכאן ועד ללא לפנות את השולחן הדרך קצרה...

בואו לא נשכח נקודה חשובה: הילד שלי מכיר אותי מצוין. הוא יודע בדיוק מה אני מרשה ומה לא, מה מותר ומה אסור, מה אפשר לבקש מאמא ומה הוא יקבל רק מאבא וכו´, כך שהמילים בדרך כלל מיותרות.

מה עושה דבר מיותר?

מעמיס, מכביד ומביא תוצאה הפוכה. ככל שארגיל את עצמי לצמצם את הדיבור בבית לדיבור אמיתי ונצרך באמת – אמצא את עצמי יותר משוחררת ויותר שמחה, ופעמים רבות יותר אמצא את הילדים יותר ויותר משתפים פעולה עם רצונותיי (אפילו הכמוסים, ואלו שמעולם לא ביקשתי).

* * *

הרב יצחק זילברשטיין בספרו "טובך יביעו" כותב על אברהם אבינו ע"ה: כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה´, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא ה´ עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו. (פר´ וירא, פס´ י"ח-י"ט).

התורה מלמדת אותנו שעיקר כוחו וזכויותיו של אברהם אבינו היו בחינוך הבנים. הבה נבדוק במקומות המפורשים בתורה כמה מילים דיבר אברהם עם יצחק והנה מצינו רק 8 תיבות והן: "הנני, בני", (בראשית, כ"ב, פסוק ז´) "אלוקים יראה לו השה לעולה" (פסוק ח´). מכאן נוכל ללמוד שכדי להיות מחנך טוב ולהורות את בניו ובני ביתו דרך ה´, אין צורך להרבות במילים. העיקר היא הדוגמא האישית. כשילד רואה את אביו מתנהג כיאות והולך בדרכי המוסר והמידות הטובות - אין לך חינוך טוב מזה.

                                                                               * * *

נכון, שתיקה זה דבר נפלא, אבל בכל זאת חייבים לומר להם להכין שיעורים, או שאין רשות להגיע אחרי 7 בערב, או שיסדרו את החדר, ומה לגבי מריבות? לפעמים אין לי ברירה וחייבים להתערב...

בואו נבדוק לרגע מה מביא אותנו לדיבורים ולבקשות החוזרות הללו, ולעומת זאת, מתי כמעט שאין צורך לדבר.

בסידור החדר, לדוגמא, או במריבות, אני חוזרת וחוזרת ללא הרף, כבר שנים(!) על אותן הבקשות, בדרך כלל ללא הועיל. האם יש בבית סדרים או הנהגות שכמעט ואין לי צורך להסביר אותם?

כן. יש כאלה בכל בית, רק שבדרך-כלל אנו לא שמים לב אליהם מרוב שהם מובנים מאליהם.

דוגמאות טובות לכך הן חלק מהמצוות: לדוגמא, בכל הנוגע להפרדה בין בשר לחלב. מתי קרה אצלינו בבית שילד לקח צלחת בשרית כדי לאכול בה טוסט עם גבינה צהובה?

לא יודעת...

מתי דיברתי/ נאמתי/ צעקתי/ הענשתי בנושא?

לא עשיתי אף אחד מהדברים הללו... נדמה לי שמעולם לא הסברתי לאף אחד מהילדים. מעניין... אולי פעם, מזמן כשהיו קטנים...

דוגמא נוספת: כשקורה שילד מדבר לשון הרע, האם אני "מתפוצצת" כמו בנאומים על מריבות או סידור החדר? לא. כי בנושא הזה לכ-ו-ל-ם ברור שאצלנו לא מדברים על אף אחד. אני יכולה להעיר. אבל בדרך כלל כלל זו תהיה הערה בטון בטוח ורגוע, שמיד תשתיק את הדיבורים המיותרים.

לא רק בנושא המצוות יש דברים מובנים מאליהם, שבהם יש שיתוף פעולה מלא מצד הילדים ללא נאומים/ עונשים/ פרסים. לדוגמא: אצלי בבית, כשכולם נכנסים לאוטו – הם מיד חוגרים חגורות בטיחות. כשמתחילים לנסוע - הם אפילו בלחץ במידה ולא הספיקו להיחגר.

מתי ביקשתי? כעסתי? התחננתי? הסברתי? לא יודעת, לא זוכרת, אולי מזמן, כשהיו קטנים... לילדים הכלל הזה ברור וחד כשמש, ואין צורך לדבר על זה.

דוגמא נוספת: כולם אצלנו יודעים שמכתב שאינו ממוען אלי – אני לא פותח בשום פנים ואופן. רק האדם שאליו ממוען המכתב רשאי לפותחו. גם בעניין הזה יש מאה אחוז שיתוף פעולה, וכל זאת ללא מאמץ מיוחד.

* * *

אז מה קרה כאן? למה בדוגמא של הבשר והחלב יש לי 100% שיתוף פעולה בבית, ולעומת זאת על סידור החדר אני יכולה לפתוח במלחמת עולם?...

מילת המפתח להבין את ההבדל בין השתיים היא סמכות.

בדוגמא של הבשר והחלב אני בטוחה בסמכות שיש לי לבקש ולדרוש. זה ברור לי כשמש שהילדים ישתפו פעולה. אני לגמרי רגועה ואין לי ספק שהילדים לא יערבבו בשר וחלב.

אבל בנושא סידור החדר אני מעורערת בסמכותי כאם. אני כלל לא בטוחה שזה בסדר מצידי לבקש או לדרוש, ואז מה קורה? אני מדברת המון, חוזרת שוב ושוב ומנסה בכל דרך. לפעמים אני נוקטת בעמדת "היד הקשה", לפעמים אני מייסרת את עצמי שאני קפדנית מדי ומנסה ברכות, לפעמים אני מתחננת ולפעמים מענישה.

הכלל שנדרש בבית ברור לי - אני בטוחה שהילדים צריכים לסדר את החדר, אבל אני לא בטוחה שיש לי את הזכות ל"אכוף" את הכלל בבית.

מתי, למעשה, אני מרימה קול? כשאני לא בטוחה בסמכותי לבקש. אבל, כשאני מציעה ממתק, אני יכולה לדבר בנחת כי שם ברור לי שאני "בסדר"...

מכאן אפשר להבין מהי סמכות. סמכות אמיתית היא סמכות רכה. סמכות שנובעת מבפנים. זהו חוזק שלא זקוק למילים. כמו שאנחנו רגילים לראות אצל רב גדול – אין לו צורך להרים קול. הסמכות שלו ברורה וכולם סרים למרותו, או דוגמא מוכרת יותר –  יש מורה שנכנסת לכיתה וכולם משתתקים, ולעומתה יש מורה שברגע שהיא נכנסת מתחילה "חגיגה". מה ההבדל בין השתיים? תחושת הסמכות הפנימית שלהן. המורה הסמכותית היא מורה שבטוחה בעצמה ולא מחפשת אישור מאף תלמיד. לעומתה, המורה השנייה מהוססת בסמכותה ומחפשת פידבק חיובי מהכיתה על מנת להרגיש שהיא מורה טובה.

מי שבאמת בטוח בסמכותו – וכאן אי אפשר "לעבוד" על אף אחד (ובטח שלא על הילדים שלנו ) – מעביר את השדר שלו ללא מילים.

* * *

אז איך, לסיכום, אנחנו מסבירים את ההצלחה המסחררת של התענית הזו?

כשלא דיברנו דברי חולין בשבועות היו ברורים לנו מספר דברים:

* שהילדים יודעים מצויין מה מותר ומה אסור.

* שהילדים שמחים לשתף פעולה עם כל דבר שחשוב להורים.

* שזה בסדר גמור לא להעיר, כי הדיבור הוא "אשליה" של חינוך, ובאמת החינוך הוא בעיקר הדוגמא האישית. לבחור לקיים תענית כזו היא עצמה חינוך – (כמובן במידה ואנו עושים זאת כי הדבר באמתחשוב לנו ולא ב"כאילו", על-מנת "לחנך" את הילדים לרוחניות...).

* שגם אם הילדים יבחרו להתנהג בדרך לא מתאימה – אנחנו לא מתכוונים "להיות שם". היה ברור לנו שאנו לא מתכוונים לכעוס ולהעיר בשום צורה.

כשילד יודע בוודאות שההורה לא יתערער, יעיר או יכעס – הוא בדרך כלל הולך בדרך הישר.

חז"ל הקדושים ציידו אותנו בעצה יקרה מפז: "מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע" (יבמות, ס"ה). כשאני עומדת לבקש משהו, כדאי לי לשאול את עצמי מס´ שאלות מהירות:

* האם הילדים כבר יודעים שזה חשוב לי/ שזה כלל בבית שלנו?* האם תחושת הסמכות שלי בבית מעורערת כעת?

* האם זה עומד "לקלקל" לי את ארוחת הערב/ היציאה בבוקר/ הקנייה בסופר?

אם עניתי על כל התשובות "כן" חד משמעי, אולי כדאי להתחיל לשנות כיוון.

כדאי להבין שכדי שהמילים שלי "יעבדו", והילדים אכן יקשיבו ויעשו, הדיבור צריך להיות "מגוּבה" בחשיבה אחרת: בחיזוק הסמכות ובציפייה חיובית לשיתוף פעולה.

החינוך היחיד בבית, אם כן, הוא חינוך ללא מילים! המסר היחיד שעובר אל הילדים הוא מסר פנימי. המחשבה האמיתית שעוברת לי באותו רגע בראש - היא זו שעוברת אל הילד.

במידה ואחזק את הבטחון בסמכותי כאם, אסיר את רגשות האשם המלווים אותי בכל רגע, ואבין שאני המנהלת בבית – המסרים שיעברו אל הילדים יהיו ברורים ובהירים, מבלי שאאלץ להסביר ולהזכיר שוב ושוב מה יש או אין לעשות.

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.