כמה באמת מומלץ לשתות?

נושא השתייה בישראל הוא בעייתי במיוחד לא רק מסיבות אקלימיות, אלא גם מטעמים היסטוריים. עוד לפני קום המדינה, ובשנותיה הראשונות, שלט בכיפה האידיאל של חישול הגוף והסתפקות במועט. זה היה, ככל הנראה, המקור לרעיון המוזר של ´משמעת המים´ שרווח בתקופה מסוימת. אנשים חשבו שניתן להרגיל את הגוף למחסור בנוזלים, כפי שניתן להרגילו לתנאים קשים אחרים. אנשים החיים כל חייהם במדבר אכן זקוקים לפחות נוזלים מן התייר המזדמן, אך משמעת מים פירושה לא לשתות גם כאשר אתה צמא - וזה מסוכן בעליל וגרם למקרי התייבשות ואף למוות.

כאשר הבינו את גודל הטעות בקביעת משמעת מים, לא הסתפקו בביטולה, אלא החלו מאז ועד היום להטיף לשתיית מים מרובה.

נוזלים – הצילו!

אכן, כל עוד מדובר בחיילים או במטיילים במסע אין בכך סכנה מיוחדת, משום שבתנאי מאמץ וחום באמת מאבדים הרבה נוזלים, וגם אם שותים יותר מדי, עדיין נעשה שימוש בחלק מהמים.

בנוסף, הבינו שתזונה רגילה מכילה חומרים רבים, העלולים לגרום נזק חמור אם לא ידוללו. ואכן, ברוך ה´, יש בגופנו מערכות משוב המגיבות למצבים כאלו בהגברת הצמא.

מעבר לכך, שתיה מרובה גורמת להאטת תהליכי הניקוי של הגוף. כיוון שתהליכי ניקוי מזוהים בדרך כלל כ"מחלות", ומלווים בהרגשה רעה, העובדה שהשתייה המיותרת מחלישה אותן, יוצרת הקלה. הקלה זמנית, שאינה פותרת את הבעיה מהשורש, ואף עשויה לגרום לנזק בעתיד, אך בכל זאת הקלה.

מכל הסיבות האלו קיבלה ההטפה לשתייה תאוצה, וכיום ממליצים לשתות הרבה ללא אבחנה וללא התחשבות בתנאים. אדם בתנאי מיזוג וחוסר פעילות גופנית, גם אם הוא בתזונה גרועה, שיש לדללה בנוזלים כדי להפחית את נזקיה, אינו צמא בדרך כלל ליותר מכמה כוסות ביום. כאשר הוא שותה למעלה מן הצמא, השתייה מוסיפה נזקים נוספים, מלבד מה שגורם המזון הגרוע. נפח הדם עולה ואיתו לחץ-הדם. הלב מתאמץ לדחוף ולשאוב ללא הרף כמות מוגדלת של דם, ובמשך הזמן מתרחב ונחלש. בגלל צריכת מלח וחומרים נוספים, אוגרות רקמות הגוף בתאיהן, בעל כורחן, עודפי נוזלים, והללו מפריעים לפעולתן וגורמים להחלשתן. אצל אנשים בהירי עור, אחד הסימנים לכך הוא שטפי דם של הנימים מכל מכה קלה. עודפי נוזלים בגוף מדללים גם את נוזלי הלימפה ופוגעים ישירות במערכת החיסונית.

תאי הכליות, הנושאים בעיקר הנטל של פינוי חומרים מזיקים מגופנו, נחלשים ומתעייפים, ויעילות עבודתם בסינון הרעלים פוחתת מחמת עומס יתר של נוזלים. לכן, שתייה מרובה גורמת להאטת קצב הפינוי של הזיהום מן הגוף.

עובדות אלה מנוגדות לתיאוריה שהמים "שוטפים" את הכליות, כאילו הן מיכל שניתן לשפוך לתוכו מים, לנער ולשפוך אותם החוצה עם הלכלוך.

למעשה, הכליות בנויות מתאים זעירים, וכל תא הוא מעין מעבדה לסינון החומרים המזיקים והמיותרים המגיעים דרך הדם. ככל שנוסיף נוזלים ונדלל את כמות החומרים בדם, כן נפחית את חומרי הפסולת בכל טיפת נוזל המגיעה לכליות, והכליות יצטרכו לעבוד יותר זמן ויותר קשה כדי להפריש את אותה כמות פסולת.

כמות הנוזלים בגוף צריכה להתאים לכמות חומרי הפסולת, כך שהריכוז יתאים לעבודת הכליות. פירושו של דבר הוא שיש לשתות יותר ככל שכמות החומרים המזיקים במזון גדלה, ופחות ככל שהיא קטנה. בחסדי הבורא, ישנו בגוף מנגנון היודע בדיוק כמה עלינו לשתות, וזהו מנגנון הצמא המגיב לריכוז החומרים הנמצאים בדם. 

כיוון שעודף נוזלים גורם להאטת קצב הפרשת הזיהום, בשל דילולו המוגזם והתשת הכליות, אין זה מפתיע שבתזונה נכונה, המכילה מעט מאוד חומרים מזיקים, צמצום הנוזלים מביא למהירות מדהימה בניקוי. בחיי היום-יום אנו יודעים שלעתים ניתן להתגבר על כאב ראש באמצעות שתייה. כיוון שכאב ראש מעיד, לעתים קרובות, על זיהום בגוף, שהוא גם הסיבה העיקרית למיגרנות, ניתן לסלק אותו באמצעות האטת הניקוי בעזרת עודף שתייה. השאלה היא, אם אנו מעוניינים להקריב את בריאותנו, על מנת להיפטר מתופעה המעידה על מאמציו הבריאים של הגוף.

באורח חיים בריא נפטרים לחלוטין מכאבי ראש וממיגרנות לאחר תקופת הניקוי (הסבר מפורט על תהליך הניקוי בגליונות הקודמים).

תזונה מאוזנת ושתיה

אנשים יכולים לאכול תזונה בריאה למהדרין, אך אם יאכלו בכמות מוגזמת, או ישתו יותר מתחושת הצמא, יגרמו למצב של רעלים בדם, בשל הספיגה מן המעי, ולכן יסבלו שוב ושוב מתופעות ניקוי, וכן גם מגזים בעלי ריח רע.

כל ניסיון לסגל את התזונה הנכונה, בלא להפחית את כמות הנוזלים, מביא לתוצאות דלות מאוד, יחסית, לאלו המקפידים לשתות רק לפי הצמא.

המקרה הבא הוא דוגמא טובה לכך: ל"בית הטבעי" שפתחתי לפני מספר שנים, הגיעה אישה נאה כבת 40. היא עלתה רק מספר מדרגות מן הכביש וכבר החלה כולה לנטוף זיעה כשקיבלתי את פניה. היא הסבירה מיד שהיא סובלת מלב מורחב ומחולשה. חקרתי אותה על תזונתה, ולהפתעתי, גיליתי שתזונתה מושלמת. נותר לי רק לשאול: "וכמה את שותה?", "עשרים כוסות ביום", ענתה לי בגאווה... בקושי הצלחתי לשכנע אותה להפחית את כמות השתיה רק לפי תחושת הצמא. בשלב הראשון ירדה לשתי כוסות ביום, ורק לאחר שראתה שנותרה בחיים, הסכימה להוריד עוד. תוך ימים ספורים הפסיקה לנטוף זיעה לאחר כל מאמץ קל, והייתה מסוגלת, להפתעתה, ללכת מרחקים ולעלות מדרגות בקלות.

אנשים הטוענים שהם חייבים לשתות הרבה בגלל הזעה מרובה, חייבים לזכור שבהזעה אנו מאבדים כמות ניכרת של מינרלים שאינם מוחזרים על ידי השתייה. זאת אחת הסיבות שלא מומלץ לעשות סאונה או מרחץ תורכי לעתים קרובות. הזעה פסיבית, בניגוד להזעה מפעילות, גם אינה מלווה כמעט בהפרשת רעלים, אלא בעיקר באבדן מינרלים. לעתים ההזעה נובעת לא רק מחום או מפעילות, אלא מעצם עודפי הנוזלים שבגוף. בכל מקרה של התחממות, טוב לעשות מקלחת קרה לפני שמנסים לקרר את הגוף רק בעזרת שתייה.

כמה לשתות?

אז למרות שכבר ענינו על השאלה, בכל זאת נשאל באופן ברור, למען הסר ספק: כמה צריך לשתות?

התשובה, כרגיל, פשוטה מאוד ומדויקת - לפי מידת הצמא.

הצמא מושפע מתנאים כגון יובש, חום או פעילות גופנית, וכן גם מכמות הרעלים בגוף ומסוג התזונה. אנו רגילים לחשוב שאפשר לסמוך על תחושת הרעב, אך לא על תחושת הצמא. בתזונה הרווחת, הרוויה בחומרים מגרים, כגון: קפה, תה, סוכר, מלח, תבלינים חריפים, קמח לבן, מזון מתועש וחומרים כימיים שונים, קשה לסמוך הן על תחושת הרעב והן על תחושת הצמא, ואילו בתזונה טבעית ומאוזנת, ניתן לסמוך על שתיהן. בתזונה כזאת, אין צורך בנוזלים מרובים, וככל שהגוף הולך ומתפטר מחומרי הרעל שהצטברו בו, הוא דורש פחות ופחות שתייה. אדרבה, כיוון שתזונה כזאת כוללת הרבה פירות וירקות, העשירים בנוזלים, ניתן אף להגיע למצב של עודף נוזלים - רק מאכילת יתר שלהם, בייחוד מאכילת פירות, שהם כל כך טעימים.

אלי שטראוס ז"ל (היה מהמרפאים היחידים בארץ שטיפל בשיטת "קינגסטון קליניק", ואשר בעזרתו נרפאתי ממחלת הסרטן), העיד כי בעשרות שנות עבודתו בשיטה הזאת מעולם לא נתקל במקרה של אבנים או חול בכליות אצל אנשים שנקטו שנים ארוכות בתזונה מאוזנת. גם בעלי היסטוריה של ניתוחים להוצאת אבנים (על אף ששתו כמויות אדירות), הפסיקו לסבול מהתופעה הזאת לאחר שאימצו תזונה בריאה. אם צמאים אפשר לאכול פרי או ירק, המכילים מלבד הנוזלים גם ויטמינים ומינרלים שאינם משמינים כמו שתייה מרובה. לאכילת ירקות ופירות בשלמותם יש יתרון נוסף, כי הם מאטים את קצב הכנסת הנוזלים. עם זאת, כאמור, אין להגזים בהם מעבר להשקטת הצמא.

בחורף אנו זקוקים לפחות נוזלים וליותר קלוריות, ולכן נאכל פחות פירות עסיסיים ויותר פירות יבשים (כמובן ללא תוספת סוכר). בקיץ - להיפך. אבל, זהירות! בחורף קל להגזים בסוכרים, בשל הפרזה באכילת פירות יבשים, ובקיץ קל להגזים בנוזלים, בייחוד מאבטיח או מלון.

מעל לכל, יש להיזהר ממשקאות טעימים מדי, שמפתים לשתות מעל הצורך המידי של הצמא.

מה לשתות?      

הנה מספר המלצות בנושא השתייה:

* מים מינרלים או מטוהרים (הסבר בהמשך), הם התשובה הפשוטה והנכונה ביותר.

* מיצים טבעיים, עדיף מתוצרת בית, או קנויים ללא כל תוספות.

* לבן טבעי או חלב מטרנה, שלהכנתו אין לחמם את המים מעל 40 מעלות.

* חליטת פירות או חליטת ורד הבר. לחליטות הצמחים האחרים יש השפעות תרופתיות שאינן רצויות. תה רגיל או ירוק מזיקים עוד יותר.

* קפה דגנים (ובשום אופן לא קפה נטול קפאין, אשר יש בו חומרים מזיקים רבים, אף יותר מקפה רגיל).

אנשים העובדים עבודה פיזית קשה, ילדים המשחקים בחוץ, בטיולים ארוכים, במקום חם, וכן נשים מיניקות, צריכים לשתות יותר מהרגיל. במיוחד יש לשים לב למצבנו בימי חמסין או בזמן מחלה וחום, או בעת שלשולים והקאות. יש להקפיד על שתיית מספר לגימות לעתים קרובות במצבים כאלה, בייחוד בזמן מחלה כאשר אין תיאבון, ולכן מקבלים פחות נוזלים.

איכות מי השתיה בישראל

איכות מי הברז בארץ היא איומה, אם מתייחסים לכמות חומרי הריסוס, הדשן הכימי והמתכות הכבדות הנמצאים בהם, והמצב הולך ומחמיר. הרשויות מתייחסות בעיקר לכמות החיידקים במים, על אף שבדרך כלל אין לה חשיבות רבה מבחינה בריאותית, ובמקום לסנן את החיידקים ואת הרעלים הן מוסיפות למים גם חומרי חיטוי המסוכנים לבריאות.

איזה מים מינרלים עדיפים?

באשר למים המינרלים, יש להעדיף מים שכמות הכלור והחנקות נמוכים בהם. הכלור והחנקות הם חומרים מזיקים כל אחד לעצמו, והשילוב ביניהם נחשד כמסרטן. כמות השימוש במים בתזונה הטבעית היא קטנה מאוד גם לבישול, ולכן אפשר להסתפק במים מינרלים.

מטהר מים ביתי

למשפחות גדולות או למי שמעדיף להתקין בביתו מטהר מים, כדאי להתקין מטהר על בסיס אוסמוזה הפוכה, שפעולתה קרובה להתפלה מלאה של המים. זאת הדרך היחידה כיום לסלק מן המים את המתכות הכבדות, שהן החומרים המסוכנים ביותר במים. מכשיר כזה משיג גם טיהור מרבי מחומרים רעילים נוספים, כגון חומרי ריסוס ודשן כימי.

מטהרי מים, הכוללים קרינה להשמדת חיידקים, אינם רצויים. החיידקים ברובם מועילים ולא מסוכנים, ואילו הקרינה עלולה לגרום למוטציות בחיידקים ולהפכם למסוכנים.האם להרתיח את המים?

הרתחה של מי השתייה, לא רק שאינה מוציאה מהם את החומרים הרעילים, אלא אף גורמת לשקיעת המינרלים שלהם בקומקום, לכן אין בכך כל תועלת, ואפילו נזק.

פלואור במי הברז

הוספת פלואור למים בידי הרשויות היא מעשה תמוה, המסכן במיוחד את אלו המרבים בשתייה. מחקרים שנערכו בארצות הברית מראים שעודף פלואור גורם לנזקים, החל בכתמים על אמייל השן ועד למחלת עצמות קשה. המרפא הטבעי, יצחק בן אורי, מתריע שהפלואוריד המוכנס למי השתייה הוא נתרן פלואוריד - חומר רעיל ומסוכן, שהוא פסולת של תעשיית האלומיניום, ולא סידן פלואוריד, המצוי בטבע ונספג בצמחים, ודרכם זמין לגופנו.

לסיכום נאמר, כי שתייה מעבר לתחושת הצמא, גורעת מיכולת הכליות להפריש חומרי פסולת, מעמיסה על הלב, מחלישה את השרירים ואת שאר הרקמות, פוגעת באיכות העיכול וגורמת להתפתחות עצירות כרונית ולזיהום הדם ברעלים מן המעי. על כן מומלץ מאד להקפיד על תזונה נכונה, שמפחיתה את הצורך בשתיה בלתי פוסקת, וכך נזכה, בעזרת ה´, לתחושת כוח ובריאות.

שיהיה לכולנו קיץ בריא ומרענן.