כשר למהדרין? על צער בעלי חיים בתעשיית הבשר בישראל

לאחרונה אנו מקבלים שאלות רבות על צמחונות, וזאת בעקבות סדרת סרטונים ומצגות שמעודדות צמחונות (שהינה ההתנזרות מאכילת בשר) וטבעות (שהינה התנזרות מכל מזון המגיע מן החי, ואפילו חלב וביצים). רוב המצגות והסרטונים שמסתובבים ברשת אינם משקפים את האמת הסטטיסטית בתעשייה, והם נוטים מאוד לנסיונות דמגוגיים שמטרתם להגעיל ולהחריד את הצופה. יש בכך גרעין חזק של אמת: לא ניתן להתכחש לעובדה שבעלי חיים רבים במשק מקבלים יחס כואב ומחפיר. הפונים אלינו שואלים בצדק על הסבל שעוברים פרות ועופות בתעשיית הבשר, ובפרט בצילומים שנחשפו בעבר בידי התוכנית "כלבוטק". השאלה המתבקשת היא, כיצד ניתן לתת כשרות לרפתות שעוברות על איסור מפורש מהתורה של צער בעלי חיים? ישנם פונים ששוכנעו בעקבות סרטונים אלו לחדול לאכול בשר, ושאלתם קיצונית אפילו יותר: מדוע התורה מתירה בכלל אכילה ושחיטה של בעלי חיים? ננסה בע"ה להקיף נושא עדין זה: בכתבה הראשונה בסדרה נברר את יחס התורה כלפי בעלי חיים והתעשייה כיום, ובכתבה הבאה נברר האם הצמחונות רצויה מבחינה טבעית ומוסרית.

צפו בהרצאתו של הרב משה קרני אודות צמחונות וטבעונות:

* * *

עלינו לפתוח בשאלה: עד כמה חשובה בעיני התורה ההתחשבות בבעלי החיים?

האיסור הראשון בתורה שמתייחס לבעלי חיים נמצא באחת משבע מצוות בני נח: איסור "איבר מן החי", כלומר, האיסור ליטול איבר מבהמה חיה ועוף מבלי להורגן תחילה, כך נאמר בתורה: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית פרק ט, ד). מצווה זו ניתנה לכל העולם כולו, והיא נמסרה שוב לבני ישראל בסיני: "ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים, פרק יב, כב).

כנראה שבימי קדם תופעה שכזו היתה נפוצה, וגויים היו שומרים על "טריות הבשר" באמצעות הריגת בעלי-חיים בשלבים. אכזריות ברמה שכזו קשה לדמיינה, והתורה אוסרת אותה מכל וכל, ולא רק בבהמות הגדולות, אלא בכל חיה ועוף. גם חומרת האיסור עשויה להיות מפתיעה: גוי שנוטל איבר מן החי מתחייב מן התורה במוות. איסור זה של התעללות בבעלי חיים הוא כל כך חמור  בעיני התורה, עד שהוא נכלל באחת משבע מצוות בני נח עליהן נהרגים.

אך לא פחות מרתקת העובדה, שלאורך כל התורה אנו מגלים התחשבות ברגשות הדקים ביותר של בהמות ואפילו עופות, וישנה דרישה מן היהודי למנוע כל סוג של צער מיותר. שלמה המלך מתאר את הצדיק כמי שמבין את הרגשות והצרכים של בהמתו ואינו מצער אותה: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי פרק יב, י)

נציג עשר דוגמאות לחשיבות הרבה שהתורה מקנה ליחסו של היהודי כלפי בעלי החיים:

1. האיסור הראשון, כפי שראינו, הוא באכילת איבר מן החי, מצווה שמוטלת גם על הגויים.

2. התורה דורשת מהיהודי להאכיל את בהמתו לפני שהוא עצמו אוכל. מצווה זו נלמדת מן הפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" (דברים פרק יא, טו). וכך ביארו חז"ל במסכת גיטין (דף סב).

3. בעת המנוחה של היהודי בשבת, התורה דורשת שגם כל בהמותיו של היהודי ישבתו עימו. התורה אוסרת במפורש על היהודי להעביד את בהמותיו ביום השבת: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות פרק כ, ט). מצווה זו מופיעה בדברה הרביעית שבעשרת הדברות.

4. התורה אוסרת לחקלאי לחרוש את שדהו באמצעות שור וחמור הקשורים יחדיו (דברים, פרק כב, י), ומבאר האבן עזרא: "שכוח החמור אינו ככוח השור". פירוש הדבר שהחמור יתאמץ יותר מהשור בחרישת השדה. מפרשים אחרים מבארים שהיות והשור מעלה גירה ולועס, החמור שמביט בו יחשוב שהוא אוכל, ויצטער בזמן העבודה!

5. התורה אוסרת להטיל רסן בפי הבהמה העובדת בשדה, כלומר, אסור למנוע מבהמה לאכול במקום שבו היא עובדת. עד כדי כך דואגת התורה לצער הבהמה המביטה באוכל ומשתוקקת אליו. כך אומר הפסוק: "לא תחסום שור בדישו" (דברים פרק כה, ד). חז"ל קובעים שאיסור זה הוא כלפי כל בעלי החיים שברשותו של האדם, ואפילו חמור הסוחב תבואה, שחובה על היהודי לאפשר לו לאכול ממנה. יהודי העובר על מצווה זו מקבל מלקות בבית דין. ספר החינוך (מצווה תקצו) מבאר שמצווה זו נועדה להגדיל את רחמנותו של היהודי על בעלי החיים.

6. התורה מצווה על יהודי הרואה בהמה הסוחבת משא כבד, לעזור לבהמה ולפרוק מעליה את המשא, ואפילו אם בהמה זו שייכת לשונאו: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עימו" (שמות, פרק כג, ה).

7. התורה דואגת אף ליחסו של היהודי כלפי צערם של ציפורים, ומצווה את היהודי הרוצה לקחת את ביצי יונה - לשלוח תחילה את האם, כדי שלא תראה בלקיחת הביצים: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים פרק כב, ו). הרמב"ן מבאר שמצווה זו נועדה להחדיר בלבו של היהודי את מידת הרחמים, שלא יצער את היונה.

8. התורה אוסרת לאכול דם של בעלי חיים, ואפילו בתוך בשר שאינו מבושל דיו (ויקרא פרק יז, י), כי אכילת דם יוצרת תחושה של הפקרות וזילות כלפי בעלי החיים. איסור זה חמור מאוד, והעובר עליו מתחייב בכרת מן התורה (מסכת כריתות, דף כב, עמוד א). התורה גם מחייבת את השוחט לכסות את דם הבהמה, ולא להותיר את הדם על הארץ. עד כדי כך דואגת התורה לכך שהיהודים ישמרו על רגש אצילות וכבוד כלפי הבריאה, ולא יזלזלו אפילו בדמם של בעלי החיים המתים.

9. התורה אוסרת לסרס בעלי חיים (מקורות בקיצור שולחן ערוך, סימן קצא).

10. וכמובן, השחיטה היהודית שהיא ההומנית ביותר. התורה דורשת להרוג את הבהמה אך ורק מן הצוואר ולא מן העורף או האיברים. מכיוון שהעורק המספק את הדם למח עובר דרך הצוואר, הבהמה מאבדת את הכרתה מיד. על הסכין להיות חדה מאוד, במטרה שהחיתוך יהיה מהיר ולא מורגש.

ד''ר טמפל גרנדין הינה פרופסור למדעי החי באוניברסיטת קולורדו, ונחשבת כמומחית הגדולה ביותר להמתה הומנית של בעלי חיים. היא תיארה את תהליך השחיטה היהודית במילים אלו (ג'רוזלם פוסט, 12.17.04): ''אפילו פרים גדולים נותרו דוממים למרות שהתקן הריסון היה כה רפוי שהם היו יכולים בקלות למשוך את הראש החוצה... בידיו של שוחט מיומן בעל החיים אינו משמיע הגה או עושה תנועה והוא נופל מחוסר הכרה תוך 8-10 שניות... אני יודעת שהשחיטה הכשרה, כאשר היא נעשית כראוי, היא שיטת ההמתה ההומנית ביותר...''.

לדברי ד"ר גרנדין, השחיטות המקובלות בעולם, הנעשות באמצעות מכת חשמל או ירייה, מגבירות את הסיכויים לכך שהבהמה תחוש בכאב מכיוון שהמח נשאר רווי בדם. השחיטה היהודית מרוקנת את המח מיידית מחמצן ודם ובכך גורמת לאיבוד הכרה מיידי ללא כאב. גם על פי מאמרו של ד"ר ס.ד. רוזן מהפקולטה לרפואה ב'קינגס קולג', לונדון, שהתפרסם בכתב העת '''Veterinary Record", חיתוך הקנה הוושט ועורקי הצוואר גורם לבהמה אובדן הכרה בלתי הפיך תוך 2 שניות.

מדוגמאות אלו אנו רואים שהתורה נותנת חשיבות רבה ליחסו של היהודי כלפי בעלי החיים, במניעת סבל מבעלי החיים שברשותו, הדאגה להם, ודורשת מהיהודי לכבד את בעלי החיים אפילו במותם.

ועוד נקודה מעניינת שרבים לא מבחינים בה, היא עצם העובדה שהתורה אוסרת לאכול 99.9 אחוז מכל סוגי בעלי החיים שקיימים בכדור הארץ, בים בשמים וביבשה. העובדה שאנו הורגים רק בעלי חיים תמימים וחסרי הבנה, מבטלת מעמנו מידה של אכזריות הנפוצה אצל הגויים.

אין זה צירוף מקרים שבעלי חיים כמו חתולים, כלבים וקופים, הינם חיות בעלות הבעה ומבט. החיות אותן אסרה התורה לאכילה - דווקא הן יתגלו כחיות בעלות עיניים חוקרות, מביטות, מסתכלות, סקרניות. שימו לב כיצד במחלקת החיות אסרה התורה את הכלבים, את החתולים, את הקופים, את הסוסים; במחלקת חיות-המים אסרה התורה את הדולפינים, את כלבי הים, את הלוויתנים; במחלקת העופות אסרה התורה את התוכים, את הנשרים, את ציפורי-השיר. מנגד זאת החיות המעטות אותן התירה התורה לאכילה, יתגלו כבעלי חיים בעלי עיניים בוהות, אדישות, חולמניות, בלתי ממוקדות, חסרי מחשבה. לעניות דעתי, אין זה צירוף מקרים שהתורה התירה לנו לאכילה אך ורק את החיות התמימות וחסרות-ההבנה ביותר - הכבשה, התרנגולת, הפרה, העז; בהמות אשר מטבען יושבות בעדרים, דוגרות באותו מקום בטבע במשך שבועות וחודשים מבלי לחוש כל שיעמום. אף במחלקת הדגים התירה לנו התורה דווקא את הדגים הפרימיטיביים ביותר, בעלי הקשקשת, ולא התירה את כל מיני היונקים החיים בים.

נראה כי התורה התירה ליהודים לאכול אך ורק חיות שהן טיפשות ותמימות, ויחושו הכי מעט סבל בשבי ובהריגתן. ייתכן שבכך חינכה התורה את העם היהודי למוסריות גבוהה יותר משל אומות העולם, כאשר הרגילה את בני עמנו להימנע מהריגה ואכילה של כל בעלי החיים האינטליגנטיים שבכל מחלקה בטבע.

* * *

אם צערם של בעלי חיים חשוב כל כך בעיני התורה, אז מדוע לא נדרש מעם ישראל להיות צמחוני?

כאן אנו נוגעים בנקודה העדינה ביותר והקשה ביותר להבנה: מטרת המצוות היא להטביע בנו את מידת הרחמים, אך לא כדי לשנות את הטבע.

כך אמרו חז"ל על מצוות שילוח הקן: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו" (משנה ברכות, פרק ה, ג). עד כמה שהדבר עשוי להראות מפתיע, אסור לנו לחשוב לרגע שמצווה כלשהי ניתנה עבור קיומם של בעלי החיים, כי הבריאה נבראה עבור האדם ולא להיפך.

עינינו רואות שגלגל החיים שבטבע הוא נוקשה ולא מתפשר. אריות טורפים זברות ללא רחמים, ובעלי חיים צדים ונטרפים תמיד. מבחינה זו, גם האדם הוא חלק מהטבע, אלא שהוא נמצא בראש הפירמידה. עוד בתחילת ספר בראשית אנו למדים על העובדה שהמלכות ניתנה לבני האדם במטרה שישלטו בעולם בתבונה ובחסד: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלוקים, ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומילאו את הארץ וכיבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית, פרק א, כז).

מטרת התורה אינה לשנות את סדרי בראשית, אלא לרומם את נפש הישראל מעל הטבע הקיים, ולהטביע בנשמתו מידה אלוקית של רחמים כלפי הבריאה ובעלי החיים.

פירוש הדבר, שכל המצוות שראינו לעיל העוסקות בצער בעלי חיים, מטרתם העיקרית היא להטביע בנו את רגש הרחמים והכבוד לבריאה. המצוות נועדו עבורנו, כי גם בעלי החיים ניתנו בעולם עבורנו. כך אמרו חז"ל: "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהם הבריות" (מדרש רבה בראשית, מד, א).

התלמוד מספק לנו דוגמה מרתקת לקו העדין הזה שמפריד בין היחס של היהודי לבריאה כנתון, לבין החובה של היהודי להרגיש רחמים למרות חוקי הטבע שיש בבריאה.

במסכת בבא מציעא (דף פה, עמוד א) מסופר כיצד רבי יהודה הנשיא הוביל עגל לשחיטה. כאשר העגל גילה פחד, אמר לו רבי יהודה: "לך, לכך נוצרת". אמירה זו אמנם היתה נכונה לפי דין תורה, אך לא גילתה הרחמים המתבקשים מן היהודים. הגמרא מספרת לנו שבעקבות מילים אלו, נעזרו על רבי יהודה ייסורים נוראים משמים, והוא היה זועק מכאבים במשך שנים. זאת עד שיום אחד ריחם על גורים של חולדה שהשתכנה בתוך ביתו, ולא גירשם. בזכות הרחמים שהפגין על החולדה וצאצאיה, מיד פסקו ייסוריו. מעט מאוד אנשים יצליחו לרחם על חולדה מזיקה שיושבת בתוך ביתם, אך רבי יהודה הקפיד לרחם אף על חולדות בביתו ע"פ הפסוק: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים, פרק קמה, ט).

שימו לב שרבי יהודה הנשיא לא נענש על הבאת העגל לשחיטה, אלא על כך שהיה צריך לגלות רחמים על העגל הנמסר לשחיטה. עלינו להידמות לקב"ה שהוא רחום וחנון (רבים מאיתנו בעולם הזה צריכים לעבור ייסורים, עונשים ותיקונים, ולמרות שהדבר נועד לתועלת ותיקון הנשמות שלנו - הקב"ה בכל זאת מרחם עלינו בעולם הזה ומקל את הדינים. כך להבדיל, עלינו לרחם על בעלי החיים הנמצאים תחת ידינו גם כאשר הם מובלים לשחיטה).

התורה מלמדת אותנו לקדש את הבשר ולא לזלזל בבעלי החיים. על הבעל שם טוב, מסופר ששימש פעם כשוחט, ובכל פעם לפני ששחט, היה מרטיב את הסכין בדמעותיו! הרעיון המוסרי מאחורי סיפורים אלו אינו להיות צמחוניים, אלא להשתמש בבריאה מתוך רגש של שליחות ורחמים כלפי בעלי החיים. למעשה כל עבודת הקורבנות מיוסדת על עיקרון הרחמים, כי הקורבן שהיהודי היה מקריב נועד להכניס בליבו תחושה של יראת כבוד, כאילו היה מקריב את עצמו על המזבח והקורבן מכפר עבורו, ורק בזכות רגש עז זה היה מכפר על חטאו.

האך אם היהדות מעודדת התנזרות מבשר מן האנשים היותר צדיקים?

התשובה היא לא. לא רק שהצדיקים לא נמנעו מאכילת בשר, אלא השתמשו בבשר כדרך לקדש שם שמים ולהתעלות בעבודת ה'.

דבר זה יכול להישמע מוזר במבט ראשון: מצד אחד היהדות מתירה את השחיטה והאכילה של בעלי חיים לצורך, ומצד שני אוסרת לזלזל בהם. כדי להבין את היסוד החשוב עליה, ניגע ביסוד חשוב נוסף ביהדות שנקרא קידוש החומר.

הדרכת התורה לגבי היצרים היא לא להתנזר מן החומר. במקום זאת התורה מלמדת אותנו שצריך לקדש את החומר. זוהי למעשה עבודתו של כל יהודי בעולם הזה, להשתמש בחומר כאמצעי להשגת הרוח והקדושה האלוקית. כך שנאמר בתורה: "ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוקיך"  (דברים ח, י).

הרמב"ם כותב במפורש שהשמחה נמצאת בבשר ויש לנהוג לאכול דווקא בשר בחגי ישראל, וכך הוא כותב: "והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין" (משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב, פרק ו, הלכות יז-יח).

הנאה לצורך עלייה היא השימוש הבריא ביותר בחומר, לא ההתנזרות מהחומר (כמו בנצרות והבודהיזם שהופכים להיות אדישים לעצמם ולבני אדם) ולא המתירנות והשקיעה בתוכו (כמו האיסלאם, או כל שאר הדתות האליליות, שמובילות לזלזול והתאכזרות לבעלי החיים), אלא השימוש בחומר כאמצעי להשגת שמחה והתעלות רוחנית בעבודת הבורא. היהדות היא למעשה הדת היחידה בעולם שמציעה את השילוב בין הרוח לחומר. וזו גם הסיבה שאסור ליהודי לאכול 99.9 אחוז מכל סוגי בעלי החיים בכדור הארץ.

התורה דורשת את השחיטה לצורך מצוות מובחרות, ולא רואה בו דבר מגונה בבריאה. אילו היתה התורה רואה בשחיטה דבר שיש להימנע ממנו ככל האפשר, היא לא היתה דורשת את עבודת הקורבנות, ולא מעודדת את היהודים לשמוח דווקא באמצעות אכילת בשר בסעודות מצווה.

לגבי כמות הבשר, אכן מצינו שצדיקים רבים הקפידו שלא לאכול בשר במשך השבוע, אלא דווקא בשבתות וחגים, שאז קיים בבשר עניין של שמחה והתקדשות לשם שמים. בגמרא מסופר כיצד הילל ושמאי היו בוחרים בהמות נאות בכל שבוע לכבוד סעודת השבת (מסכת ביצה, דף טז, עמוד א). בהגדה של פסח אנו קוראים: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה - כולו צלי" (מתוך מסכת פסחים, דף נג, א).

התורה מקדשת את הבשר, כי בדרך זו מקדש היהודי את החומר שניתן לו. כמו בכל דבר, היהדות מדריכה את כיצד להשתמש בחומר ועד כמה. היין עשוי להיות מגונה מאוד במידה שהאדם מפריז בו ומשתכר, אך ההלכה מלמדת לקדש על היין ולשתות ממנו במידה מתונה. כך גם אכילת הבשר היתה יכולה להיות מופקרת באם היא נעשית בדרך של זללנות והתאכזרות לבעלי החיים. לכן התורה מלמדת אותנו כיצד להתייחס לבעלי החיים, וכיצד לקדש את הבשר. כך נהפכים גם הדברים החומריים ביותר לדרך נוספת לקירבה לה'.

* * *

מהי דעת היהדות על הסבל שעוברים בעלי חיים במשק?

היהדות אוסרת כל צער בעלי חיים שאינו לצורך, ובפרט במקרים שבהם נגרם צער רב מידי לבעלי החיים. כך לדוגמה, היהדות מגנה ציד של בעלי חיים למטרת שעשוע, כפי שנוהגים בעונות מסויימות של השנה בארצות הברית ובאירופה.

דוגמה נוספת היא בעגלי החלב (עגלים אשר גדלים בתאים צרים עד גיל ארבעה חודשים כדי שבשרם יהיה רך יותר), אשר גונו בידי הרב משה פיינשטיין זצ"ל, וכאשר נשאל בעניין כשרותם הוא כתב: "והנה לאלו שעושין זה איכא (יש) ודאי איסור דצער בעלי חיים, דאף שהותר לצורך האדם הוא כשאיכא (יש) צורך, כהא דלשוחטם לאכילה ולעבוד בהם לחרישה ולהובלת משאות וכדומה. אבל לא לצערם בעלמא שזה אסור"  (שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד' סימן צב).

גם לגבי פיטום אווזים קיים איסור זה, בנוסף לחשש הגדול שהאווז נהפך לטריפה כאשר נפגע הקנה שלו. מסיבה זו כשרויות שהן למהדרין אינן מכשירות כבד אווז אשר מגיע מאווז מפוטם. באתר "הלכה יומית" (שעל פי פסקי הרב עובדיה יוסף זצ"ל), נשאלה השאלה: "האם מותר לאכול כבד אווז?" ושם נכתב:

"מתחילה, לא נהגו באכילת אוזים אלו, אלא בחלק מארצות אשכנז, שהיתה שם עניות גדולה, ושומן האוזים הללו היה בזול, והיתה שעת הדחק גדולה, ולכן כמה גדולים צידדו להקל עד כמה שאפשר באכילת האוזים. אבל בארץ ישראל, לא נהגו מעולם בהלעטת אווזים. ולכן כתב הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, שאם ניתן לבטל לגמרי את הלעטת האוזים, למצוה יחשב הדבר... לכן, כאשר נשאל מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, מאב בית הדין בפריז, אם יש לתת הכשר למסעדות בפריז המיבאות כבד אווז מארץ ישראל, השיב לו שיפה עשה שמנע מהם קניית הכבד מבני ארץ ישראל, ובפרט שיש בכך עניין חמור של "צער בעלי חיים", שהרי כידוע נעשית ההלעטה באופן אשר הנפש היפה סולדת אף מלהביט בו, ותורתינו הקדושה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

ומה לגבי התעללות בבעלי החיים בתעשיית הבשר?

מסתבר שבעקבות פרסום התחקיר שנעשה על מפעלי זוגלובק, כינס הרב דוד לאו (ששימש כרב הראשי במדינה) את מועצת הרבנות הראשית כדי לבחון מחדש את הכשרות של המפעל, ואמר: "כאדם וכיהודי הזדעזעתי מהתמונות הללו, מההתנהלות הברוטלית של אותם עובדים כלפי בעלי חיים חסרי ישע. זהו מעשה שלא ייעשה. התורה אוסרת עלינו להתנהג כך ומחייבת אותנו בהקפדה יתירה על 'צער בעלי חיים'. לא ייתכן שנשתוק אל מול מראות כאלו. אנחנו נפעל בחומרה וביד קשה נגד המפעל" (מתוך כתבה שהתפרסמה ב-Ynet, "פרשת זוגלובק: הרב לאו יבחן הסרת הכשרות", 30.10.13).

בעקבות תחקיר כלבוטק גם הרב יונה מצגר (ששימש כרב הראשי במדינה) בחן מחדש את הכשרות של "אדום אדום", ואמר: "מהתיאורים שהובאו לידיעתי עולה תמונה מחרידה של צער בעלי חיים, ודפוס פעולה של עובדי המפעל הנוגד את הלכה היהודית והמוסר האנושי. יש מקום לבחון ברצינות את אופן השחיטה וכשרותה".

אך לצערנו כוחן של הכשרויות בנושא זה הוא קטן. מדינת ישראל מצרה את צעדיה של הרבנות בישראל, ולא מאפשרת לאסור את הכשרות מטעמים שאינם נוגעים לרגע השחיטה ומומים שהתגלו בבהמה, כפי שנאמר שם בכתבה: "על פי החוק, הרבנות איננה רשאית לשלול תעודה מבית עסק בגלל עבירות דתיות - חמורות ככל שיהיו - הנעשות בתחומו, אם הן אינן משפיעות מבחינה הלכתית על כשרות המזון"

גם בכתבה השנייה בסדרה התפרסם כי: "על פי החוק אין לרב הראשי סמכות לשלול תעודת כשרות ממשחטה בגלל עבירות דתיות - חמורות ככל שיהיו - המתבצעות במסגרת פעילותה, אם אין לכך השפעה ישירה על כשרות המזון לאכילה. בעקבות עדויות הרבנים, הכריע כי המפעל ימשיך להיות מוכר ככשר, אך קרא למנוע צער מבעלי החיים במהלך השחיטה ובכל השלבים לפניה".

שמעתי שמאז פרסום התחקיר של כלבוטק, נזהרים כעת המפעלים הרבה יותר מגרימת צער לעופות ובהמות שלא לצורך.

בכל אופן, אין בכח הרבנות ומוסדות הכשרות לאסור באופן גורף את הבשר הנמכר - כאשר השחיטה עצמה כשרה, וזאת מכיוון שבני אדם לא יהיו מסוגלים לעמוד באיסור גורף כל כך על כל מוצרי הבשר. כבר לפני אלפיים שנה, כשנחרב בית המקדש השני, ביקשו חז"ל לגזור איסור על אכילת הבשר מטעמי אבילות על בית המקדש, אך לא תיקנו זאת מן הטעם: "שאין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה" (מסכת בבא בתרא, דף ס, עמוד ב).

בני האדם זקוקים לאכילת הבשר, הן לסעודות שבת והן לסעודות מצווה, כי הבשר משמח את הנפש (מסכת חגיגה דף ח, עמוד ב), והאדם ניזון ממנו וצריך מוצרים מן החי. מסיבה זו אין אוסרים בימינו את אכילת הבשר, אלא רק במקרים של פגם בשחיטה עצמה. אך נוכל לקוות לשינוי, כי סביר להניח שבמדינה שמתחשבת בהלכה, תהיה אפשרות להקפיד הרבה יותר על צער בעלי חיים בתעשייה, גם ברפתות ובמשחק, ויהיה בכח הרבנות ומוסדות הכשרות לחוקק חוקים ברורים בנושא וגם לאכוף אותם בישראל. אני בטוח שבמדינה יהודית כשרה לא היו נותנים להרבה דברים גרועים לקרות.

בימינו תפקיד זה מוטל על כתפי הציבור והמדינה שאמורה לחוקק חוקים בכדי למנוע צער מיותר של בעלי חיים בתעשייה. בע"ה נזכה לתקן פגם זה יחד עם כל העוונות בהן נכשל דורנו, ונזכה לרחם על בעלי החיים כיאה ליהודים רחמנים.

בכתבה הבאה בע"ה נעסוק בשאלות, האם גוף האדם נועד להיות צמחוני, האם בעלי החיים מרגישים וסובלים כמו בני האדם, והאם קיימות סכנות מוסריות בצמחונות.