מתגעגעות למרן, בוכות על אבא

השעה ארבע לפנות בוקר. לאה יוסף שוקדת על החומר למבחן הגדול שייערך מחר. בחדר הלימוד המקודש היא יושבת, משפשפת עיניה, מביטה בדמות היושבת לצידה. אבא הגדול, מרן הגר"ע יוסף, שראשו טמון בגמרא.

"אבא, לך לישון!" היא לוחשת לו.

"את לא מצווה ב'והגית בו יום ולילה' ואת לומדת, אז איך אני יכול לישון?!"

"על מה אתה מדבר אבא? אני ישנתי כל אחר הצהריים!" היא מזדעקת מול אביה שלא נח כבר יותר מיממה.

"לאה ראתה שאבא המותש ממשיך ללמוד, סגרה את המחברת ועלתה למיטה. כשראתה שאבא גם הוא פנה לישון, קמה ממיטתה וחזרה ללמוד למבחן", מספרת הרבנית שרה טולדנו, אחותה של הרבנית לימים לאה בוטבול.   

"הוא אמר לי: אם תצעקי, הם לא יקשיבו לך"

"יום אחד הרמתי את קולי מדי על הילדים", מספרת הרבנית יהודית יוסף. "הרב קרא לי ל'שימוע'". היא מחייכת ובעיניה דמעות של געגוע. "הוא אמר לי: 'תראי יהודית, דברי חכמים - בנחת נשמעים. אם תצעקי, הם לא ישמעו ולא יקשיבו לך. אם רק תדברי, הם גם ישמעו וגם יקשיבו לך'. זה היה המוטו שלו: לתת חום ולחבק, ולפני הכול - דרך ארץ".

הרבנית יהודית יוסף, כלתו של הגר"ע, אשת הרב משה יוסף שליט"א, עברה לגור בבית הרב יחד עם בני משפחתה לאחר פטירת הרבנית, למשך עשרים שנה מלאות בחוויות הוד. מסתבר כי שיטת החינוך שנראתה ביחס לנכדיו, זוהי אותה שיטה על ברכיה חינך את ילדיו.

"אכן, ההנהגה שלו בבית הייתה לחנך בנועם ולא בכפייה", אומרת הרבנית בוטבול. "אני לא זוכרת פעם שהוא כעס או צעק. תמיד הבין אותנו, וכשלא צייתנו לאימא, הוא קרא לנו ושאל מה הבעיה. 'לשטוף כלים אין לך זמן? מה זה לוקח, כמה דקות לעזור לאימא? לא נורא, זה חסד! אני אשב לידך ואומר דבר תורה'.

"היה חשוב לו שנתפלל שלוש תפילות ביום, ודיבר הרבה על חשיבות מאה ברכות ביום. 'בואי תטעמי משהו, תעשי עוד ברכה'. הוא עקב מאוד אחר החינוך שלנו. כשהייתי ילדה בכיתה א' הוא ליווה אותי בלימוד הכתיבה. הייתי יושבת על הרצפה ליד הכיסא שלו, כותבת ומרימה את המחברת, והוא היה מתקן. כשהבאנו תעודות היה מקריא את צד ההליכות אחת לאחת, ולאחר מכן עובר לציוני המקצועות".

"גם בשנים האחרונות הוא נהג כך", מוסיפה הרבנית יהודית. "כשהילדים שלי היו מקבלים תעודות הם היו רצים לסבא אבל הרב היה מסתכל על ציוני הדרך ארץ, על היחס לחברות ועל הניקיון. גם כשעלו הצעות שידוך לילדים, הוא הזכיר שוב ושוב לבדוק קודם דרך ארץ ומידות".

"אני זוכרת שאימא שלי הייתה מספרת לו כל מה שעובר עליה", נזכרת הרבנית טולדנו. "אפילו שכל היום לא היה בבית כי היה דיין ומוסר שיעורים, הרגשנו שאבא יודע הכול. הוא היה שותף והראה מורת רוח כשמשהו לא היה בסדר".

היא מדגישה את הכוח נפשי שהרעיף על הרבנית בגידול הילדים. "אני זוכרת את התמיכה הנפשית שלו לאימא. השיחות שלהם ביחד בצהרים נתנו לה דלק לכל היום. אימא מעולם לא קראה לו בשמו הפרטי. כשהתחתנה קראה לו 'חכם עובדיה', ואחר כך 'הרב עובדיה'. היא כיבדה אותו בקשר עמוק וחזק".

הוא, מצדו, כתב את הפתקים למורות.

"הייתי מחכה לו עד שעות מאוחרות בלילה בשביל שייתן לי פתק", אומרת הרבנית טולדנו. "הוא הבין לליבנו ולא כעס על הבקשות שרצינו שיחתום עליהן. הוא היה גוער רק אם זה פתק על עונש, וגם אז, לא היה מכביד".

הרבנית בוטבול מחזיקה בידיה העתק של פתק מימי לימודיה בכיתה א'. 'כ"ה תשכ"ו, אל כבוד המורה המסורה, מרת זהבה ליון, מנשים באוהל תבורך. הננו מביעים בזה את הערכתנו על מסירותה המופתית לחינוך בתנו לאה יוסף, אשר אנחנו שמחים ושבעים רצון מהסבריה בפרשת השבוע, וכל זאת הודות למאמציה של המורה. בכבוד ובברכת התורה...'

"כשהגיעו לנחם אותנו, אחת המורות סיפרה על מכתב שהוא שלח לה. פעם לא הייתה ספרות חרדית, רק ישראלית. כשהבאתי מספריית הסמינר ספר בשם 'הקוסם מארץ עוץ', אבא מאוד נחרד. הוא כתב מכתב למורה שהוא נחרד מאוד מכך שנותנים ספר כזה והביא במכתב מקורות לאיסור. המורה אמרה, שבשעתו מאוד התפעלה משימת הלב שלו.

"בו' סמינר היה לנו מבחן ענק בתנ"ך, אני זוכרת שבבוקר המבחן אמרתי לו: 'אבא, לא למדתי את הנביא ישעיה!' הוא אמר לי 'בואי, אני אעבור איתך מהר'. הצלחנו ללמוד את פרק א', ובדיוק הבוחן שאל אותי בעל פה על אותו החומר שלמדתי עם אבא, פרק א'".

הרבנית בוטבול מנהלת בית ספר תורני במבשרת ציון. "הרב ליווה אותי בכל מהלך", היא מספרת, "הורים מבתים חזקים התלוננו על כך שיש ילדים משפחות פחות חזקות. שאלתי לעצתו והוא אמר: 'תגידי להם שאני מבטיח להם שהילדים שלהם לא יינזקו'".

"אני אישית מאוד פחדתי להפריע לו", מגלה הרבנית טולדנו. "עד יום פטירתו, לא פיתחתי איתו שיחת חולין אחת. ידעתי שהזמן שלו מאוד יקר. כשרציתי לדבר איתו, כתבתי הכול בראשי פרקים שזה לא יהיה מדי ארוך ויגזול מזמנו. עדינה ואחותי התאומה רבקה היו יותר משוחררות. לי, ליפה ולמלכה, הייתה יותר יראת כבוד. ולאה הייתה הכי בקשר איתו. הוא תמיד אמר שאם הייתה בן, הייתה תלמיד חכם גדול, מאין כמותו בדור".

האחיות מחייכות מזיכרונות הילדות המשותפים. "הוא היה משענת עצומה עבורנו", מסכמת הרבנית טולדנו.

"בכל שעה שהתעוררתי באמצע הלילה, ראיתי אותו יושב ולומד"

"אבא היה אדם שכל כולו תורה", מעידה הרבנית טולדנו. "הזמן היה יקר לו מאוד. עיקר חייו היה התורה, וכל השאר היה מתלווה אליה. חמישים וחמישה ספרים הוא חיבר, והכול בזכות ניצול הזמן".

"אפילו מנוחת צהריים לא ידע מהי, אלא רק אחרי גיל ארבעים", מוסיפה הרבנית בוטבול. ה'מנוחה' לא ארכה יותר משעה.

"בשביל אמי, אבא היה משהו שצריך לדאוג לו", מספרת הרבנית בוטבול. "היא שמרה עליו וכשהכינה ארוחת צהריים, הכינה מה שערב לחיכו  של הרב. היא אמרה: 'מי שאוהב - שיאכל, מי שלא, שיאכל דברים אחרים!'

"אבא היה החיים שלה. לא היה צריך יותר מלהסתכל וללמוד. אבא שלי לא נגע בבית בשום דבר. אבא היה מתעניין ומציע עזרה. הוא דאג להביא לאימא כובסת, אבל חוץ מזה אימא עשתה הכול לבד. ההערצה שלה אליו חלחלה לכולנו. כשאבא לומד, כולנו ידענו - צריכים להיות בשקט ולא להפריע".

הייתה לכן התמודדות בחברה עם העובדה שפסיקותיו של אבא קוימו בכל הבתים?

"המורה שלנו לדינים, הרב נויבירט, בכל פעם שהיה מזכיר את הדינים לפי ההלכה הספרדית, היה אומר: 'יוסף, לכי תשאלי את אבא ותגידי לי בשיעור הבא'".

הבנות מגלות כי ברכבו של מרן הייתה נורה מיוחדת שלאורה למד בדרכים הליליות, וכשהיה חוזר אחרי נסיעות ארוכות מחוץ לעיר? לא הלך לנוח אלא ישב ולמד.

"בכל שעה שהתעוררתי באמצע הלילה, הוא היה יושב, מכוסה בשמיכה, כי הבית היה קר, ולומד. בגלל ערותו בלילות, הוא היה עוזר לאימא עם התינוקות שהיו מתעוררים. העגלה הייתה לידו ואבא היה מנדנד ולומד. מטפל בתינוק וממשיך ללמוד.

"שמענו אותו אומר לאורך כל הדרך, בחודשים האחרונים: 'למה לי חיים, אם אני לא יכול ללמוד?' היו לו כאבי תופת. היינו באים ובוכים בראותנו את הסבל והכאב שלו. הוא היה מנסה להרעיף עלינו אהבה בדקות האלו".

"כשהזכרתי את העובדה שאני בתו 'של', הוא גער בי"

רמת החיים בבית הצעיר לא דמתה לרמת החיים בשנות כהונת מרן כרב ראשי ובשנים שלאחריהן. משפחת יוסף, שמנתה שלוש עשרה נפשות, גרה בדירות חדר או שני חדרים. ה'לוקסוס' אליו הצליחו להגיע הוא דירת ארבעה חדרים שחלקם מוקדשים למען כלל ישראל. חדר אחד היה של הרב ומיועד לקבלת קהל, החדר השני היה בית כנסת, ועוד שני חדרים היוו את חדר השינה וחדר הבנות. הבנים? הם ישנו בישיבה או במסדרון הבית.

נשים בהלוויית מרן זצ

"ישנו שש אחיות בשלוש מיטות", מתארת טולדנו את הדירה ברחוב אלקנה בירושלים. "היה לנו בית פשוט וחם למרות שלא היה שום חימום בדירה הירושלמית והקרה. וכשהייתה אחת הנשואות יולדת, הייתה מגיעה כמובן לישון בחדר הבנות. אבא חינך אותנו לחיות בלי מותרות. הוא ידע שכולנו נתחתן עם בני תורה ונצטרך את השלווה הנפשית".

שש בנות בחדר קטן זו הייתה חוויה.

"כשהיינו צעירות, לא מיהרנו ללכת לישון, אבל כשהרב היה מגיע, שררה דממה בתוך שניות".

הבית הקטן הכיל המון חסד. מסתבר ששני ילדים החוסים בבית יתומים בילו בבית משפחת יוסף את חופשת הפסח ואת כל חופשת הקיץ.

"הדירה ברחוב אלקנה הייתה הקניין הראשון של אבא והוא העדיף לא למכרה", מספרת בוטבול. "לימים, אבא מכר את הדירה בשביל החזקת ישיבת 'חזון עובדיה'. הוא אמר שבשביל מטרה כזו, מותר למכור את הקניין. אבא חינך אותנו לצניעות בהתנהגות. הוא כל הזמן דיבר איתנו נגד הגאווה. שמענו אותו מוחל על דברים כשאדם אחר היה מתפרץ ושורף קשרים".

האחיות מספרות על אותם כנסים ב'יד אליהו' בהם עשרות אלפים הריעו למרן והוא היה מלחש בשפתיו ומנענע את ידו. פעם שאל אותו אחד מעוזריו, מה לוחש הרב? והוא ענה: "ואני תולעת ולא איש".

"אני זוכרת שביום שנבחר לרב ראשי לישראל", מספרת טולדנו, "המורה שלי אמרה לבנות הכיתה: 'אתן צריכות להתגאות שלומדת אתכן הבת של הרב הראשי'. אבל פעם, כשדיברתי בטלפון והזכרתי את העובדה שאני 'בתו של', גער בי אבי לאחר מכן. 'למה את משוויצה'? הוא שאל אותי. 'עבדת על זה? הרי ה' הוא ששם אותנו במקום שלנו. אז על מה את מתגאה?'"

"תמיד השחיל בסיפור שלו את המסר שרצה להעביר לילדים"

ליל שבת היה אחד הזמנים המרתקים ביותר לבני המשפחה לצידו של הגר"ע יוסף זצוק"ל. אז, פניו הטהורות היו לובשות שמחה מיוחדת. בשבת היה פנוי יותר להרעפת תשומת לב על ילדיו ועל נכדיו.

כולן פה אחד מזכירות את שעת הסיפור השבתית של הגר"ע. לאחר סעודת שבת, בין שירת המקאמים החביבים עליו.

לרבנית יהודית ולבעלה שימשה השעה הזו עזרה לא קטנה בטיפול בבעיות שונות שהתעוררו במשך השבוע.

"הרב היה רואה דברים בבית, התנהגויות של הילדים ובעיות שהתעוררו. תמיד בסיפור שלו השחיל את המסר שרצה להעביר לילדים. בעלי ואני ידענו לאיזו תקרית הוא מתכוון, והילדים היו מקבלים את המסר. הייתה זו דרך נבונה ומיוחדת של הרב ללמד אותנו".

"אבא היה מספר לנו סיפורי עלילה היסטוריים", נזכרת הרבנית בוטבול. "כמה אנחנו מספרים לילדים סיפורים? הרב, עם כל ניצול הזמן שלו לתורה, בכל זאת מצא את הזמן לספר לנו סיפור. המסירות הזו ליוותה אותנו שנים".

"הבחורה בכתה והרב הגיע ואמר: "תזרקי את זה עליי"

רק בנות הגדלות מצד אחד בבית של גדול ופוסק הדור, ומאידך בבית אליו נהר ההמון ואליו נישאו עיני התקשורת כולה, יכולות לספר על שגרה כמעט ללא פרטיות.  

"אני זוכרת תמיד אנשים מתקשרים ודפיקות בלי סוף בדלת", מספרת הרבנית בוטבול. "אמי לקחה את השאלות, הציגה בפני הרב והשיבה כדי שלא יבזבזו את זמנו. כשהייתי בגיל ההתבגרות זה הפריע לי, היה לנו בית כנסת בתוך הבית. בבוקר נכנסו אנשים להתפלל, ואני אפילו לא הצלחתי להתארגן משנת הלילה".

לרבנית ע"ה לא היה קשה עם בית הכנסת בתוך הבית?

"אימא מאוד אהבה את זה. היא שמחה להתפלל בבית הכנסת שלוש תפילות. כל הזמן הייתה עם הסידור והתהילים שלה".

רבים המגיעים לפתחו של הרב, היו פורצים בבכי. היה זה אולי הרצון להתקרב אליו, או המפגש עם הקדושה.

"גם אני הייתי נאלמת לידו", מגלה טולדנו. "הייתי רק בוכה שיברך אותי. הוא לא אבא רגיל בשבילי, חשתי את הקדושה שלו מהמקום הכי עמוק. לכן לא התפלאתי בכלל על כמות המשתתפים בהלוויה. ידעתי איזו אהבה רוחשים לו. אנשים לא מתנחמים. הוא היה מאוד חם, רגיש וסובלני. מקשיב, מזדהה".

הרבנית מספרת על בחורה עם סוכרת נעורים שלא יכלה להתחתן כי כולם עזבו את השידוך כששמעו על בעייתה הרפואית. הרב ישב שעה ארוכה ושמע את בכיה. לאחר מכן אמר: 'מהיום והלאה אל תספרי על הסוכרת, עד אחרי הוורט'. אמרה לו הבחורה: 'ומה עם מקח טעות?' ענה הרב: 'תזרקי את זה עליי'. כיום היא נשואה ואם למשפחה ברוכה".

"גזירות בחורי הישיבות הורידו ממנו הרבה שנות חיים", מספרת הרבנית יוסף. "ביום כיפור שעבר, הרבנית טולדנו אמרה לו: 'אבא, עם ישראל צריך אותך, אתה חייב להרגיש טוב. מי יטפל בכל הבעיות של בני הישיבות?' והוא לחש לה: 'הם כבר לא מקשיבים לי. אין לי מה לעשות פה יותר".

"הייתי צריכה יומיים לפני כן להתכונן לתפריט ובמתח שהרב יאכל"

מערכת החם והחמות דורשת רגישות. נראה כי הרגישות והעול, כשהחם הוא הגר"ע יוסף, פוסק הדור הספרדי שהלכותיו מלוות כל דקת חיים בבית, אמורים להיות ממשיים יותר.

לא הייתה לכן העדפה להתייעץ עם גורם חיצוני ולא להכניס בכל פרט את אבא כדי לא ליצור אי נעימויות? בכל אופן, הוא חמיו של הבעל...

"בעלי היה מעריץ מספר אחת של אבי", עונה הרבנית בוטבול. "זה לקח קצת זמן, כי בתחילה לא הכירו אותו. הרב לא כפה את דעתו מעולם. בעלי בא מישיבות אשכנזיות, והרב לימד אותו את השירה של עדות המזרח. היום רוב העיסוק של בעלי הוא בהלכה, וכל פסיקותיו הן לפי מרן. לא היה לנו על זה שום ויכוח. הרב היה שקוע בד' אמות של הלכה. היה לו המון כבוד לחתנים שלו. הוא נתן להם יחס מיוחד, עד שאפילו אם אמרתי שלא נעשה כמו אבי, בעלי סירב בנחרצות".

הרבנית יהודית יוסף מספרת:

"כשילדתי, היה דואג לי לאוכל טוב. היה נותן כסף לתלמידיו שיקנו לי מאכלים מיוחדים ומחזקים. אם הייתי עובדת קשה, אמר לי שבשביל לגדל את הילדים צריך כוחות. שאני צריכה לנוח ושהעבודה תחכה.

"בערב שבת הנכדים היו באים לנשק את ידו ולהתברך ב'שבת שלום'. הוא היה אומר להם: 'קודם לכו לאימא לנשק את ידיה על מה שטרחה בשבילנו לכבוד השבת".

איך חיית עם האחריות שעול הבית כולל בתוכו את גדול הדור?

"יש עקרת בית שקמה עם אמירה ש'היום הילדים יאכלו בצהריים חביתות'. אני לא יכולתי להרשות לעצמי. הייתי צריכה יומיים לפני כן להתכונן לתפריט. הייתי במתח שהרב יאכל את מה שבישלתי. רציתי שהוא ייהנה. המתח עצום! הרי את מבשלת לגדול הדור! בשש בבוקר שמתי את הסיר על האש ותמיד האוכל היה טרי.

"כשנישאתי, הקים הרב את תנועת ש"ס והיה נשיא בית הדין הגדול. בשש השנים הראשונות, כשחמותי עליה השלום הייתה בחיים, גרנו בהר נוף, והייתי מגיעה כמעט בכל יום לסייע לה. את כל החגים והשבתות בילינו עם הרב והרבנית, וכל שבת רביעית היינו נוסעים להוריי".

לא היה לך קשה?

"באתי ממשפחת אבוחצירא שידעה מה זה לשמש רבנים. בעלי הכין אותי שהוא בן הזקונים ויש אליו אהבה לא רגילה, וידעתי שמחכה לי תפקיד.

"כשהציעו אותי לרבנית הייתי בת חמש עשרה וחצי וחשבו שאני גדולה יותר. הרבנית הייתה בקשר עם אמי ובגיל שש עשרה וחצי אמרה לאימא שיש לה שתי כלות שהתחתנו בגיל הזה. על הוריי זה לא היה מקובל אז. אימא אמרה: 'לפחות תני לי את גיל שבע עשרה'.

כיום אני מבינה כי שש השנים הראשונות נועדו כדי שאדע איך לטפל ברב. הרב מעולם לא ביקש דבר. הרבנית הייתה יודעת לבד מה הוא צריך ומתי. הוא לא רצה להטריח".

"בשבת אחר הצהריים הוא קרא לי וביקש לומר תודה"

ימים קשים עברו על עם ישראל במתח ובכמיהה לשלומו של הגר"ע יוסף.

"כשאחי, הרב יצחק, נבחר לראשל"צ, זה היה שלושה שבועות לפני שאבא נפטר", משחזרת הרבנית טולדנו. "קנו לו כיסא מיוחד. הוא היה יושב בו, בוכה ומבקש שנתפלל עליו. כשהרב יצחק נבחר, הוא אמר 'נשמת כל חי' באהבה כזאת לקדוש ברוך הוא, שכולנו עמדנו ובכינו".

"כולם הכירו אותו עם הגלימה והמצנפת. אנחנו הכרנו אותו עם השלייקס והחולצה הלבנה", אומרת הרבנית יהודית. "הכי אנושי שיש בעולם, הכי חם בעולם. לפעמים הייתי חושבת: למה הוא צריך את כל הכאב ראש הזה? למה הוא מתעניין כל כך במה שקורה בעם?

"שנה מאוד קשה עברנו. הייתה לנו מצלמה לחדר השינה שלו. אפילו את הנשימות היינו שומעים מפאת הסיבוכים האחרונים. הוא ידע שיש מצלמה ולא היה צריך להתאמץ. בזמן הגזירות הוא בכה בלילות. אני זוכרת שהוא ניהל דו שיח עם ה' ואמר: 'ריבונו של עולם, הרי מה אני רוצה, שהם ימשיכו וילמדו את התורה שלך. תעזור לי שאצליח לבטל את הגזירה".

כאן הרבנית יהודית מתייפחת. "אנשים אומרים לי שכל הזמן נראה להם שהוא חי והוא בביתו. אבל אני חיה את זה שהוא לא איתנו. בגיל תשעים ושלוש הוא ידע מה הוא רוצה ומה הוא חושב. אני לא ראיתי שינוי מתחילת דרכנו לפני עשרים שנה לגיל תשעים ושלוש. היה רק שינוי בהזדקנות הגוף, אבל לא ברוח שלו. הוא יכול היה עוד המון לכתוב".

ארבעה חודשים לא ידעה משפחת יוסף מהי שבת וקידוש. לא דבר תורה ובטח לא שירה. בשבת האחרונה של חול המועד בה התגלה שהכליות מתחילות לקרוס, השבת הזו הפכה פתאום לשמחה.

"פתאום נעלמו לו הכאבים והוא היה נינוח. אחרי שלושה חודשים עשה לנו מרן קידוש, סיפר סיפור ושר. הכול היה רגיל. בשבת אחר הצהריים הוא קרא לי והייתי בטוחה שאם הוא קורא לי בטח זה משהו קריטי, כי מעולם לא ביקש משהו. הוא אמר לי: 'אני לא צריך כלום. אני רק רוצה להגיד תודה רבה על כל השנים שטרחת. על כל מה שעשית למעני. שלא תחשבי שלא עקבתי יום יום, במה היה כרוך כל מה שעשית לכבודי. אני יודע טוב מאוד כמה נתת מעצמך'.

"מיד הבנתי שהוא נפרד והתחלתי לבכות. התחלתי להגיד שאני מאוד רוצה להמשיך, ואז הוא ביטל בידו ואמר: 'אין מה לעשות, הגזירה נגזרה כבר'. ואכן, ביום שני כבר הרדימו והנשימו אותו.

"הדמעות אצלי יורדות נורא מהר בנושא הזה. לא ידעתי איך אכנס לחתונה של בתי בתום השלושים. בחתונה לא הייתי מסוגלת לרקוד וכל רגע הרגשתי שמישהו דוחף אותי למעגל. באחת הפעמים אמרתי לעצמי: אני אראה מי זו ו'אטפל' בה. ברגע שזה קרה שוב, הסתובבתי בחדות. ראיתי שאף אחת לא לידי. באותו רגע הבנתי. זה הרב, הוא רוצה שאשמח".

הרבנית רות יוסף, רעייתו של הראשון לציון הגר"י יוסף, מדברת על התפקיד ועל הזכות

"עוד מעט יום השנה, אבל אני מרגישה שהרב איתנו", מגלה הרבנית רות יוסף, רעייתו של הראשון לציון, הגר"י יוסף.

"בפורים האחרון באו המוני אנשים לביתנו. שאלו אותי: 'איך תסתדרו בבית הקטן עם כולם?' אמרתי שה' יעזור והרגשתי שה' מרחיב לי את הקירות, בזכותו של מרן. אני מרגישה איך חמי זצ"ל עוזר לבעלי בתפקידו".

הייתה לך תחושה שבעלך יקבל את התפקיד?

"אני לא רציתי את זה באופן כללי. אבל בשנה האחרונה הרגשתי את הרוחות. התפללתי לה': 'מה שטוב לבעלי, תעשה'.

"כשהוא נבחר, מאוד התרגשתי. לא עיכלתי איך דבר כזה פתאום נוחת עליי ביום אחד. אבל הרגשתי שאם ה' רוצה את זה, כנראה כך צריך להיות".

כאשת יורש התפקיד, איזה מסר אישי נתן לך מרן זצ"ל?

"פעם הרב שאל אותי על מישהי שעובדת איתי ואמרתי לו: 'אני לא יודעת'. שוב לאחר מכן שאל: רות, איך היא? עניתי שוב: 'אני פשוט לא יודעת'. אמר לי הרב: 'כל הכבוד שאת לא יודעת!' זה מסר חזק שנשאר לי בחיים ממנו. ואכן, כשמנסים להכניס אותי לענייני מחלוקות, אני מקיימת את המסר הזה".

את חושבת על כך שבעלך עוד יוכל להגיע למעמד של אביו?

"אני רק מתפללת. אני ממשיכה את החיים כרגיל, הולכת למקום העבודה הקבוע. אני לא טיפוס שנותן דרשות, אבל ברוך ה' הבית מלא מבקרים ועוד מעט אצטרך להתפנות לזה לגמרי".

הכתבה פורסמה לקראת יום השנה למרן זצ"ל במוסף הנשים 'פנינים' של עיתון בקהילה.