יהדות: על אמונה באל אחד ושלילת גשמיותו

עם התפשטות בני האדם על פני הארץ לאחר המבול[1], נוסדה והתבססה גם האמונה בריבוי אלילים (פוליתיאיזם[2]), ואיתה נוסדו והתרחבו גם המיתולוגיות והמיתוסים. מנהיגי האמונות האליליות פיתחו (ואף העלו על הכתב) תיאורים דמיוניים על אודות האלים השונים: כיצד נראו, מה אכלו, כיצד אפשר להרגם ועוד. כל תיאוריהם היו מבוססים לחלוטין על עולם החומר, ופעמים רבות מדובר על הבחינות הגשמיות ביותר, לדוגמה: האלים ואף נולדו והולידו. דגש נרחב שמו מנהיגי האמונות האליליות גם על דרכים שבהם ניתן ורצוי לעבוד את האלים, כאשר הנפוצה שבהם היתה העבודה למציאויות גשמיות, כדוגמת צבא השמים או פסלים העשויים עץ ואבן.

האמונה האלילית עומדת בסתירה גמורה לאמונת הייחוד (מונותיאיזם) הישראלית. החוקר יחזקאל קויפמן, האריך לבאר את ההבדל בין המונותיאיזם הישראלי על פני כל שאר האמונות האליליות, וכך כתב: "האידיאה היסודית, המייחדת את דת ישראל מדתות כל העמים על פני האדמה, היא האידיאה של אל עליון, שהוא ראשית כל יש, שרצונו שולט בכל ההוויה שלטון עליון מוחלט... אין בדת ישראל מיתוס: אין בה סיפור על קורות חיי האלהים, על התרחשות בספירה האלהית, המתבצעת באלוהות כתהליך בלתי תלוי ברצונה. סיפורה הראשון (בראשית א) הוא סיפור על פעולת אלהים: על בריאת העולם במאמרו. זהו סיפור לא על קורות אלהים אלא על ראשית קורות העולם. ספר בראשית הוא ספר ההיסטוריה האנושית ולא ספר ההיסטוריה האלהית. מכרעת בייחוד העובדה, שאין בדת ישראל תיאוגוניה[3].

אין סיפור, ואין רמז לסיפור, על התהוות אלהים או הולדת אלהים מהוויה קדמונה על-אלהית. וכן נעדרים בדת ישראל כל הדימויים האחוזים בתיאוגוניה: אין היא יודעת באלוהות לא ילדות ולא בחרות ולא הזדקנות, אין היא יודעת פילוג מיני וחמדה מינית, אין משפחה אלוהית, ואין דורות אלים. וכן אין דת ישראל יודעת מיתה ותחייה באלוהות. האל הוא לא רק אחד, הוא גם נצחי ומעל לכל התהוות. הוא לא נולד, הוא לא גדל, הוא לא חומד, הוא לא מפרה ומוליד, הוא לא מת, הוא לא קם לתחייה... אידיאה של האל העליון-היחיד הוציאה את כל הטבע כולו מן הספירה האלהית. הטבע הורד למדרגת עצם, בריאה, ללא כל יסוד אלוהי. אין בדת ישראל האלהת השמים והארץ והים וכל אשר בם. אין בה האלהת בעלי חיים, אין בה האלהת אדם, אין בה האלהת מתים. בין האל ובין העולם יש הבדל תהומי, מהותי. אין בדת ישראל אפותיאוזה[4]. אין חצאי אלים. אין תערובות של זרע אלהים וזרע בני אדם. אין גיבורים ומלכים בני אלהים או יונקי שדי אלות... אין דת ישראל יודעת מאכל אלהים ומשקה אלהים, אין היא יודעת את הדימויים האליליים של טבילת אלהים או רפואת אלוהים... אין דת ישראל יודעת אלים חברתיים במובן האלילי: אין אלוהי משפחות, שבטים, עמים, מדינות כלל... אלוהי ישראל הוא אלוהי ישראל והעולם. הוא מושל בכל הגויים".[5]

יש לדעת כי האמונה באחדותו של הבורא יתברך, ושלילית כל התכונות הגשמיות ממנו, נמנים על עקרונותיה החשובים ביותר של הדת הישראלית[6]. עשרת הדברות נפתחים בציוויים הבאים:[7] "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחווה להם ולא תעבדם". ורבי יהודה הלוי כתב בספר הכוזרי:[8] "תחילת עשרת הדברים (=עשרת הדברות) הוא שנאמין באלוהים, והשני האזהרה מעבוד אלוהים אחרים ומעשות פסל ותמונה ותבנית, וכללו של דבר – מהגשים".

בספר איוב נאמר:[9]"החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא", והמלבי"ם ביאר משפט זה כך: "אי אפשר שישיג האדם ענייני האלוקות, אם מצד ההשגה, שאחר שהשגת האדם יסודותיה הוא מן הבחינה והחוש אי אפשר שישפוט האדם משפט שכלי לדעת את ענייני האלוקות, שאי אפשר שישיגו בחושיו ואם כן אי אפשר להפיל עליהם מופתי השכל (=דהיינו השגות אנושיות שיכליות), כי גם מושג הסיבה והמסובב והדרכים שבהם ישתמש השכל בהשכלותיו לא יצדקו רק על דברים מוחשים לא על האלוקות".

ישעיהו הנביא ע"ה אמר:[10] "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש". וגם שם[11] ביאר המלבי"ם באותו אופן: "איך תיקחו דימיון מן הנברא אל הבורא, הלא אלה היצורים הנפלאים כולמו מוגבלים בכוחם". והשווה גם את מה שכתב הרמח"ל:[12] "כלל הוא: כל מה שיכולה מחשבת בני האדם לתפוס ולצייר - אינו ודאי מהותו יתברך, כי הוא מרומם ונשגב מכל מחשבה ורעיון, ואין בו שום אחד מן העניינים שיש בנבראיו".