פרויקט דוסים, שנתיים אחרי: פחות מתגוננים, יותר יוזמים

מה שהוקם כגוף לוחמני במיוחד, שאגרופיו חובטים ללא רחמים בכל זירה אפשרית, הפך בשנה האחרונה לקצת יותר מתון בעיני המתבונן. הפעילות  עליה הוא חתום, פחות קולנית, פחות תוקפנית, ולעתים, כמה מפתיע, אפילו חייכנית.

פרויקט דוסים - זהו שמו של הפרויקט המדובר. ואפתח בגילוי נאות: כאשר הוקם הפרויקט, הייתי שותפה מלאה לדרכו, ובהמשך, כשצבר תאוצה, ואנשים רבים וטובים תפסו שם מקומות מכובדים, יכולתי לפנות את שלי. אם כי עודני שותפה להלך הרוח ולרעיונות המתגבשים בין חברי הפרויקט. אלא שלא הייתי בטוחה בנכונות תחושותי  לגבי השנה האחרונה בדוסים, משום שלא הייתי מעורה במיוחד, ולכן פניתי לחברים הוותיקים, בראשם שמואל דרילמן, מייסד ונשיא הפרויקט.

"לפני כשנתיים הוקם הפרויקט על ידי אנשים שהיה להם אכפת", אומר דרילמן, וכולם מהנהנים בהסכמה חד משמעית. "עם התפתחות הטכנולוגיה, והיד הקלה על ההדק, גילינו יום אחד שאנחנו בחזית, מותקפים השכם והערב, בדרך כלל על לא עוול בכפינו, ומה שגרוע מכך, שאין דרכי התמודדות".

אז היו שאמרו שעדיף להישאר מחוץ למשחק המלוכלך שהתקשורת משחקת, וששתיקה עדיפה על תגובה. אבל עם השנים המצב הידרדר, והציבור החרדי הפך למן כדור שנוח לשחק בו על המגרש. כל אחד לשימושו האישי ובזמנו החופשי. קבוצת דוסים, שמורכבת ברובה מאנשים אנונימיים, שאינם חפצים להיחשף, החליטו שאינם יכולים עוד לשתוק. "בגלל שלהם יש כלי מלחמה, הם יכולים לתקוף אותי כשאני בכלל מחוץ לזירה"? שואל אחד החברים, אברך כולל.

אז הם התגייסו. בדרכים הכי מוזרות שיכלו להשיג גישה לרשת, הם עשו זאת, והחלו להתחמש. בכל דרך עקבו אחרי כותרות באתרי אינטרנט, אחרי תגובות ברשתות החברתיות, אחרי התנכלויות במקומות עבודה, והחלו לירות אש נגדית. והיה להם הרבה מה להציע. וכך בשנה הראשונה הם היו עם יד על ההדק, כשכל כותרת שמציעה "חרדי גנב", ולצדה כותרת "בן 40 נתפס נוהג בשכרות", זכתה לטורי דעה נועזים, להשוואות קיצוניות ולבאזז ברשתות החברתיות, בהם הראו דוסים שגם הם נמצאים בזירה, ומעכשיו אי אפשר לעשות בהם איש איש כרצונו, ומי שחושב שכן - לפחות שיצפה למלחמה. "אנחנו נמצאים כאן על חשבון הזמן הפרטי שלנו, והוא כלל לא מיותר", אומר אלי, חבר הפרויקט. "כולנו עסוקים חלקנו לומדים יום שלם,חלקנו שכירים, וגם החברים העצמאיים ב"ה עסוקים, ולאף אחד לא משעמם. אבל תוקפים אותי, אני יכול להישאר שאנן"?

ובכל זאת, השנה האחרונה עושה רושם שקט יותר. אני טועה?

אלי לא חושב שאני טועה. "יש שתי סיבות שגרמו לדוסים להתמתן", הוא אומר. הסיבה הראשונה לדעתו, זה אולי תהליך התבגרות מתבקש. כמו בכל פרויקט חברתי צעיר ודינמי. ככל שיש לך יותר כח, כך אתה יכול להרשות לעצמך להשתמש בו פחות. וזה אומר הרבה מאוד על הפרויקט.

הסיבה השנייה, לא פחות חשובה, מסביר אלי: "עברנו מפעולות של מניעה, לפעולות של יוזמה. בהתחלה עסקנו כל הזמן במניעה, הסברנו תמיד למה לא נכון להכליל חרדים תחת אותה קטגוריה, ומדוע קיצונים ששורפים פחים, אינם מייצגים דעת תורה". ואז באו השאלות: 'אז תסבירו לנו מה כן? הבנו מה לא, השאלה היא מה כן'. וכך מצאו את עצמם מסבירים ומראים, מה כן.

מנגל של נרות נשמה ביום הזיכרון

זה התחיל בעצרת המיליון שהתקיימה נגד גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. בדוסים רצו להביע את האהבה שהם חשים כלפי לומדי התורה, אך יחד עם זאת, לא יסבלו את אותם אנשים מחרחרי ריב שהפיצו לצורך הדוגמה את קמפיין החרד"קים, שקרא להוקיע חרדים שמשרתים בצה"ל. "אז יצאנו בסטיקר, 'אוהבים את צה"ל, מחבקים את לומדי התורה', מספר אלי. "התורה חשובה לנו, ואנחנו נשמור עליה מכל משמר, אבל בצורה עדינה הבהרנו, שאנחנו לא חושבים שצה"ל אמור להיות הגורם המאיים עליה, ולהפך!", מוסיף יאיר, שותף נוסף בפרויקט.

מנגל נרות נשמה

בפורים, ארגנו בדוסים פעולה בלתי שגרתית. הם תיווכו בין חיילים המעוניינים לשלוח משלוחי מנות לבחורי ישיבות - לבחורי ישיבות ברחבי הארץ. וגם בצוק איתן, הם שלחו משלוחים, הקימו מאהל, ואספו שמות חיילים לתפילה. "סוגיית הגיוס תמיד הייתה הכי סוערת", מסביר טיילור. "לכן היו לנו הרבה פעולות בעניין. רצינו שאנשים יבינו שיש כאן בני אדם, ויש כאן הבנה. לא התחנפות חלילה, אבל בהחלט אמפתיה והזדהות. אין כאן שנאה, אין כאן ריחוק, כפי שמנסה מיעוט מסוים להציג".

ועדיין, בכל הנוגע למלחמות צדק - הם לא טמנו ידיים בצלחת. כשבגלי צה"ל שודרה תוכנית ובה צחקו על החרדים שאוכלים קניידלך ומזהמים את הסביבה, הגיעו חברי הפרויקט לפתח התחנה, בידיהם קערות מלאות קניידלך טריים, וחילקו אותם לעוברים ושבים. הרבה מאוד זמן עוד נזכרה מחאת הקניידלך...

ביום הזיכרון, על מנת להסביר לציבור החילוני שחרדים נורמטיביים אינם יוצאים למנגל בפארקים, כפי שהיו שניסו להציג, הקימו החברים מיצג זיכרון לזכר הנופלים, המשולב במנגל שעליו נרות נשמה.

"בהחלט עברנו לפעולות רגועות יותר", מאשר אלי. "אנחנו כל הזמן עם יד על הדופק, עוקבים, מתפתחים, ויש לנו בקנה פרויקטים שונים שיסייעו לקידום הציבור החרדי בישראל. אפשר לומר שהיום אנחנו רגועים יותר, כי אנחנו יודעים שאנחנו על המפה. כל כתב, שדר, או סטנדאפיסט, יודע שכל מילה שלו נספרת, נמדדת, ובמידת הצורך גם חוטפת תביעה בבית משפט, אז נזהרים יותר. כבר פחות קל לייצר כותרות מגמתיות נגד הציבור שלנו, שהרים את ראשו ונכנס למערכה שלא ידע איך להתמודד מולה. אנחנו לא מבקשים אהבה, אמפתיה, גם לא שיגידו שאנחנו הכי טובים בעולם. אנחנו מבקשים איזון והגינות. זה מגיע לנו, כבני אדם".