ציפורה הודיה אנטוניאטי: "גיליתי מעיינות של מים חיים ביהדות"

בוקר אחד לפני עשרים ואחת שנה, כשהייתה בת 40, התעוררה אן-מארי אנטוניאטי, ונוכחה לגלות את כפות הרגליים שלה כחולות ונפוחות עד כדי כך, שלא יכלה לדרוך עליהן. מהר מאוד, התפשטה התחושה בכל הגוף. או אז, בדיקה רפואית שנשלחה אליה, גילתה את הנורא מכל: אן-מארי חלתה במחלה גנטית חשוכת מרפא. יש אנשים שוודאי היו מתרסקים לשמע בשורה שכזו, אבל לא אחת כמותה. "מיד כשקיבלתי את הבשורה", היא מתארת, "דיברתי עם ה' ואמרתי לו: 'אני יודעת שזה לטובתי ושאתה אוהב אותי, ושאם זה קורה לי אתה כנראה רוצה ללמד אותי משהו. אז יהי רצון שתזכה אותי ללמוד מה שרצית, בכך שהבאת אותי למצב הזה".

ה"מצב הזה", כדבריה של אן-מארי, לא היה פשוט כלל ועיקר. מאישה פעלתנית ואנרגטית, מהר מאוד הפכה אן מארי לנכה לחלוטין, שנזקקה לסיוע בכל פעולה פשוטה יומיומית שביקשה לבצע. בשלב כלשהו, גילתה שאפילו ישיבה פשוטה על כסא מסבה לה כאב בל יתואר. אי לכך נאלצה לשבת על כסא מיוחד, שהחזיק לה אפילו את הראש. "זה היה מאוד קשה, סבלתי כאבים נוראיים יום-יום, שעה-שעה", היא מתארת. "אבל שם למדתי את השיעורים הכי משמעותיים לחיים שלי. מתוך כך שחיכיתי שש וחצי שנים לישועה שלי, למדתי סבלנות. מתוך הכאב, כאילו יכולתי לנגוע פתאום בכוח שבתוכי, בשמחה, לגלות את הכוחות שלי, דברים שלא יכולתי להגיע אליהם לפני כן.

ציפורה הודיה אנטוניאטי. כשהגעתי לשרה אמנו אמרתי לה שהגעתי הביתה

"פתאום גם שום דבר כבר לא היה ברור מאליו, למדתי להעריך את החיים, על כל תנועה שאני יכולה לעשות. ביקשתי מה' סליחה, על כך שארבעים שנה יכולתי לקום, וללכת ולעשות כל מה שרציתי, ואף פעם לא טרחתי להודות על כך קודם לכן. בתוך כל הקושי, הודיתי לו על כך שעדיין אני יכולה לראות, לשמוע ולדבר, על כך שיש לי חברים, ושאני חיה, ובעיקר אמרתי לו תודה על זה שזכיתי להכיר אותו. הייתה בי שמחה ענקית, עד שאנשים קינאו בי על כך. מתוך הסבל יצרתי עם ה' קשר שלא היה לי קודם, ולא היה לי אחרי שהבראתי".

אן מארי אנטוניאטי, נולדה בפריז לפני 61 שנים, למשפחה נוצרית קתולית אדוקה, כבת מתוך ארבעה ילדים. אחת מהם, שהיתה התאומה שלה, נפטרה בלידת השתיים. משבגרה, למדה בפריז משפטים, ועבדה בתפקיד חשוב בעירייה, ובהמשך בעבודות שונות. בהיותה בת 33, יצאה לחופשה בקורסיקה, אי בדרום צרפת, והחליטה להישאר לגור שם. "לא יכולתי יותר לגור בפריז כי לא ראיתי את השמיים והשמש, ונדהמתי מהשוני בקורסיקה". שם פתחה חנות לספרי קודש למבוגרים ולילדים, כי כבר אז חשה חיבור פנימי מופלא עם ה', אותו ביקשה להפיץ גם לאחרים. זאת למרות ש'ספרי הקודש' אותם הכירה בשלב זה, היו רחוקים שנות אור מהאמת, והיו ספרים של הברית החדשה.

הרופאים אמרו: "רואים שה' ריפא אותך"

לאחר מספר שנים החלה ההידרדרות הפתאומית במצבה, כאמור, שהשביתה אותה לחלוטין. הרופאים הסבירו שמדובר במחלה חשוכת מרפא, וניסו רק להקל עליה את הכאבים האיומים בעזרת תרופות אגרסיביות שצורכים גם חולי לוקמיה. אולם שש שנים מאוחר יותר, היא נרפאה באורח פלא.

 איך זה קרה שנרפאת?

"אחרי שש שנים של סבל, התעוררתי בוקר אחד, והרגשתי קול פנימי שאומר לי שאני צריכה להפסיק לצרוך את התרופות. בשלב כלשהו, כשזה לא הרפה ממני, באמת הפסקתי. לא סיפרתי על כך לאף אחד, למרות שהיו לי הרבה חברים שהיו רופאים ואחיות במקצועם, כי פחדתי שיחשבו שאני משוגעת. כתוצאה מכך, בשלב ראשוני, המפרקים והגוף שלי שבו והתנפחו, והכאב היה כל כך נורא שהרגשתי שאני עומדת למות מעוצמת הסבל. אז גם התחלתי לשאול את עצמי, אם באמת זה ה' שנתן לי את הקול הפנימי הזה, שאני צריכה לזרוק את הכדורים, או שאולי זה קול נואש מתוכי, שכל כך רוצה להירפא. כתגובה, הצטייר לי במחשבה דמות של בית בעל שתי קומות. כשהסתכלתי על הקומה הראשונה, הרגשתי שה' אומר לי: 'לקומה הזאת אתם קוראים מציאות, וזה מה שאת רואה עם העיניים - את המפרקים הנפוחים ואת הרופאים שאומרים שזה לכל החיים, אבל זאת רק אשליה ולא האמת. הקומה השנייה היא האמת האמיתית, כי כמו שכתוב בתורה, 'אנוכי ה' רופאך'. התורה שלי שאני אומר לך, ומה ששמתי לך בלב - זה נכון'.

"הצלחתי להחזיק מעמד שבועיים בלי תרופות, וכל רגע של סבל הרגיש כמו נצח. אחרי שלושה חודשים הרגשתי בלב שוב את הקול פנימי הזה, ושאני צריכה לזרוק את הקביים והכסא. וזה היה סיכון, כי בלי קביים לא יכולתי ללכת, ובלי הכסא לא יכולתי לשבת - אבל סירבתי לחשוב איך אני אסתדר. אני זוכרת שבנחרצות הלכתי בקושי עד פח האשפה בחוץ, זרקתי את הקביים ואת התרופות, ומדובר בתרופות יקרות מאוד, ולא הפסקתי לבכות. ראיתי את הקביים בתוך פח האשפה והרגשתי כאילו נפרדתי ממשהו מהגוף שלי, מרוב שהן שימשו כמו רגליים עבורי עד אז".

באותו הרגע, התרחש נס שאנטוניאטי לא יכולה להסביר. גם לא הרופאים שלה. "ברגע הזה התחלתי לרוץ ולקפוץ, כאילו אף פעם לא הייתי חולה. למחרת הגעתי לחנות הספרים שלי, ופתאום קונים שהכירו אותי, ראו אותי רצה וקופצת. הם היו נוצרים קתוליים מאוד, ואילו אני הייתי פרוטסטנטית, וכולם אמרו לי שה' ריפא אותי. אפילו הפיזיותרפיסט והרופא שלי, בלי לדעת דבר על הקול הפנימי ההוא שהוביל אותי לצעד הזה, אמרו: 'רואים בעיניים שלך שה' ריפא אותך'. מהרגע הזה ועד היום, חמש עשרה שנה אחרי, אין לי שום כאבים. עד גיל 46 הייתי חולה, ומאז 15 שנה אני לא חולה. מאוחר יותר אפילו עבדתי בעבודות שחלקן קשות מאוד פיזית, כמו עמידה על הרגליים בחדר מיון במשך 13 שעות ביום, ועבודה במטבח, וכלום לא כאב לי. אפילו אקמול אני לא לוקחת".

האם את ממליצה גם לחולים אחרים שיעשו כמוך?

"ממש לא! זה היה קול פנימי, והייתי בטוחה שזה מה שאני צריכה לעשות, אבל ברור שאסור לאנשים לעשות כמוני. צריך לדעת שה' מרפא את האנשים דרך התרופות, גם חז"ל אומרים את זה".

נוצריה ציונית שעובדת עם ניצולי שואה

לפני כחמש עשרה שנה, לאחר שנרפאה, הוזמנה אנטוניאטי לסמינר שעתיד היה לשנות את כל מהלך חייה. הסמינר, היה מעין פעילות יחסי ציבור והסברה על ישראל עבור הגויים, כדי להפריך את השקרים הקשורים ביחס לסכסוך הישראלי- פלסטינאי, ובאשר לזכותה של ישראל בסכסוך מולם. "ככה גיליתי את השקרים של התקשורת העולמית והתחלתי לתמוך בישראל", היא מסבירה. "הפכתי לנוצריה ציונית, והתחלתי בעצמי בפעילות הסברה למענה. המשכתי להתעדכן כל העת מקורסיקה, במה שקורה פה. הקמתי אתר תמיכה בישראל, וכתבתי הרבה מכתבים לפוליטיקאים ישראלים ואירופאים חשובים, וכתבתי מאמרים מסבירים בכמה אתרים של ישראלים ונוצרים, כדי למנוע את השקרים שהם שמפיצים לעולם, ומספרים לכל מי שלא מכיר את זה מקרוב".

בשלב מאוחר יותר, החליטה לעזוב את קורסיקה ולעלות לארץ, כדי לתמוך בחולים. "לא ידעתי מה לעשות ואיך לעזוב חיים שלמים, וה' פתח לי דלת. הציעו לי להיות מתנדבת צה"ל, וביקשתי תפקיד בו אוכל להתנדב בתוך האוכלוסייה, אז הצבא שלח אותי להתנדב בבתי אבות. כשהנחתי לראשונה את כפות רגליי על אדמת הארץ הזאת, הייתי בריאה כבר 5 שנים, ופתאום עברה לי מחשבה בראש, שה' ריפא אותי כדי לבוא לעזור פה, להכיר את התורה, לחזור לעמי ולהתגייר. "עבדתי עם חולי ותשושי נפש, ודווקא מתוך הקושי שעברתי, הבנתי טוב יותר את האנשים שטיפלתי בהם והפכתי להיות רגישה הרבה יותר לסבל של אחרים. מהניסיון שלי, זכרתי כמה קשה לאנשים חולים לבקש עזרה, כמה הם מתביישים. טיפלתי גם בניצולי שואה, שהיו זקוקים להמון אהבה ושמחה, וכל החולים אהבו אותי, כי הם ראו שאני באמת רוצה לעזור, ולאפשר להם לעשות את מה שהם כבר לא יכולים. עד היום אני מרגישה שמה שעברתי עוזר לי להבין את הנכים והחולים ולהתפלל עבורם. דרך ההתנדבות הזו, התחלתי להעריך אפילו יותר את תקופת החולי והסבל הארוכה שעברתי".

אנטיונאטי התנדבה בתפקיד במשך שבע וחצי שנים. במהלכן, היא מספרת, שנאסר עליה לעבוד, והותר לה רק להתנדב. אי לכך, בהיעדר מקור פרנסה – חיה כמעט בחוסר כל, אבל לדבריה, מעולם לא חסר לה דבר. "כל פעם שהייתי צריכה משהו נתנו לי. הייתי צריכה נעליים חדשות – פתאום חברים קנו לי, הייתי צריכה סכום כסף – ופתאום החליטו לתת לי. ה' דאג לי בכל רגע אפשרי".

"פתאום הבנתי שכל החיים שיקרו לי"

יום אחד, הוזמנה אנטיונאטי לשיעור תורה על ידי חברים, ובהיותה מחוברת כל כך לה', החליטה להגיע. בשיעור, התחוללה נקודת מפנה משמעותית. "משהו קרה לי שם. פתאום הבנתי שכל החיים שיקרו לי. הייתי כבר בת 58, וכשהרב, שדיבר בצרפתית, תרגם מעברית את התנ"ך, שמעתי ממנו תרגום שונה ואפילו הפוך לברית החדשה. הוא גם דיבר על חז"ל ועל רוח הקודש שהייתה להם, בעוד שאותי לימדו שהם היו רק בני אדם פשוטים. הוא הביא הוכחות לכך שדברים שהם דיברו עליהם לפני אלף ואלפיים שנה מתייחסים למה שקורה היום, ועל השקר שבשילוש הקדוש של הנצרות. בהמשך, כשהתחלתי ללמוד קצת לעומק את היהדות, גיליתי מעל לכל ספק שזו האמת. הבנתי כמה שאני אחראית על החיים שלי וכמה מוטלת עליי החובה לתקן את עצמי ואת יחסיי עם אחרים. זה הרגיש כמו שחרור, כמו חירות. גיליתי מעיינות של מים חיים, הרגשתי שהתורה הזאת זה כמו תחיית המתים עבורי. היום כיהודיה, אני גם יודעת שזה הכח שלנו, שעם ישראל יושב בארץ ישראל ולומד את התורה".

לפני כשלוש שנים, הוכרה כחלק מקהילת "בני נוח", שהם גויים המקיימים את שבע מצוות נוח, כפי שנצטוו עליהם בתורה. אולם שלושה חודשים מאוחר יותר, הניצוץ היהודי שבה לא נתן לה מנוחה, והיא חשה שהמהות הפנימית שלה היא להיהפך ליהודיה. בשלב זה קיבלה ויזה ללימודים, ולמדה במשך כשנה בישיבה ללימודי גיור. בכ"א בשבט השנה, זכתה להשלים את תהליך הגיור שלה, ושינתה את שמה לציפורה הודיה. "הודיה, כדי להודות לה' על כך שזכיתי להפוך ליהודיה", היא מסבירה בהתרגשות.

התגיירת בגיל 58, מאיפה האומץ לעשות כזה שינוי בגיל כזה?

"אני חושבת שהתורה תמיד היתה בתוכי. בתהליך הגיור הבנתי כמה דברים מהתורה קיימתי עוד קודם לכן. כשחיפשתי אמת, פתחתי את התנ"ך, וכל מצווה שנתקלתי בה מתוך הכתוב – התחלתי לקיים, עוד לפני שהייתי בכלל יהודיה, בלי להגיד לאף אחד. כך למשל נחתי בשבת, לא אכלתי דברים אסורים וקראתי המון תהילים. היה לי חיבור מיוחד לזה, ונדהמתי אחר כך לגלות שיהודים באמת קוראים את זה. בהמשך, כשכבר התקרבתי ליהדות, חיפשתי מידע באינטרנט בקשר למה עושים היהודים בשבת, והפסקתי לעשות כביסות וקניות בשבת. הפסקתי גם להשתמש במעלית, והתחלתי לעלות במדרגות, והרגשתי שמחה כל כך גדולה על כך, שהחלטתי גם לא להדליק אור, אפילו במקרר, ושמתי נייר דבק על השקעים. אחר כך התחלתי להדליק גם נרות שבת, כדי להיות עם ה', כי הבנתי שזה הקשר שלנו איתו. הייתי בטוחה שיש בי ניצוץ יהודי, וכל כך רציתי כבר לחזור לעם שלי".

איך זה להתגייר?

"עבורי זו הייתה חוויה מאוד חזקה. בכל בוקר בתהליך הגיור למשל התפללתי. אבל בפעם הראשונה שהתפללתי אחרי הגיור, הרגשתי שמחה עילאית, והרגשתי חזק יותר את הקשר שלי עם התפילה, כאילו הנשמה שלי קשורה לסידור בקשר עמוק. הרגשתי חלק מהעם כאילו תמיד הייתי יהודיה, והרגשתי כאילו אני מתפללת עבור כל עם ישראל, העם שלי. זה משהו אחר לגמרי. אני מאוד אוהבת את המצוות. זה עונג בל יתואר. שבת למשל, זאת חוויה מדהימה בעיני שאי אפשר להסביר, אני אוהבת להיות הראשונה בבית הכנסת בערב שבת ובבוקר. זה כמו להיות בגן עדן עבורי".

איך המשפחה שלך הגיבה לגיור?

"ההורים שלי נפטרו לפני הרבה שנים, כך שהם לא זכו לחזות בכך, אבל האחים שלי, שמחים עבורי שאני שמחה ומאושרת. הם אפילו באו לבקר אותי לא מזמן".

בתוך כך, מתארת אנטיונאטי גם את הקשר של הידברות לתהליך הגיור שלה. "חיפשתי שיעורים בעברית באינטרנט, והגעתי להידברות. כל יום אחרי שחזרתי מההתנדבות, באופן קבוע, נחתי ושמעתי שיעורים של הרב יצחק פנגר וזמיר כהן. למדתי על השבת, החגים, ההיסטוריה של ישראל ואפילו את סוד האותיות לפי היהדות. אני מאוד אוהבת לשמוע גם את הרב עמנואל מזרחי, שמדבר על סגולות ביהדות, וגם את הרב אלי עמר".

"מתוך הסבל יצרתי קשר עם ה' שלא היה לי קודם"

היום אנטיונאטי חיה בישראל כבר תשע וחצי שנים ומתגוררת ביישוב בת עין, הסמוך לירושלים, שם היא גם משתדלת להמשיך ללכת לשיעורי תורה, לחזק ולהתחזק. "עברתי מסכת חיים לא פשוטה, אבל זכיתי לראות איך כל המעגל הזה נסגר לטובתי", היא מסכמת. "בתוך כל הקושי, תמיד הרגשתי כמה ה' אוהב אותי ומגן עליי. כל החיים החזקתי לו את היד, כי לא היה לי מישהו אחר. אני חושבת שתמיד יש שתי דרכים להסתכל על מה שעובר עלינו, אפשר לכעוס או להיכנס לדיכאון מכל מיני מצבים קשים, ואפשר להיות בשמחה ולקבל את החיים כמו שהם ולהודות עליהם. זה לא משנה מה אתה עובר, על הכל צריך להודות.

"היום למשל אני עוד רווקה, והיו לי חברות שנכנסו מזה לדיכאון ולכעס על ה'. אני אומרת שבזכות זה זכיתי להתגייר, כי הייתי פנויה לבוא לארץ ולהכיר את היהדות, מה שלא הייתי עושה כנראה אם הייתה לי משפחה וילדים. דרך הסבל שעברתי כל החיים, יצרתי קשר עם ה' שלא היה לי קודם, וגם התורה נכנסה לי יותר ללב. וזה המסר שלי גם לאחרים: צריך לדעת שהתורה היא אמת, ושכל מה שקורה לנו הוא לטובתנו, והוא הכי טוב עבורנו. ה' אוהב אותנו ורוצה רק להיטיב איתנו. ידעתי את זה אז, ואני יודעת את זה אפילו חזק יותר היום".