חגית אמאייב: כך ניצלה בתי מהחיידק הטורף

הסיפור שלנו התחיל מיד עם צאת שבת קודש, בעת ששבנו לביתנו משבת מרוממת במירון, מקום ציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי זיע"א. בזמן הנסיעה מייללת יעל חנה, בתי בת החמש וחצי, על שראשה כואב. "השתוללת היום ורצת הרבה יפתי, תלכי לישון ובע"ה תקומי כמו חדשה", אני מנסה להרגיע אותה. בבוקר המחרת היא קמה כהרגלה, ללא אומר דבר על כאב הראש, ומתארגנת ליום שגרתי בגן הילדים. לקראת ערב, הילדה שוב מתלוננת, הפעם על גירודים באזור הצוואר. אכן ישנה מעין אדמומיות קלה מאוד, אך בשל היותה ילדה בעלת עור רגיש, אנו מתורגלים ומיד מטפלים בה באמצעות משחה וטיפות 'פניסטיל', נגד אלרגיה. בסוף הערב הילדה שוב מתלוננת על גרד, ואנו חוזרים בשנית על הטיפול השגרתי. ללא התרגשות יתרה.

בבוקר יום המחרת, אני מביטה בפניה ומבחינה במעין נפיחות ואודם קל סביב העיניים, סביב הפה כלפי מטה, עד לצוואר. אני מבקשת מבעלי שיודיע שהוא לא מגיע הבוקר לעבודה, וילך עם הילדה אל קופת החולים. הרופא מביט בה, ומיד מבקש לערוך סדרת בדיקות דם, ובינתיים מבקש להמשיך עם הטיפול האנטי אלרגי. נראה היה שהילדה סובלת מאלרגיה לא סימפטית. הוא בוחן את גרונה שנראה נפוח ואדום, ומהסס האם לתת לה אנטיביוטיקה באופן מיידי, או לחכות עד שיגיעו תוצאות הבדיקות שלקח. הרופא המיומן, ד"ר אריה בקלו שמו, מחליט להמתין עם הטיפול האנטיביוטי, מה שבדיעבד מסתבר כפעולה מצילת חיים.   

הנס של יעל חנה (אילוסטרציה: shutterstock)

לאורך כל היום, הילדה מתלוננת על גרד וכאבים, ועל כן בשעות אחר הצהריים, החלטנו לגשת שוב למרפאה. רופאה אחרת מקבלת אותה, שכן ד"ר בקלו כבר סיים את עבודתו. היא בוחנת את הפריחה ורושמת לה טיפול סטרואידי משלים לטיפול נגד אלרגיה. גם היא מבקשת להמתין לתוצאות הבדיקות שיגיעו השקם בבוקר. לילה מסויט עובר על בני ביתנו, כאשר הילדה מתגרדת ובוכה מכאבים. אנו מטפלים בה במשחות ובסירופים כמאמר הרופאים. אנו מתלבטים רבות האם לקחת אותה לבית חולים באופן מיידי, אולם לבסוף מחליטים לחכות לבוקר. החלטה שאף היא, בדיעבד, מתבררת כהצלה משמיים.

עם בוקר, אנו מובילים את יעל חנה אל הרופא, שבודק ורואה שתוצאות הבדיקות מתעכבות. הוא מבקש לא לחכות עוד ונותן לנו הפניה למיון בית החולים רמב"ם, בו ישנן מחלקות עור ואלרגיה. לפני היציאה לבית החולים אנו מנסים לתת לילדה ארוחת בוקר, אומנם היא מסרבת לאכול.

בעלי מגיע עם הילדה לבית החולים, שם מתחילים הרופאים לבדוק את "האלרגיה" המוזרה. הם מעדכנים את בעלי שלא ברור כל כך ממה היא נובעת, ומבקשים לקחת בדיקות דם ודגימות לביופסיה. הילדה תאלץ להישאר לאשפוז. בעלי מיד מזעיק את הוריי שיחיו, והם מגיעים במהרה לשהות לצידה, בכדי שיוכל הוא לשוב הביתה ולהביא לשניהם ציוד לשהיית לילה.

בדיעבד, מסתבר לנו שמרגע שבעלי יוצא את בית החולים, מתחילה הדרמה הגדולה. תוך זמן קצר מצב הילדה מתחיל להתדרדר במהירות, עד כי למעט זעקות הכאב המכווצות כל לב, היא כבר כמעט ומפסיקה להגיב לסביבתה. ראשי מחלקות, אחיות ומומחים שונים ומשונים נכנסים ויוצאים בניסיון להבין מה קורה עם הילדה. משטח הגרון חוזר עם תשובה חיובית, ומראה על חיידק הסטרפטוקוק, שמביא לנפיחות גרונה. בשלב זה, וללא ידיעתנו, נכנסים הרופאים לסחרור של הצלת חיי ביתנו האהובה. רק כעבור יומיים, יספרו לי הוריי, שבאותם רגעי לחץ נאמר להם שאלו שעות קריטיות לחייה. גם הם מיאנו להבין עד כמה המצב חמור.... קל וחומר שלא אמרו דבר לי או לאישי.

בעלי שב למחלקה כאשר הילדה כבר מסוממת ואפאטית לחלוטין. הוא שוהה לצידה, אל תוך לילה גדוש טיפול תרופתי אינטנסיבי וזעקות כאב. באותו ערב אני חשה בקרביי המתהפכים בקרבי. אין לי מנוח, אף על פי שאני מנסה לומר לעצמי שזו בסך הכל "אלרגיה" לא נעימה. אני מוצאת עצמי שולחת הודעות סמס לכל מי שרק אפשר, מבקשת שיעתירו בתפילה ובתהילים בעבור יעל חנה המאושפזת בשל "אלרגיה קשה". אני מוסיפה וכותבת בהודעה את הדברים הבאים: "את מי שהשם יתברך אוהב הוא מוכיח, בייסורים של אהבה, שכן, אין כל רע יורד מלמעלה, יתברך שמו, כי הכל רק מאהבת השם יתברך לבניו וחסדו עליהם. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! יש להודות לו יתברך. ועוד, כל מטרת האדם בעולם הינה לחיות באמונה שלמה שהכל רק מאיתו יתברך ויתעלה שמו, טוב גמור באמת! והשם יתברך עושה כל מה שעושה אך לטובה נצחית, באהבה אינסופית. שיהיה לרפואת יעל חנה בת חגית". מיד מתקבלות תגובות ש"מזכירות" לי שרצוי לא לכתוב הודעות מלחיצות שכאלה, ושיש להעתיר בתפילה אך ורק בעבור חולה מסוכן. אני בוחרת להתעלם מההודעות הללו ורק מתפללת שהודעותיי יפעלו את פעולתן, ושכל מי שיכול, יישא תפילה בכדי שהילדה תשוב הביתה במהרה. עליי לציין שמעולם קודם לכן, לא שלחתי הודעה כזאת או אחרת להתפלל על ילדיי.

בבוקר המחרת, הילדה טושטשה והורדמה, לצורך בדיקות פולשניות נוספות וטיפול מאסיבי. אני, שמגיעה להחליף את בעלי לקראת שעות הצהריים, נתקפת הלם וזעזוע למראה בתי היפיפייה. אני מוצאת אותה נפוחה כבלון, כשמעין כוויות איומות מעוטרות בקילופי עור נוראיים, מכסים את גופה ואת פניה. הילדה שוכבת בפנים כבויות על מיטת בית החולים, בוהה בנקודה דמיונית שעל הקיר.  אני מבקשת לשוחח איתה, להסב את ראשה אליי אך היא איננה מגיבה לי. ככל שהשעות נוקפות אני רק מתחילה להבין עד כמה המצב חמור, ונופל לי האסימון שאין מדובר פה בעוד אלרגיה כזו או אחרת, וגם לא בדלקת גרון שגרתית, כי אם בחיידק אלים ונדיר ביותר, מצב של אחד למיליונים, שהרופאים בבית החולים הגדול והמנוסה טרם ראו כדוגמתו. אני גם מבינה אט אט שהצוות הרפואי, או חלקו בכל אופן, מטפל במצב שככל הנראה, הוא לא ממש מכיר בפועל, אלא מהתיאוריה הספרותית המקצועית בלבד, מימי הלימודים לרפואה.

רגעים לפני שבעלי שוב מגיע להחליף אותי, לעת ערב, אני מתבוננת בבתי יקירתי שוכבת בחוסר אונים, ומצפה. רק מצפה ומייחלת לשוב ולראותה אוכלת,  קופצת, צוחקת, מפטפטת. כל דבר שירגיע את ליבנו הרועש ומוחנו הגועש, שיאותת לנו שהיא איתנו על מנת להישאר. ליבי שוב מתחמץ ומתכווץ, כאשר רופאה נוספת נכנסת אל מאחורי הוילון, רגע לפני שעליי לעזוב הביתה בכדי לטפל בשאר עולליי, ביניהם תינוקת רכה בת שלושה חודשים, ושוב נזרקות אל חלל האוויר כסכינים חדות תער, אותן מילים מטלטלות, שלדאבוני אני נאלצת לשמוע כל כך הרבה פעמים בזמן כל כך קצר... "אלו שעות קריטיות", "מצב נדיר ביותר", "חיידק אלים" ו"אנו עושים את כל מה שביכולתנו".

בעלי מגיע, ואני יוצאת בלב כבד וברגליים כושלות לעבר רכבי. מתיישבת במושבי ונשענת על ההגה כשראשי בתוך ידיי. אני מנסה לעכל את המתרחש, כמובן ללא הצלחה יתרה. שוב מנסה שלא להישאב אל המערבולת האימתנית המתחוללת סביבי. ברגעים של זעקה, אני מוצאת עצמי שולחת הודעה נוספת לכל מי שברשימת מכותביי, ובה כתוב: "אנא המשיכו להעתיר בתפילות ובקריאת תהילים בעבור יעל חנה בת חגית, זקוקה לרחמי שמיים מאוצר מתנות חינם. הילדה חטפה חיידק אלים. מי שיכול, ויקבל על עצמו קבלה טובה לרפואתה, יבורך מפי עליון". אני מביטה בהודעה דקות ארוכות ואז מתחילה בנסיעה הביתה.

במהלך הנסיעה הנייד מצפצף שוב ושוב, מודיע שהתקבלו עוד עוד תגובות להודעתי. ברגע הראשון שמתאפשר לי, אני עוצרת בכדי לקרוא אותן. נותנת לתגובות, המחממות את ליבי להפיח תקווה. בהודעות נכתב שאנשים יקרים רבים מקבלים על עצמם קבלות מבורכות כאלה ואחרות לרפואתה של הילדה. החל מקריאת תהילים, דרך תיקון הכללי, לימוד תורה, תענית דיבור, הקדשת שיעורי תורה ברדיו, חלוקת ספרי תהילים, התחזקות בענייני צניעות, הוצאת מכשיר הטלוויזיה מהסלון או מהבית ועוד. תוך כדי שממשיכות להגיע ההודעות, מצלצל הטלפון, כאשר בעלי נסער ונרגש נשמע מעברו השני של הקו. הוא זועק היישר אל תוך אוזני, אל תוך ליבי,  שלפתע פתאום התעוררה הקטנה לחיים וביקשה לראשונה לאכול ולשתות. מעוצמת ההתרגשות הוא פורץ בבכי גדוש ב"קיטור" שמשתחרר. ברגעים אלה ממש אני יכולה לחוש במלוא העוצמה את חיבוקו האוהב ונחמתו המיידית של אבא שבשמיים אלי. יודעת בידיעה ברורה שמלבדו אין על מי להישען. פשוט אין. לא רופאים ולא רפואות, אלא עליו בלבד, רופא כל בשר ומפליא לעשות... שהרי כולו ניסים.

אני מחנה את הרכב כאשר הטלפון שוב מצלצל. בעלי קורא בהתרגשות שהוא עד לנס המתרחש בשידור חי ממש! "מה קורה?!" אני שואגת בעוד ליבי מתופף בעוצמה, כמעט קורס מגודל המסע הרגשי המטורף. לפני שאכתוב את דבריו, כפי שסיפר לי אותם, אציין ביתר שאת, שכל מי שרק מכיר את בעלי היקר, יוכל להעיד עליו שהוא הינו אדם שכלי ביותר, ריאליסט אמיתי, שלא ניתן לחשוד אותו כרחפן המנותק מהמציאות.

"את לא מבינה מה אני רואה ברגע זה!" הוא קורא בקול.

"דבר כבר! מה קורה?!!" אני חשה כיצד עצביי ממשיכים להתרופף...

"את לא מאמינה! האדמומיות נסוגה לאחור. הפנים של הילדה... הכוויות... העור מבריא בהילוך מהיר! אני אומר לך!"

"מה נסגר איתך? מה אתה מדבר?! אתה נורמאלי?! השתבש לך משהו??"

"לא לא... אני... רציני! אני אומר לך! האודם מתחיל להיעלם. זה כמו בצילומי נשיונל ג'יאוגרפיק כאשר מצלמים אובייקט במשך שנים ומריצים את זה בהילוך מהיר בדקות. אני פשוט לא מאמין למה שאני רואה! הכוויות הולכות ונעלמות מהפנים של הילדה!"

"מה?? אתה רציני.... מה זאת ...??......" השיחה מתנתקת והוא מתקשר אלי בשיחת וידאו. "תסתכלי עליה! היא שותה מיץ עם קשית!"

אני מתבוננת בשידור חי בילדה שעזבתי כמעט מחוסרת הכרה בבית החולים, לפני פחות משעה, כשעל פניה ארשת קפואה ומיוסרת, אך שותה מיץ בעזרת קשית המוצמדת אל פיה. ברגע זה ממש פרץ של בכי בוקע ממני, ואני מנתקת את הטלפון. יש גבול למה שאני מסוגלת להכיל... צורך עז בוער בי. לרוץ, לשחרר, לזעוק, להשתפך בבכי. לשחרר את התחושה הבלתי נסבלת שעל ליבי. באותם הרגעים אני יודעת שהקב"ה חמל עלינו, חמל עלי. מבינה שהוא רצה עוד התקרבות, לשמוע את ילדיו הערבים זה לזה נושאים תפילות, נושאים עיניהם אל אביהם שמצפה לראותם, מבקש לשמוע את קולם. ושאנו, בלית ברירה נבחרנו לשמש כצינור שישפיע עוד התחזקות של עם ישראל, עוד הידבקות בו יתברך, משום שמעצם היותי דמות מוכרת באזור מגורינו ומחוצה לו, נודע לי על מאות יהודים טובים, שמכירים ושאינם מכירים אותנו, שהתפללו וקיבלו על עצמם קבלות של קדושה למעננו, למען יעל חנה.

מאותו הרגע החל שיפור בלתי נתפס במצבה. ביום המחרת הילדה לקחה צבעים והחלה צובעת בחוברת שנקנתה בעבורה. שעות ספורות לאחר מכן היא החלה לבחון את שלל המשחקים שקיבלה בימי אשפוזה, ואשר נרכשו בתקווה לעוררה, לגרותה לחזור לחיים. ככל שנקפו השעות החלה הילדה לשוב לאיתנה. בתחילה היא קמה אט אט ממיטת חוליה, בעזרתנו, אל כיסא הגלגלים, עד שבסוף היום היא רצה והשתוללה כילדה רגילה, במסדרונות מחלקת הילדים, בעודה מותירה אותנו ואת הצוות הרפואי, אחוזים בתדהמה בלתי מוסתרת. יום אחד בלבד לאחר מכן החליטו הרופאים שהיא בריאה לחלוטין והיא שוחררה הביתה. כעבור יומיים בלבד(!) לא נותר כל זכר לכוויות הנוראיות והמתקלפות שעיטרו את פניה, שהרי אלה נרפאו בנס גלוי, באותם רגעים יוצאי דופן, אותם תיאר בפניי בעלי ברגעי השיחה הנרגשת. רק קילופים קלים וחסרי משמעות נותרו כעדות אחרונה שתוך זמן קצר תיעלם אף היא, של רגעי דרמה אנושית, של אותות אהבה וחסד גמור מהבורא אלינו, ילדיו.

ובאשר לניסים הגדולים להם נחשפנו לאחר מעשה...

אם כן, הסתבר לנו שלו היינו מובילים את יעל חנה, בלילה הראשון, לבית החולים הסמוך לביתנו, בסבירות גדולה, היא לא הייתה מקבלת את הטיפול המתאים משום שאין שם מחלקות מתמחות ומיומנות כהלכה, ובזמן שהם היו מנסים לברר את המצב הנדיר, התוצאות יכלו להיות הרות גורל. עוד התברר לנו, שלו רק היה ד"ר בקלו נותן לה טיפול אנטיביוטי ביום הראשון להגעתה לקופת החולים, הייתה האנטיביוטיקה מטשטשת את הראיות למצב הקריטי החמור בו נמצאת הילדה, מה שחלילה עשוי היה להביא לכך שהאחרונה לא תקבל טיפול נכון ומציל חיים. אין לנו על מי להישען אלא על בורא עולם, כבר אמרתי?!

נס נוסף התגלה, כאשר הרופאים נאלצו להודות, שבשעותיה הקשות ביותר של הקטנה, הם כלל לא ידעו מול מה הם מתמודדים ומהו החיידק בו הם מטפלים. תוצאות הביופסיה שהגיעו רק בחלוף הסכנה גילו חיידק נדיר ביותר. מה שמלמד שרק הקב"ה ישתבח שמו לעד, טיפל בביתנו אשר ללא טיפול רפואי מדויק, לא הייתה איתנו ברגעים אלה. כאשר שוחחתי עם אחת האחיות המדהימות שטיפלה בה, והתפעלתי מגודל הנס שהביא לשיפור הבלתי צפוי במצבה, וזאת בזכות התפילות והקבלות שקיבלו למענה, היא הביטה בי במבט נעלב ושאלה, "ומה אנחנו... הצוות הרפואי? הרי עשינו עבודה קשה ומאומצת!", הבטתי בה במאור פנים, ובהכרת הטוב הסברתי שבכדי לזכות בשליחים נאמנים כדוגמתם יש צורך באינסוף תפילות! דבריי אלה הניחו את דעתה.

כחמישה ימים לאחר שחרורה של יעל חנה, אני מקבלת שיחה מד"ר בקלו כשבפיו בקשה. רק אפתח ואומר שהאחרון הינו רופא מנוסה וותיק, וברשותו מרפאות פרטיות ועצמאיות. הוא אשר קיבל לידיו את המשך הטיפול בילדה, סרק את התיעוד הרפואי, וביקש את אישורנו על מנת לפתוח את התיק לצורכי לימוד ומחקר רפואי, שכן מקרה שכזה, כדבריו, אינו זכור בארץ בשנים הרבות בהן הוא עוסק במקצוע. בכל אופן, לא בצורה בה החיידק בא לידי ביטוי במקרה של יעלי. הוא הוסיף וביקש אישור להביא את המקרה הנדיר לידיעת אמצעי התקשורת, דבר אליו הסכמתי מידית מתוך שתהא זאת תרומתנו הצנועה להצלת אחרים, אף אם יהיה זה "רק" עוד אדם אחד נוסף.

לסיום, בדרך כלל בכדי להתאושש ולהשתקם ממצב שכזה, יש צורך בזמן רב ובסבלנות מרובה, סדר גודל של שבועות עד חודשים. אך כאשר הקב"ה רוצה שנראה את השגחתו, שכן גם הטבע כפוף לו, אזי הוא מביא לכך שחמישה ימים מהשלב הקריטי ביותר בו שכבה הילדה בין שמיים לארץ, שבה היא לאיתנה הראשון ואל גן הילדים באישורו של רופא המשפחה, חדשה ונמרצת בהרבה משהייתה קודם למקרה.

על כן, מה שנותר לנו לעשות זה להודות, להלל ולשבח את אבינו מלכנו, בוראנו אהובנו, תקוותנו ומשוש חיינו על שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

חגית אמאייב היא יועצת משפחתית ופסיכותרפיסטית מוערכת. להזמנת הסדנא הייחודית שעוררה הדים רבים "בשניים ויותר – קלפים וכלים מעשיים להחייאה נ(פ)שית, זוגית ומשפחתית", כתבו למייל bshnaeem@gmail.com