סיפור ליום פטירת האם של כולנו: שתיקתה של רחל

"אני לא מאמינה! מה שעשית הוא נורא! נורא ואיום, כך נוהגת חברה?"

פנינה לוחשת לחישה רועמת. עיניה רושפות אש, לחייה סמוקות, שולי מטפחתה מתעופפות בזעם. ורחל עומדת מולה, שותקת.

מסביב, הכול רוחש גועש רועש. קונים הולכים מפה לשם ומשם לפה, מגלגלים עגלות וממלאים אותן בקצב. זמזמת מלאת עשייה ממלאה את החלל. ורק פה, בפינה הצדדית בצרכנייה, כמו עומד הזמן מלכת.

"אם לא התושייה של בעלי, אם לא הערנות שלו, הייתם לוקחים את הדירה שבחרנו, כך. בלי בושה! אני לא מאמינה שהייתם מסוגלים לעשות לנו את זה!" ממשיכה פנינה להתיז את מר לבה בלחישה. ורחל ממשיכה להחריש.

אי פה אי שם, ננעצים בשתיים מבטים סקרניים משהו, מתעניינים. רחל חשה איך לחייה בוערות ומייחלת שלא יאמינו לדברים הנאמרים, שלפחות ידונו לכף זכות.

אם הם רק היו יודעים את האמת.

לאחר ההלם הראשון, הבושה מאיימת להציף אותה כגל עכור, להטביעה. לרגע מתפתה רחל לפתוח את סגור לבה, להסביר, להתגונן, אך היא נזכרת בה, ברחל אמנו, ורוגע מדהים פושט בה. לא, היא לא תדבר, לא תפצה את פיה.

בשתיקתה היא שברה משהו בפנימיותה (אילוסטרציה:shutterstock)

לא כאן, ולא בשום מקום. לא היום, ולא בפעם אחרת.

"רחלי", יואל נכנס לבית, משולהב ונמרץ. "תראי, החלום שלנו עומד להתגשם!" והוא מנופף בדף שבידו. דף פשוט, 4A, עליו מודפס טקסט באותיות שחורות, סתמיות.

"איזה חלום?" חלומות רבים, לה, לרחל. למצוא עבודה קבועה, להיפטר מהפסוריאזיס הלא נעימה. למצוא די---

"תקראי ותראי!"

"אז זה יצטרך להמתין כמה דקות". ידיה טבולות בתוך עיסת כופתאות דביקה. בסיר שעל הכיריים, כבר בעבעו המים למרק, ממתינים לארח את הכופתאות הרכות.

יואל אינו מצליח לכלוא את התרגשותו. עיניו בורקות בברק לא רגיל, הוא מספר.

"היום יוצא לדרך פרויקט הדיור!"

"הא, הפרויקט", היא מפטירה באדישות. במהלך השנים, כל כך לעסו, דנו וטחנו בפרויקט המפורסם שנותר רק בגדר חלום, שהוא איבד לחלוטין את חינו, נשחק.
"כן, אבל עכשיו זה רציני, רציני לחלוטין. הרב מ. אמר שהם כבר הקימו את כל התשתיות ואמורים להתחיל בבניה בחודש הקרוב."

"אה, כן." היא מצווה על עצמה לא להיסחף, לא להתלהב. מספיק תלתה תקוות בפרויקט הזה, מספיק חלמה על דירה מרווחת, הפונה לגן ירוק במקום לקיר בטון אפרפר של הבניין ממול. מקום בו ילדיה הצעירים יוכלו למצוא בו במקום ללא חשש ובו יוכלו לזמר זמירות שבת מבלי לזכות בתגובה לדפיקות של מטאטא.

"רחלי", יואל נעמד מול שדה ראייתה, נועץ בה מבט ממוקד. "זה אמתי, זה קורה! מחר מתחיל הרישום לדירות, והאכלוס, בתוך חצי שנה לכל היותר".

רק כעת מרשתה לעצמה רחל להרפות, וכופתא אפרפרה, צונחת בנחיתה רכה על הצלחת.
"באמת?"

"אכן. בתוך חצי שנה נהיה בדירה שלנו, ש- ל- נ- ו. אפשר להתחיל לחלום".

                                                                          ***

למחרת, הלך יואל למשרד המאולתר של עמותת 'יבנה'. הוא מסר לידי אליאב הלחמי, העסקן שישב באותה עת במשרד את סכום הכסף הנדרש למקדמה.

"מתי נוכל לבחור את הדירה?" התעניין.

"אמנם זכות בחירה ניתנת לעשרים הנרשמים הראשונים, והשאר יצטרכו להסתפק במה שיעלה בהגרלה, אך תצטרכו להמתין עוד קצת. חיכיתם כל כך הרבה", הוסיף אגב קריצה ידידותית, "שעוד כמה ימים לכאן ולכאן, לא משנים, נכון?"

יואל מחייך בהסכמה חיוך רחב. כשרואים את האור בקצה המנהרה, משהו מתרחב בלב.

כעבור שבועיים הם קבלו שיחת טלפון מהעמותה. נאמר להם שהם יכולים לבוא למשרדים כדי לבחור את הדירה הרצויה.

הפעם הצטרפה רחל לבעלה. מתקשה לקלוט שהחלום הישן נושן מתחיל לרקום עור וגידים, מתקשה להאמין, עדיין, שאו טו טו, הם יהיו בדירת החלומות שלהם.

הפעם, שלא כמו בפעם הקודמת, הומה המשרד הקטן אנשים. כל אלה ששלמו את המקדמה, באו לממש את זכות בחירת הדירה. גברים רוכנים על תרשימים, דנים בכובד ראש על יתרונות מול חסרונות, נשים קוראות בשים לב את פרטי המפרט הטכני של הדירות.

ליואל ורחל הבחירה הייתה פשוטה. הם רצו דירה בקומת קרקע. הם היו זקוקים לדירה בקומת קרקע. מאז הפכה אמה של רחל למוגבלת, בשל מחלת הסוכרת שבה חלתה, היא התקשתה לבקר בביתם שבקומה השלישית. אחד הדברים שלשמם רצו כל כך לעבור דירה, היה כדי להקל עליה את האירוח. חוץ מזה, הם כבר ידעו שהם רוצים בדירת ארבעה חדרים, כי זה היה התקציב שעמד לרשותם, ושחצר גם היא הכרחית. רחל חלמה תמיד על מרחב משחקים לילדיה, ומקום לשתול עצים וירקות, כמו שעשתה בצעירותה, במושב. זהו, אלו היו הדרישות שלהם. על השאר בחרו להתגמש.

המילים מתעופפות מסביב. מחסן. חזית. כיווני אויר. יחידת הורים. אופציה לבניה. מפרט עשיר יותר. יואל ורחל ממקודים. אצלה הבחירה נעשתה כבר מזמן, אין מקום להתלבט.

הם ניגשים לפקידה הצעירה היושבת בשולחן שעומד לקרוס מתחת להררי ניירת, מנסה כמיטב יכולתה להשתלט על ים האנשים והמטלות, ומסבירים לה את מבוקשם.

הפקידה פותחת תיקיה אדומה, מדפדפת פה, מדפדפת שם, אחר אומרת במבוכה.

"אני מצטערת. מאוד. דירת ארבעה חדרים עם כל האופציות שביקשתם, כבר נתפסה".

"איך זה יכול להיות?" רחל מתקשה להאמין.

"הייתה רק אחת, בבניין השמאלי שבגוש האמצעי בשלב ב', וכבר בחרו בה לפני עשר דקות בלבד".

"הו, חבל." נושכת רחל את שפתה. גם יואל מאוכזב. הם המתינו זמן רב כל כך, עשו את כל ההשתדלויות, ולבסוף...

הם מביטים זה בזה. בעיניהם אותו מבט בוגר, שהם למדו לסגל לעצמם כשהחיים לא בדיוק מסתדרים לפי התרשים שלהם.

"הכול משמים. אין ברירה, נצטרך להתפשר", אומרת רחל בלחש.

"על מה?" מושך יואל בכתפיו.

"אולי על החצר. מי אומר שחייבים חצר?" היא ממלמלת, וכבר פונה למזכירה. "תגידי, יש דירה עם אותן אופציות רק ללא חצר מאחור?"

הפקידה שוב חוזרת לדפדף, ימינה ושמאלה. לפתע, קופאת ידה, ומבטה מתמקד בעמוד אחד.

"רגע", היא אומרת, ספק לעצמה, ספק לזוג העומד לפניה. "רגע, רגע... הנה, יש כאן את הדירה שאתם רוצים, בדיוק".

"אבל אמרת שהיא כבר נבחרה", אומר יואל.

"אכן, אבל היא נבחרה על ידי משפחה שנרשמה אחרי העשרים הראשונים, ובעצם לא זכאית לבחור. המנהלים אמרו שניתן אופציה לבחירה למשפחות כאלה, אם זה לא מתנגש עם אנשים ששלמו את המקדמה בזמן".

                                                                         ***

יואל ורחל נושמים לרווחה. חסדי ה'. החצר תישאר ברשותם, ורחל כבר רואה לנגד עיניה את עצי האפרסק והשזיף, ואת פסי העגבניות והפלפלים.

הם חותמים על מה שצריך לחתום, ועוזבים את המשרד בצעד קליל.

רחל אינה חולמת מה שמצפה לה בהמשך, גם יואל לא.

"אז ככה, אנחנו ניגשים למשרד של 'יבנה', בוחרים דירה, ואתם באים אחרינו, וטראאח, לוקחים אותה לעצמכם!" פנינה כעוסה, כאובה ופגועה גם יחד.

רחל זוכרת את אותו ערב. יואל שב הביתה, חיוור משהו. שותק.

"הכול בסדר?" התעניינה.

"לא כל כך", הוא מהנהן באלכסון. "רחל, הסתבכנו מעט", הוא אומר, ומבטו בורח מטה.

"מה קרה?" היא נבהלת, ושוכחת להוציא את פשטידת הקוטג' מהתנור.

"התברר שהזוג שבחר את הדירה לפנינו, היה לא פחות או יותר מאשר משפחת דבורסון".

"דבורסון?" זה לא יכול להיות. ריח שרוף פושט באוויר, אך רחל לא מתייחסת. היא נזכרת כיצד דברה פנינה דבורסון בגנות הפרויקט, ואמרה שהיא מעדיפה להישאר פה, בבניינים הישנים ולא לעבור לפרויקט החדש על חדריו הפצפונים, בגודל של 'קופסת גפרורים', כדבריה.

"כן, דבורסון", הוא נאנח. רחל נושכת את שפתה. פנינה דבורסון. ובכן, זה לא פשוט כל כך. "ממה שהבנתי, היא בטוחה שיש להם זכות בחירה על הדירה. בעלה לא אמר לה שלא שילם בזמן. אבל תראי", הוא פורס את ידיו לצדדים, "החוק בצד שלנו. אנו נרשמנו בתוך עשרים הראשונים, ולנו זכות הבחירה".

"נכון", ובכל זאת. היא מכירה את הנפשות הפועלות. יודעת שאי הבנה קטנה יכולה להתגלגל לפיצוץ גדול שתוצאותיו מי ישורן.

"לא הייתה שם דירה אחרת שמתאימה לנו?" היא שואלת בקול דק.

"כן הייתה. ההיא בגוש הימני. קרקע, ארבע חדרים, בחזית, בלי חצר".

"נלך על זה".

"מה?" יואל מביט בה כלא מאמין. הוא יודע כמה היא חלמה על גינה, שבה ישחקו הילדים להנאתם, בה יוכלו להקים סוכה גדולה ורחבת ידיים. בה תוכל לשתול עצי פרי וגינת ירק קטנה. "א- ת מ-ו-ו-ת-ר-ת ע-ל ה-ג-י-נ-ה?" הוא לואט.

"כן, אני מוותרת על הגינה", המצב שם, אצל דבורסון, רגיש מדי. "חצר, גינה, זה משהו נחמד, אבל לא הכרחי. הילדים ישחקו ברחבה שבקדמת הבניין, או בגינה הסמוכה. ואני לא גננת שחייבת חצר". קולה חנוק. קשה לה לוותר על החלום הנושן שלה, והוא קולט את הגבורה שנדרשת ממנה.

"כ... כל הכבוד".

"אז תלך לסדר את העניין, כן?" מהר, לפני שתתחרט.

"אני אתקשר, זה יספיק", הוא אומר. לא חושב שהיה מוכן לוותר על משאלת לב כך, בהינף יד, אם זה היה ניצב בסיטואציה דומה.

וכעת, עומדת מולה פנינה, והיא כעוסה, שוצפת, קוצפת. לפחות אינה צועקת, התודה לה'. ורחל עומדת ומחרישה. היא בוודאי לא זו שתלך ותספר לה, שבעצם, לא הייתה להם שום זכות בחירה על הדירות. שבעלה איחר את מועד התשלום של המקדמה. לא. גלים גלים שוטפות אותה המילים הקשות, הפוגעות, אך הן לא נוגעות בה. גופה כמו משוח בשמן ומחליק את חיצי הביקורת, שלמען האמת, אינם מופנים אליה.

היא מביטה על העומדת מולה ללא שטנה, יודעת בכל נימי נפשה, שאין עוד מלבדו. ועוד משהו היא יודעת, שגורם לה להיות שלמה עם הצעד שעשתה. 'מוויתור לא מפסידים', כפי שהיה אומר הרב שך זצ"ל. מוויתור לא מפסידים, וחוץ מזה, היא נזכרת בהערה רגעית, כעת היא עת רצון.

ברגע שאדם מושפל, והוא, במקום לענות, עומד ומחריש, מעבירים על כל פשעיו, והוא יכול לבקש מהבורא מה שרוצה.

אז היא מבקשת, ומבקשת. על עקרות שייפקדו, על חולים שיתרפאו, על רווקות שיינשאו ועל משאלות לב כמוסות שיתגשמו.

באיזשהו שלב, היא מגלה את עצמה לבד, לבד מול מדף מוצרי התינוקות. פנינה כנראה עייפה מלנאום מול קיר, ועזבה אותה לנפשה. רחל נאנחת לרווחה.

לא היה קל. למרות הגבורה שהפגינה, ידיה מרעידות כעלים ברוח. היא שולפת את בקבוק המים שאותו היא נוטלת לכל מקום, ומוזגת לעצמה כוס מים.

שהכול נהיה בדברו. שהכול נהיה בדברו. שהכול.

                                                                    * * *

כעבור חצי שנה, שבועיים לפני אכלוס הדירות, מגיע טלפון למשפחת טלמור.

"שלום, הרב יואל נמצא? מדבר כאן אליאב מ'יבנה'. מה שלומך? יש לך כוח לבשורות טובות?"

"לבשורות טובות, תמיד יש כוח", משיב יואל, תוהה מה בדיוק הבשורה הטובה בפיו של אליאב. האם מתכוונים להביא את המפתחות לפני הזמן? או שאולי יש הורדה במחיר הדירות?
"התפנתה קומה ראשונה בקוטג' בשלב א'. אתם מעוניינים?"

"קוטג'? בוודאי, אבל המחיר..."

"לא, זה העניין. אמנם דירות הקוטג' הן בנות חמישה חדרים, והעלות שלהן גבוהה מהדירות בבניינים בעשרות אלפי דולרים, אך פה משפחה שחתמה על הדירה החליטה לבטל בדקה האחרונה. אמרנו לה שאם כך, הם יצטרכו לספוג את עלות ההפרש, והם הסכימו".

"זאת אומרת..." מוחו של יואל מסרב להאמין.

"זאת אומרת שאתה מקבל דירת קוטג' במחיר של דירת גן בבניין".

יואל תר בעיניו אחר אשתו, אחר רחל. איפה היא? איפה היא? הוא רוצה לשמח אותה. מגיע לה.

רחל מתקשה לעכל. חמישה חדרים, עם חצר, במחיר של ארבעה, בדירה כמעט פרטית.

עיניה נמלאות דמעות. רק כעת היא מרשה לעצמה לחוות את הצער של ההשפלה והבושה, כשעמדה שם, בירכתי הצרכנייה מול חיצי הביקורת של פנינה. אך הדמעות מתוקות משהו. כי יש בהן אין סוף הודיה לבורא העולם, על הנשיקה שהוא שלח לעברם.

שאכן, מוויתור לא מפסידים.

בשולי הדברים

לעתים, נראים לנו סיפורים מהסוג הזה כלקוחים ממחוזות הדמיון הצרוף. מי עומד בדיוק לוותר על דירת חלומות בשביל השלום בית של האחר? באמת!  האמוציות אמנם אנושיות, אך בכך נגמרת החפיפה עם המציאות.

אז יש לנו חדשות בשבילכם. אכן, חיים בינותינו אנשים מהסוג הזה. אנשים שפוסעים טפח מעל גבי הקרקע. שלא מסובבים אך ורק בחומה בלתי עבירה של ה'אגו' שלהם.

רחל שבסיפור ויתרה על בית חלומותיה, למען שלום בית של משפחה אחרת. הייתה לה זכות מלאה לעמוד על שלה. הצדק היה עמה. אך בוויתורה, היא בקעה משהו פנימי בתוכה. מחקה את החץ המורה על ה'אני' ושוכח מהכול. היא בעצם התעלתה מעל הטבע, והתנהגה בצורה 'על אנושית'.

ודווקא משום כך, זכתה שמשמיא נהגו גם כלפי 'מעל הטבע'.