הרב אברהם יוסף: אבא מעולם לא חיפש להיות פופולרי

אחת מהפרשיות היותר משמעותיות בקורות חיי מרן היא זו הכרוכה עם התייחסותו ההלכתית לפסקי מרן הבן איש חי זיע"א. היו מבני אותו דור שלא ראו בעין יפה את האפשרות שיקום אי מי ויחלוק על מי שנודע כ'רבן של כל בני הגולה'. בשיחה עם בנו הגאון הגדול רבי אברהם יוסף שליט"א ובפרספקטיבה של עשרות שנים לאחור, מציין הגר"א בלהט: "לא הרבה יודעים איזו הערצה אדירה הייתה לאבא כלפי רבינו יוסף חיים! רבינו יוסף חיים נפטר לפני כמאה וחמש שנים, נראה לי שבכל מאה השנים האחרונות לא היה מעריץ ובקיא בספריו כמו האבא שלי! שלא יהיה מי שיחשוב אחרת...

"פעם באנו אליו והראינו לו משהו ב'בן איש חי' בשאלה ותמיהה על הדברים. אבא הגיב מיד, בכהרף עין "תעיין בספר 'עוד יוסף חי' שם הוא חזר בו וכתב את ההפך" (הספר 'עוד יוסף חי' נכתב אחרי ה'בן איש חי'), אבא ידע את כל מה שרק אפשר בספרי הבן איש חי, הוא ידע לנפות את הדברים מתוך אותה ידיעה נרחבת וברוחב דעתו הגדולה.

הרב אברהם יוסף שליט"א

"כמה כאב לו הלב כשהוציאו לעג על חכם בן ציון חזן זצ"ל שחס ושלום נגע בכתביו של רבינו יוסף חיים! רבינו יוסף חיים כל כך האמין בו ונתן לו את כל ספריו להדפיסם - כדי שתהיה פרנסה ליושבי ירושלים ואכן, כל ספריו נדפסו בירושלים. החלק הרביעי נדפס אחרי פטירתו לאחר שכל הכתבים היו בידי חכם בן ציון חזן. באותה תקופה היה שם אדם אחד שאמר שאת כל מה שכתוב שם צריך לברר מחדש כי 'חלו בו ידיים' חס ושלום. איזה כאב לב היה לאבא על כך שהוציאו לעז על הגאון הצדיק והחסיד הזה שרבנו יוסף חיים האמין בו אמונה שלמה.

"חכם אפרים כהן זצ"ל (אביו של מרן ראש הישיבה הגאון האדיר רבי שלום כהן שליט"א) היה תלמידו של רבינו יוסף חיים. איזו הערצה הוא העריץ את אבא שלנו - מפני שהיה בקיא בספרי רבינו יוסף חיים! הערצתו הייתה גדולה כל כך, שהוא זה גם שעודד אותו להמשיך ולכתוב להמשיך ולתת שיעורים.

"כל העולם מכיר את הסיפור עם רבי עזרא עטיה: אחרי שירדו לחייו של אבא בעניין הבן איש חי, הוא חלה מאוד. חכם עזרא עטייא בא לעודד אותו - את זה כולם מכירים. אבל את הסיפור עם רבי אפרים כהן לא מכירים: חכם אפרים הכהן היה בא לשיעור שלו ויושב להאזין בענווה אין קץ. לאחר שהשיעור היה מסתיים היה רבי אפרים הישיש, הצדיק הנשגב, לוקח את ידיו של אבא והיה מנשק אותו. אבא היה אז צעיר - אולי בן 32, צעיר מאוד, המחזה היה מוזר – לראות אדם כה מבוגר וכה נערץ מנשק ידיים של אברך כה צעיר! אבא זכה שרבי אפרים אהבו אהבה גדולה. אחרי שהציבור היה רואה את רבי אפרים הכהן אוהב אותו כל כך - לא היה צורך להוסיף ולדבר הרבה.

"לפני נסיעת הורי מירושלים למצרים, אמי ע"ה בכתה הרבה בצערה על המעבר מירושלים וכל הכרוך בו. חכם אפרים זצ"ל נטל את כל שנותיו עמו ובא לעודד אותה. מאוחר יותר כשהם הוצרכו לעבור מירושלים לפתח תקווה, אימא שוב בכתה הרבה, ואת מה שהתרחש באותו היום בביתנו אני זוכר היטב, הייתי כבן שש ואני זוכר את דמותו האצילית של חכם אפרים הכהן מופיעה בפתח ביתנו - נכנס אור איתו, הייתה לו הדרת פנים מיוחדת ובתור ילד דמותו חרוטה בראשי כ'מלאך'. רבי אפרים נכנס לביתנו וניגש לאימא. אימא חשבה לרוץ ולהסדיר את פגישתו עם אבא, אך הוא אמר לה: 'הפעם באתי בשבילך'. הוא ביקש להזכיר לאימא את שאמר לה שש שנים קודם לכן: 'סיפרתי לך שאת מחזיקה בידיך נר, עליך לזכור כי בהתחלה - כשמדליקים את הנר, הלהבה אמנם קטנה, אך לאט לאט האש מתחזקת, 'תופסת' והופכת ללהבה גדולה. כך יהיה חכם עובדיה - הלהבה שלו תאיר את העולם כולו. את - מחזיקה את הנר, אל תפחדי, תתעודדו, אתם הולכים להגדיל תורה'.

"ביכולתי להעיד כיצד בכל פעם שאבא הזכיר את שמו של רבינו יוסף חיים, כל פעם שהוא הזכיר את שמו - זה היה בסילודין,  בהיות הירחון 'קול סיני' בשנתו הראשונה או השנייה, בא העורך, מנשה לוי, ואמר לאבא: 'רבינו, אנחנו רוצים לכתוב מאמר על רבינו יוסף חיים'. הוא בא כמהסס, פוחד, מי יודע מה תהיה התגובה... אבא נלהב ואמר לו: 'תן לי, אני אכתוב'. באחד מגיליונות השנים הראשונות של 'קול סיני' נמצא מאמר נפלא כל כך מפרי עטו של אבא על רבינו יוסף חיים! רואים ממנו במידת מה את ההערצה, אחד מיני אלף מההערצה, שהוא העריץ את רבינו יוסף חיים".

הערצה לרב פראנק – הייתה, אך הלכה זו הלכה!

"כמה כבוד ויקר היה לאבא כלפי הגאון הגדול רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, אך הלוא גם עמו היו לו חילוקי דעות בהלכה. לא רבים יודעים שהרב פראנק ממש הציל את אבא: הלוא כשאבא חזר ממצרים וביקש לשוב לישיבת פורת יוסף לא קיבלוהו (היה שם גבאי אחד שמנע זאת, כל מי שיצא - לא הסכים לקבלו בחזרה ואמר "אנחנו לא מושב זקנים"). היה ברור שאם הוא לא מתקבל לפורת יוסף הוא הולך לצבא (כפי שכמה תלמידי חכמים חשובים ומופלגים הוכרחו לעשות) – זה היה עניין של חיים ומוות. חכם עזרא עטייא מחה באותו גבאי אחראי 'אבל הוא יצא בשליחותנו', חכם יהודה צדקה בכה לפניו, אך הוא סירב בתוקף. עד שהרב פרנק לקח אותו אצלו - לכולל שלו וברוך ה' גם פרנסה הייתה. הוא ישב שם עם גדולי עולם כהרב שלמה זלמן אוירבך, רבי שמואל רוזובסקי וכל הגדולים שלמדו באותו כולל חשוב. לאחר תקופה קצרה, הגיע יום אחד הרב פרנק למסור שיעור בכולל, והנה הוא רואה את אבא שם. הגרצ"פ פנה בנזיפה למנהל הרב יצחק רוזנטל ואמר לו: 'לאברך הזה אסור לבוא לישיבה, זה ביטול תורה. שיישב בבית וילמד, חבל על הזמן שאותו הוא מקדיש כדי לנסוע לישיבה וחזור, שישב בבית, הוא יספיק יותר'. אמר לו המנהל, 'אבל יש חוקים וביקורות', אמר הגרצ"פ, 'אז שיבוא פעם בשבוע, לא צריך יותר'. ואכן כך היה: פעם בשבוע אבא היה בא לשם ולא יותר.

מרן זצ"ל

"הייתה לו הערצה והכרת הטוב גדולה מאוד כלפי הרב פראנק, אך ראה נא כמה הוא חולק עליו בהלכה".

שנת שמיטה: היתר מכירה גמור

השיחה עם הגאון הגדול רבי אברהם יוסף שליט"א, נערכה בשלהי שנת תשע"ד. לקראת סיום השיחה, הוא מתנצל על כך שזמננו קצוב – מפני שכחבר מועצת הרבנות הראשית עליו לצאת ולנסוע לעריכת 'היתר המכירה' שנערך מטעם המדינה.

אני מנצל את ההזדמנות (והזמן שנותר) כדי לברר נקודה מהותית: בשיחות וראיונות שערכתי במהלך השנים עם אנשים שונים המגדירים את עצמם כמי שהיו קרובים ברמה זו או אחרת אל מרן, שמעתי אמירות שלפיהן מרן אמנם פסק ברוחב דעתו בנושא הזה – להיתר, אך הוא עצמו נמנע מאכילת פירות 'היתר המכירה'. האם זה נכון שהוא לא אכל מהיתר מכירה?

הגר"א יוסף שליט"א נחרץ בתשובתו: "זה לא נכון! אבא אחז שמבחינה הלכתית יש בהחלט על מה לסמוך בנושא הזה".

עם זאת ובאותה נשימה מדגיש הגר"א (עם אותה נחרצות): "אבא אחז שזה מותר, אך בה בעת עודד את הנהגת ה'שמיטה לחומרא', עודד מאוד! עובדה היא שבהיותו מכהן כרב הראשי של תל אביב באו אליו אנשים מ'אגודת ישראל' (אז לא הייתה עדיין ש"ס. הנציג מטעם אגודת ישראל היה הרב אברמוביץ), הם סיפרו לו שישנה חנות אחת בתל אביב שבה מונהגת 'שמיטה לחומרא' – 'קשה לה, היא לא מחזיקה מעמד. אנו מבקשים שכבודו יסייע לנו להשיג תמיכה מהעירייה להחזקת החנות'. אבא נענה להם בחפץ לב, להחזקת החנות ההיא דאג להם אבא שלי! הוא דיבר ראש העיר - מר רבינוביץ והעניין סודר. שישים אלף לירות נתנו להם בזכות אבא והשתדלותו כדי להחזיק חנות של 'שמיטה למהדרין'.

"גם כשאני שימשתי לפני עשרים שנה כאחראי על ה'מצוות התלויות בארץ' בשנת השמיטה בעיר תל אביב, זכיתי לסייע בנושא הזה: חמש עשרה 'חנויות שמיטה למהדרין' פעלו בצמוד להשגחת הרב לנדא, (ברוך ה' - תל אביב התורנית גדלה מאז ימי רבנותו של אבא, הרבה מכך בזכות היידישקייט שאבא דאג להכניס בקרב בעלי הבתים בעיר ודרבונם לשליחת ילדיהם לחינוך תורני – בהתאם גבר גם הביקוש לחנויות אלה). כשסיפרתי על כך לאבא - איזה אושר היה לו, איזו שמחה הייתה לו, את כל נושא השמיטה הוא היה מעלה על נס - אך לא בכל מחיר! יש לדעת את הגבולות – חשוב לזכור כל העת שבהלכה ישנו גם הרעיון של 'צורכי עמך' - כמה שאפשר להציל רבים מעוון". באותה הזדמנות מציין הגר"א שליט"א, כי "השנה התאמצנו להפחית כמה שניתן מהבעיות ההלכתיות. כך לדוגמא בחרנו בגוי השומר על 'שבע מצוות בני נח' – מה שלדעות מסוימות 'חוסך' את האיסור של לא תחנם".

מסר את כולו לציבור

בשיחה עמו מתייחס הגר"א לקשר האישי ולגעגועים העזים שיש לו לאביו הגדול, אולם גם הוא מציין את עובדת היותו של אביו 'איש ציבור' שמסר את כל כולו למען הציבור. אדם שאהב את הציבור בכל ישותו. "אנשים לא ידעו שכשהוא נתן את ה'סטירות' - זה באמת היה מאהבה, הוא באמת אהב. אנשים חשבו שזה סוג של הומור, או מין 'פולקלור', אך באמת כל זה היה רחוק רחוק ממנו. הייתה זו רק חיבה ואהבת הבריות אמיתית. ("אם זה היה פולקלור - הוא היה עושה את זה גם לפרס? לנתניהו?").

"האהבה הגדולה שלו הייתה רבת השפעה, האנשים הקשים ביותר היו מתרככים בראותם כמה שהוא אוהב אותם, היא נגעה בנימי נפשם, היא השפיעה עליהם". באותו עניין מוסיף הגר"א ומציין נקודה נוספת, מהותית ומרכזית בחיי אביו: "אבא מעולם לא חיפש להיות 'פופולרי'.

"תמיד ציטטו אותו בתקשורת, על ידי כל מיני עיתונאים עלובים שלא הבינו את שיחתו ושפתו. הם ציטטו ולא אחת גם סילפו והכפישו את שמו, אך רק פעם אחת ראה אבא צורך להגיב: היה זה כאשר התעורר החשש לפגיעה כלשהי בניצולי השואה - בשיעורו הוא דיבר על כך שלכאורה מי נהרג בשואה? בוודאי כל אלה הם 'גלגולים' שהקב"ה 'מגלגל' ברצונו לסיים את ה'חשבון'.

"מה הבינו מדבריו? שחס וחלילה כאילו הרוגי השואה הי"ד היו רשעים. אבא נחרד ויצא מגדרו, בראותו את הצורך להביא עיתונאי אליו. הוא הסביר בקולו שלו את הבנת הדברים ביתר פירוט – שחס וחלילה, כולם קדושים וטהורים, שכל מי שנהרג בגלל היותו יהודי - מקומו גבוה במקום העליון וכו'. הוא היה בצער על כך שאנשים הבינו אותו לא נכון והצטערו בגללו. זו הפעם היחידה שבה הוא הגיב. ביתר המקרים היה תמיד מציין את הפסוק (תהילים ס"ט) 'ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שיכר' ובהוסיפו 'אם על דוד המלך היו מדברים כך - עלי על אחת כמה וכמה'."

אהבת התורה – מעל הכול

"מעל לכל הנהגותיו של אבא התנשאה ובלטה אחת, גדולה ומרכזית מאוד: אהבת התורה שלו! אהבת התורה שלו הייתה אצלו מעל לכל, הוא היה "כשיכור בבית היין" ובכל רגע פנוי היה צולל למעמקי ספריו האהובים.

"אהבת התורה העצומה שלו הייתה כרוכה יחד עם התאווה הנוראה שלו לחקר האמת. את כל ה'יביע אומר' חלק ג' כולו אבא חיבר יחד עם הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל. אני הייתי השליח להעלאת עלי הדפוס מאבא אל הגרב"צ ובחזרה. (בהזדמנות אחרת סיפר הגר"א: אבא היה אומר לגרב"צ: "כשיש לך איזה הערות אני אשמח לשמוע". וחכם בן ציון, אחרי שעבר על התשובות, היה אומר לו: "מה יש לי להעיר אחרי האריה - אחרי כל מה שאספת יש לי מה להוסיף?!" ובכל זאת אין בית מדרש בלא חידוש, הוא היה מעיר לו לפעמים והם היו מפלפלים יחד). הם היו נכנסים בליל שבת ללמוד יחד ולאחר זמן קצר הייתה 'אש' של ממש פורצת שם... איזו התלהבות! איזה צעקות! היה זה חיבור מופלא בין שני ענקי רוח ודעת שאהבת האמת חיברה ביניהם עוד יותר, וכדרכה של תורה הנקנית לעתים באש ודיבוק חברים, שבאורח מופלא, בשונה מדרכו של עולם, נעשה לעתים דווקא באמצעות חילוקי הדעות והמחלוקת העזה ביותר שתיתכן. האש שעלתה ביניהם הייתה כה גדולה עד שפעם אחת אימא ע"ה נבהלה ובאה לבדוק שהכול בסדר... אבא ענה ואמר לה בחיוך שכולו פליאה: 'מה יש לך, אנחנו לומדים'."

ידוע ומפורסם הסיפור שאותו סיפר הגר"א יוסף שליט"א בהספדו על הגרב"צ זצ"ל, על יחסו של רבנו הגרב"צ אליו עצמו - כילד: "באותה תקופה, כשהיינו חדשים בשכונה, היה הגרב"צ מעודד אותנו ומדריך אותנו שנתרחק מילדי השכונה, שאז היו רובם ככולם חילונים. היו שולחים עלינו לא פעם כלבים ואבנים. חכם בן ציון ראה את הצער שגרמו לנו ותפס אותי פעם, כשהייתי אז ילד כבן עשר או אחת עשרה, ואמר לי: 'אולי תפתח חברת תהילים? תארגן שיבואו ילדים ויקראו תהילים ואחר כך תמסור בפניהם פרשת השבוע'. כך עודד אותי בטוב טעם ודעת. היינו מארגנים את כל הילדים, אפילו בני גילי ויותר  - היינו מחלקים להם כרטיסים ומדי פעם פרסים בהדרכתו. כששאלתי אותו כיצד לקרוא לחברת התהילים, אמר לי 'תקרא לה חבצלת השרון'. יום אחד פגש אותי ואמר לי 'אברהם, אתה יודע למה קוראים לחברה 'חבצלת השרון'?' אמרתי: 'לא, איני יודע, כבוד הרב יאמר לי'. אמר לי בבדיחות הדעת: "חבצלת" – ראשי תיבות 'חכם בן ציון לומד תהילים'.

"קרה פעם שאני ואחי הגדול רבי יעקב שיחקנו ביום שישי חורפי אחר הצהריים בחצר הבניין. באותו זמן היה הכול מסביב יער ושממה. באמצע המשחק נפצעתי בראשי וירד לי הרבה דם. אמי המנוחה ע"ה, מתוך בהלה ופחד שמא נפגעתי בעין, צעקה. חכם בן ציון שמע ומיד ירד מביתו לחצר. הוא רחץ מהר את פני, לקח פיסת בד, עטף בה ראשי ותכף לקח אותי לבית חולים שיעשו לי תפירות. זה היה כשעה לפני כניסת שבת. הגענו לשם, עשו לי תפירות והתארך הזמן עד לאחר השקיעה. חכם בן ציון היה עדיין עם בגדי חול שהיה בהם מוקצה ובתבונתו שאל אותי אם קר לי, אני התביישתי לומר שקר לי – חשתי באי נעימות שהוא ילך בלי מעיל כל הדרך. אולם הוא הניח עלי את המעיל וכך חזרנו לבית הכנסת עם התחבושת בראשי. חכם בן ציון חשש שמא אבא שלי יקפיד עלי - אולי אני גרמתי לכך שנפצעתי במה שלא נזהרתי. הוא אמר לי, לפני שהתקרבנו לבית הכנסת, 'אל תדבר מילה עם אבא שלך, אני אדבר איתו'. אחרי התפילה הוא הזדרז וניגש תכף לאבא שלי כדי להסביר לו שאני לא הייתי אשם ולהרגיע אותו על מצבי...

"איזו אהבה, איזו מסירות ורגישות, רק מי שיש לו לב חם ואוהב מסוגל להבין איזה עומק של הבנה היה לו. לא דאג לעצמו בכלל, דבר ראשון להציל מה שאפשר להציל, ואפילו לא עירב את אבא שלי לטפל בי. אחר כך השכיל גם לרדת לרגשותיי - כילד שמפחד מהתגובה של אביו. אצילות מיוחדת".

בהספדו של מרן עצמו על הגרב"צ הזכיר מרן את אותו אירוע שבו התמסר הגרב"צ לטיפול בבנו – רבי אברהם – בעת פציעתו ותמה בקול "איפה יש ענוה כזאת? הוא יודע שאני יושב ולומד - לא רצה להפריע לי בלימוד. וכי הלימוד שלו שווה פחות מהלימוד שלי? 'מאי חזית דדמא דירך סומק טפי'? לא יעשה זאת שום אדם בעולם, רק אדם שהוא מלא ענווה".

אני מזכיר את הסיפור והגר"א נמלא בגעגועים: "חכם בן ציון אהב אותי במיוחד, היה לו רגש חזק אלי. באמצעות אותו קשר הייתה לי הזכות לראות מקרוב גם את גדולתו ואת ענוותנותו המופלאה. הוא היה משליך בעצמו את האשפה ועומד בעצמו בתור למכולת... הענווה שלו הייתה 'פלא פלאים', אינני יודע היכן אפשר להשיג כזאת ענווה...

"כשהייתי עומד וממתין בתור במכולת של יחזקאל חבה, והוא היה מגיע - הייתי מפנה לו את התור שלי. הוא היה מחייך את חיוכו המפורסם ואומר לי: 'אבל אימא מחכה לך!' אמרתי לו: 'אימא לא תדאג. כבודו ייקח את התור שלי ואני אמתין עוד מעט'. הייתי מראה לו את הפתק עם רשימת הקניות ו'מוכיח לו' שאין לי הרבה דברים באמתחתי. 'לא נורא יהיה אם אגיע הביתה באיחור של עוד שתי דקות'. השיח הזה הוא מופלא ומאפיין מאוד את הנהגתו הענוותנית של הרב זצ"ל, הוא התקשה לקבל אפילו את זמנו של ילד, כל כך היה קשה לו!"

בהספדו על הגרב"צ סיפר הגר"א שאת ההנהגה הזו בדיוק הוא קיבל מאמו ע"ה: "אמי ע"ה הייתה מרגילה אותנו ל'כבוד התורה'. 'תלמיד חכם - חבל לו על הזמן, הוא צריך להזדרז'. קרה פעם שהיא נכנסה למכולת ועמדה ליד הקופה ונכנס לשם חכם בן ציון. היא מיד זזה הצידה, קודם כל לתת לחכם, אחר כך אנחנו. כך היא חינכה אותנו.

"למדתי הרבה מאבא זצ"ל ומהגרב"צ זצ"ל, למדתי רבות גם מהקשר המיוחד ששרר בין הגדולים הללו. הלוואי שנזכה בדור שלנו שנהיה קצת, קרובים, מעט מזעיר מהגדולה שלהם – במידות, ביראת שמים, ובאהבת התורה. אנשים חושבים שאם הם 'מתנדנדים' ומאריכים בתפילה הם נעשים 'גדולים'... חכם בן ציון לא האריך בתפילה ואבא מעולם לא האריך בתפילה! הגאון הצדיק רבי יהודה צדקה היה מאריך מעט, לא הרבה - הוא היה 'איש מוסר' והדברים ניכרו היטב בשיחות המוסר שלו בישיבה. כך גם שיחות המוסר של הגאון רבי שבתאי אטון זצ"ל, ששיחות המוסר שלו זכורות לנו היטב - הפלא ופלא. לעומתם אבא היה 'איש הלכה' וחכם בן ציון היה איש של 'עיון הגמרא', עיון מעמיק בדברי הראשונים והאחרונים. (ידוע הסיפור על ביקורו של הרב סילבר והתפעלותו מגאונותו של חכם בן ציון בעיון הגמרא)".

אבא היה איש הלכה

"דוגמאות להיותו של אבא זצ"ל 'איש הלכה' ראינו על כל צעד ושעל, אך על עצמו הוא החמיר לא מעט. הגר"א מספר סיפור ש"ממנו אפשר ללמוד על מידת ה'יראת שמים העצומה שלו": "אני הייתי מתלווה אליו בתל אביב - בתקופה שהוא היה רב ראשי, אך לא גר בתל אביב (הוא נבחר לרבנות תל אביב בתמוז תשכ"ח והמשיך לגור בירושלים עוד כשנה וחצי). במהלך אותה תקופה אני גרתי בתל אביב. הייתי בחור צעיר. אבא היה בא פעם בשבוע לתל אביב – ליומיים שבהם היה לן ב'מלון דבורה'. ("אני הייתי המשב"ק הראשון שלו..."). בשבת היינו הולכים ברגל מבית כנסת לבית כנסת. הוא היה מכתת רגליו במובן הפשוט של המילים – כדי לזכות את ישראל – פעמים רבות הייתי רואה עד כמה הוא סבל בהליכתו בגלל הציפורן החודרנית שהציקה לו בקביעות ובמוחשיות מייסרת מאוד.

"אבא היה בא במונית למלון ביום שישי ואני הייתי מחכה לו שם ומקבל את פניו ומסייע לו בכניסתו למלון – לאחר שמראש הייתי מסייע בהסדרת החדר וכל הכרוך בו. באחת הפעמים, בעת ירידתו מהמונית הבחנתי בחוברת האחוזה בידו - חוברת שהגיעה אליו באותו יום. חוברת זו עסקה בעניין ההלכתי הכרוך בפעילותה של 'מעלית שבת' - ממנה השתמע שאסור להשתמש ב'מעלית שבת'.

"באותו היום אבא סבל במיוחד ברגלו, אף פעם הוא לא שאל אותי באיזו קומה יתאכסן, באותו היום שאל: 'באיזו קומה אנחנו?'. אמרתי לו: 'אבא אני מצטער, אני משתדל תמיד שיוכן עבורך חדר בקומה השישית (בארבע הקומות הראשונות היו חדרי אוכל ובית כנסת), השבת תיאלץ להעפיל עד לקומה התשיעית, כמה שניסיתי לשנות ולסדר חדר אחר - לא הצלחתי'. באותה שבת התאכסנה במלון קבוצה מאורגנת שאי אפשר היה להפרידה. אבא, כדרכו, הגיב בהשלמה: 'טוב, מה נעשה'... באותו מלון פעלה 'מעלית שבת', אך למרות כל ייסוריו הוא לא נכנס אליה! הוא טיפס ועלה את כל תשע קומות המדרגות ברגליו הדואבות! במהלך השבת פניתי אליו בשאלה: 'אבא, למה אתה סובל ככה?' אבא ענה לי: 'אחר כך אסביר לך'.

"מאוחר יותר התברר והובן לי שבעת הגעתו למלון ביום שישי הוא כבר סיים לעבור על כל הכתוב באותה חוברת ודעתו שלו כבר הייתה מגובשת ומסודרת בראשו להיתר השימוש ב'מעלית שבת'. במוצאי שבת, סיפרה לי אימא ע"ה אחר כך, הוא ישב עד לשעה מאוחרת בלילה וכתב 'תשובה' ארוכה ורחבה בנושא מתוך מה שעלה בדעתו בעיונו במהלך הנסיעה ביום שישי. הוא סבר שזה מותר - אך לעצמו הוא העדיף להחמיר, למרות הטרחה וייסורי רגליו".

עת לכתוב ועת לגנוז

הגר"א שליט"א מציין כי הוא אינו יודע איפה ה'תשובה' הזו: "אפס קצה נמצא ב'הליכות עולם' - לסתור את כל מה שהוא ראה בדרכו מירושלים לתל אביב באותה חוברת - על ה'איסור' לעלות במעלית שבת. אבא הכריע בבהירות שזה מותר, מכל צד וזווית, אני זוכר שהוא גם נימק לי למה זה מותר – הוא הסביר לי על ה'ניצוץ' ועל ה'גרמא' וכל הנקודות הטכניות וההלכתיות שבעניין זה. ברוחב דעתו המופלגת היה כל זה מונח בראשו ומסודר כבר מיום שישי, אך הוא בעצמו - לא עלה במעלית.

"חשבתי לתומי והסברתי לעצמי שאולי באותה שבת עדיין היה 'הן ולאו ורפיא בידיה' – שצדדי ההיתר לא היו מוחלטים אצלו בכל מאת האחוזים. שאולי לכן הוא החמיר. אך שנים רבות אחר כך, לאחר שהתקיימה חתונתו של בני שיחי', ערכנו את ה'שבת חתן' בבית המלון שמול בית הכנסת 'חזון עובדיה' שהיה בהיכל שלמה. אבא דרש בתוקף שיסדרו עבורו קומה נמוכה, הוא קיבל חדר בקומה השישית (הנמוכה ביותר שהתאפשר לנו – כאמור, גם שם היו בקומות התחתונות בתי הכנסת והאוכל. לשם ההשוואה - אני זכיתי בחדר שהיה ממוקם בקומה ה-19...) גם שם אבא עלה ברגל וירד ברגל! חישוב פשוט מעלה שאבא היה אז כבן 77 שנים! למרות גילו ומצבו הבריאותי הוא עלה וירד ברגל. התבוננות קלה במה שהוא כתב בתמציתיות ב'הליכות עולם' מעלה בבירור שלא היה זה 'כוחא דהיתרא' כפי שמקובל לומר (וכפי שהוא עצמו נקט במקומות אחרים שבהם נזקק לכך), היה זה 'שכל ישר'.  לחולים וזקנים הוא התיר את זה בפשיטות, לעצמו – למרות היותו זקן וחולה בעצמו - הוא לא השתמש באותו היתר.

"אבא כתב על כך ב'הליכות עולם', אך משום מה החליט שלא לפרסם את כל התשובה המלאה בהרחבה. שאלתי אותו פעם על כך אך הוא לא ענה לי. יש 'תשובה' נוספת שאני לא מוצא: בזמנו פסק חכם עובדיה הדאיה זצ"ל (זה הופיע ב'קול סיני') שהמזוזות  של משרד הדתות פסולות - הם היו לוקחים את המזוזה ומטביעים עליה סמל – חותמת שנועדה למניעת הזיופים הרבים שהתגלו אז במזוזות נייר וכדומה. הטבעה זו הייתה נעשית ללא דיו, רק חקיקה – הבלטה - על הקלף שניתנה לזיהוי באמצעות מישוש (באותם ימים אבא טרם נשא באחריות לנעשה שם, הוא עדיין שימש רק בדיינות). לפני שנים רבות אחי, רבי יעקב זצ"ל, פרסם ברבים שהוא מצא שספרי התורה של צה"ל פסולים (אני גם חושב שיש צורך לתקן שם הרבה...), מכיוון שעל ספרי התורה הללו יש הטבעה דומה של חותמת צה"ל – למניעת גניבות. הוא פרסם שזה פוסל. לעומת זאת יש 'תשובה' של אבא שמכריע שזה מותר, איפה התשובה הזו? אינני יודע.

"זכור לי היטב שבזמנו, כשאבא קרא את התשובה של רבי עובדיה הדאיה, (זה היה תשכ"ב או כ"ג) הייתי ילד בר מצווה, אבא הצביע על דברי חכם עובדיה הדאיה, ואמר לי "כל מה שהוא כתב לא נכון, יש לי 'תשובה' מפורשת נגד". זו אחת מכמה וכמה 'תשובות' שאני יודע עליהן, אך אבא לא פרסם אותן. יכול להיות שלא רצה שיצא מזה דברים אחרים... הייתה לו 'הנהגה' בעניין".

מה שטרם סופר

ראיונות רבים ערכתי במהלך השנים ורבים מאוד זכיתי לערוך במהלך השנה החולפת – עם בני משפחתו של הרב זצוק"ל ועם אינספור אנשים שזכו להתענג מזיו הדרו בכל תחנות חייו. נדמה שאין זווית שאליה לא התייחסנו, אין היבט (שיש בכוחנו הדל ובכח המרואיינים להשיגו) שבו לא עסקנו, אך בכל זאת, מה עדיין לא סופר על הרב?

הגר"א משיב מיד, במילים ברורות: "על שנות הילדות שלו! על השנים המוקדמות בחייו לא סופר די, לא מספיק".

לדוגמא?

"לא הרבה יודעים שמרן האבא 'נשאר כיתה' שנתיים כי לא נתנו לו להיכנס לישיבה. הייתה מכסה של 8 תלמידים בכיתה ור' יהודה שאקו החזיק אותו שנתיים בכיתה שלו ורק אחרי שנתיים רבי אליהו לופס עליו השלום הודיע: 'אני אקבל אותו כילד תשיעי בכיתתי'. אז הוא התחיל את לימודיו בישיבה, ומאז הרבנים נהנו ממנו כל כך שהוא המשיך הלאה והלאה לצמוח ולקבל את הערכתם. רבי אליהו לופס העריך אותו מאוד על כח הזיכרון שבו ניחן, אבא היה חוזר הרבה על תלמודו וזכה שתורתו השתמרה כידוע ומפורסם.

"אבא העריך אותו מאוד והכיר לו טובה גדולה על כך שהכניסו לישיבה והדריכו בתחילת דרכו בלימוד התורה. רבי אליהו לופס נפטר בקיצור ימים (הוא קיבל זריקה ב'משגב לדך' ולקה בעקבותיה בהרעלה שממנה נפטר לעולמו), אבא היה בצער עמוק מאוד. הוא היה בגיל ה'עשרה' באותם ימים והוא כתב עליו דברי הספד מרטיטים.

"על הילדות הזו לא הרבה יודעים. לא יודעים שימי ילדותו היו היסודות שהקנו לו את אהבת התורה העצומה שאותה ראו הכול בערוב ימיו. הוא סיפר בעצמו שלא היה לו שעון עד גיל שלושים (עד שתלמידיו העניקו לו שעון במתנה. מרן אמר: "אני לא זקוק הייתי לשעון, אני לומד תורה כל היום, לשם מה עלי לדעת מה השעה?" י.ס.), הוא לא קרא עיתון בעת שכל חבריו כן קראו. את הפרטים הללו יש שסיפרו, אך לא הרבה שמים לב באיזו תקופה זה היה - זו הייתה תקופה שבה התחוללו מלחמות איומות בעולם! הסקרנות והרצון לקריאת עיתונים היו טבעיים ומתבקשים אצל כולם. כשהוא היה בן עשר - היה זה כעשר שנים לפני השואה וכחמש עשרה שנה אחרי 'מלחמת העולם הראשונה' – באותן שנים היה הביקוש לעיתונות נפוץ מאוד, מתבקש מאוד.

"כבר בהיותו בגיל צעיר הבין את שלא הבינו רבים וטובים: די לנו אם ניתן דעתנו על תוצאות הקריאה באותם עיתונים ובעקבות דרך ה'ציונות' וה'השכלה' שנכתבה בהם. כמה בני הישיבות וה'חרדים' דאז, מבני האשכנזים בעיקר, נפלו בגלל הקריאה בעיתונים וההתלהבות משיטות ורעיונות מלהיבים שסבבו אז בין עמודי העיתונים ההם. הם ירדו מהדרך.

"אותה אהבת תורה היא שליוותה אותו מימי ילדותו ועד לאחרית ימיו! כשישבתי איתו בבית החולים, בחול המועד סוכות שלפני הסתלקותו - בשביל להשכיח ממנו את כאביו הנוראים, הייתי מעלה ומשוחח איתו על כל מיני נושאים מענייני העולם. אך לפתע הוא ננער והפסיק אותי: 'אתה לא צריך ללכת לשיעור?' אמרתי לו: 'אבא! היום 'חול המועד', לקחתי חופש', אבא הביט בי בעיניו הטובות ואמר לי: 'מהתורה אין חופש! אף פעם!' הוא היה באותה עת במיטת כאבו, דווי ומיוסר, אך במה היו אחוזות מחשבותיו? היכן היה מונח ראשו? 'מהתורה אין חופש'".

צוואה אישית מסבא

עם ישראל כולו מתאבל על מרן. ביקשנו לשמוע - לקראת האזכרה - איך הרב נהג בעצמו באזכרות של רבו חכם עזרא עטיא או באזכרותיהם של בני משפחתו. באותה הזדמנות שמענו סיפור מופלא על חמיו – רבי אברהם פטאל זצוק"ל.

הגר"א אומר כי אין לו זיכרון מהאזכרות של חכם עזרא, רק מאלו של המשפחה. באותה הזדמנות הוא מספר: "בפטירתו של סבי – רבי אברהם פטאל זצ"ל, היה לאבא כאב עצום! הייתה לו אהבה גדולה אליו. סבא ע"ה אהב גם הוא את אבא ואף תמך בו הרבה - גם כלכלית. הוא היה מגיע אלינו הביתה, מניח את זה בחשאי על המדף בבית ולאחר שהיה יורד למטה היה קורא לבתו – מרת אמי ע"ה ואומר לה בפשטות אוהבת: 'תסתכלי על המדף ההוא, אני הולך, שלום!'. בשנים ההן שרר עוני נורא וסבא בעצמו לא היה עשיר –בסך הכול הוא היה מנהל תלמוד תורה ואחר כך פנסיונר, אך בכל הזדמנות היה בא ומשאיר אחריו משהו. הוא גם כרך ספרים רבים לאבא שלי, הוא היה בעצמו תלמיד חכם, אך הוא ראה זו כזכות.

"כשהוא נפטר, אבא היה שרוי בצער גדול. באתי אליו כדי לבקש את רשותו לומר 'קדיש' על סבא (- היה לסבא בן אחד, אבל אנחנו היינו בני תורה). אבא ענה לי: 'תגיד! אני מרשה לך זאת ובכל העידוד'. במהלך כל השנה אמרתי אחריו קדיש ומאז מדי שנה בשנה בתאריך פטירתו – בי"ט תמוז – אני אומר קדיש אחריו.

"עבורי יש בכך מעין מילוי צוואה אישית מסבא: לבר המצווה שלי הוא קנה לי חצי ש"ס (מתנה גדולה וחשובה מאוד באותם ימים!) ועל כל כרך הוא כתב בכתב ידו 'הקדשה': 'זה הספר מתנה ממני הצעיר אברהם משה הלוי פטאל - לנכדי היקר והנבון כה"ר אברהם יוסף נ"י ויצ"ו ביום שנכנס בעול המצוות "בר מצווה" – י"ד מנ"א תשכ"ב. יה"ר שיגדל בתורה ויר"א (ויראת אלוקים) לגאון ולתפארת אמן. אנא, נכדי היקר, תזכרני ביום היארצייט שלי, ותודה רבה'.

"ראיתי בזה כעין 'צוואה אישית'. אבא הבין אותי ואישר לי זאת".