העיתונאי שאל בספקנות: למה החרדים מאושרים?

"אני לא מבין דבר אחד", סח לי השבוע עיתונאי שאינו חובש כיפה, "ראיתי את נתוני הלמ"ס על העוני הרב ששורר בעיר בני ברק, ואז החלטתי לבוא ולצלם כאן כתבה. הייתי בטוח שאראה כאן אנשים מוזנחים כמו בפריפריה בדרום, כמו בשכונות המצוקה הקלאסיות, ופתאום אני רואה אימהות מאושרות, ילדים מחייכים, כולם רגועים ושלווים. איך זה יתכן? העוני לא מחרפן אתכם? איך אתם עניים ומתלבשים יפה? לא מתדרדרים לפשע? איך? תסביר לי"...

החלטתי לקחת אותו לסיור קצר בשכונת מגוריי. דפקנו בדלת, ופתחה לנו אשת אברך. "תסבירי לו", ביקשתי ממנה. והיא הסבירה. הוא יצא נפעם. "אני אישה שההגדרה שלה היא ענייה. בעלי אברך שמקבל כמה מאות שקלים, אני עקרת בית. אנחנו גרים בשכירות, ויש לנו שבעה ילדים"... אפשר להציץ רגע במקרר שלך?" הוא שאל, "בשמחה", היא השיבה לו. והוא פתח את המקרר.

היה שם מקרר עמוס וגדוש, בירקות, בפירות, במוצרי חלב. הכול היה שם. אני לא מבין, מאיפה יש לך כסף לקנות את כל זה?" הוא הרגיש שמישהו כאן עובד עליו.

בוא ואסביר לך. את הירקות קיבלנו מארגון חסדי נעמי, שמעת על הארגון הזה? יפה. את החלב שבמקרר קיבלנו מארגון בית לחם יהודה, שהוא גם הביא לנו את הלחם שעל השולחן. בסוף הרחוב יש אברך שאוסף את כל עלי החסלט מהצרכניות, הם לא הכי טריים, אבל אפשר להכין מהם סלט חסה טעים במיוחד. אנחנו לוקחים ממנו את הירק. אוכל מבושל אנחנו מקבלים לפעמים מארגון 'בית התבשיל' או מ'עזר מציון'. השימורים כאן הם מ'יד אליעזר'. להמשיך?"...

הוא כמובן הסתפק, ויצא נפעם.

עכשיו תבין למה אנחנו מאושרים, אנחנו מאושרים כי אנחנו יודעים שיש לנו על מי לסמוך. שיש לנו אבא שבשמים שדואג לנו. הוא ציווה עלינו לגמול חסדים אחד עם השני, וכל החרדים מגובשים ומאוחדים. כל אחד עוזר לשני, אף אחד לא נשאר רעב"...

"אפילו את הילדים שלי", היא המשיכה, "אני מלבישה מגמ"ח בגדים שנמצא בשכונה. הבגדים היו בשימוש של אנשים אחרים, הם נראים נפלא, והילדים מרוצים. אז כן, אנחנו עניים, אין לנו כסף, אבל אנחנו מאושרים. מאושרים בגלל שכולנו ערבים זה לזה, כולנו חיים בהרמוניה נפלאה, כולנו דואגים אחד לשני. איש את רעהו יעזורו"...

"יכול להיות שאם הייתי ענייה וחילונית, לא הייתי מאושרת, כפי שסיפרת לי, שבפריפריה האנשים נראים עניים יותר, כי האנשים כנראה היו עוזרים לי פחות. לא הייתה האחווה בין השכנים והמכרים, אין שם כל מאות הגמ"חים שיש כאן בבני ברק, אבל עכשיו שאני שומרת תורה ומצוות, והקב"ה ציווה עלינו לגמול חסדים אחד עם השני, אני מאושרת. כי איזהו עשיר? השמח בחלקו"...

 * * *

ובדיוק באותם רגעים ממש, זה מה שמתרחש בירושלים, באחת השכונות החילוניות בעיר, כפי שהעיד אחד מתושבי המקום:

שכונה ממוצעת בירושלים. אישה, בשנות ה-40 המוקדמות או בשנות השלושים המאוחרות לחייה, נכנסת לסופרמרקט השכונתי. עוברת בין המדפים, מהוססת. מדי פעם היא מושיטה יד ומכניסה לעגלה: כמה מלפפונים, תפוחי אדמה, בצל, לחם אחיד, חלב. כשהיא מגיעה למדף של הגבינות היא עוצרת. אחרי כמה שניות היא לוקחת בחשש מעדן גבינה מתוק, ואז מחזירה. ושוב. ממלמלת לעצמה "בשביל הילדים". בסוף היא מכניסה את המוצר לסל.

מנהל הסניף עומד לא רחוק ממנה, מתבונן, כאילו משגיח. בצעדים כבדים היא ניגשת לקופה. כשהקופאית מסיימת את החשבון, היא שולפת מתוך ארנק בד בלוי את המטבעות ומתחילה לספור.

שני האנשים מאחוריה מגיבים בקוצר רוח אופייני. "אין לי מספיק", היא משפילה מבט. מניחה בצד את הגבינה. עדיין לא מספיק. מוציאה גם מלפפון אחד ושני תפוחי אדמה. השניים מאחוריה מתלחששים. "יום קצר, יאללה", אומר אחד לשני. "תוותרי לי על 30 אגורות?" שואלת האלמונית את הקופאית. "זאת לא הפעם הראשונה גברתי"...

"זאת לא הפעם הראשונה שהילדים שלי צריכים לאכול", היא מתעקשת, "בבקשה, הרי אתם עדיין מרוויחים על הקניה שלי" לפני שהקופאית משיבה, הגבר מאחורי האלמונית שולף שלושה מטבעות של 10 אגורות ומשליך אותם על מסוע המוצרים ומפטיר, מעל לראשה: "רק שלא תעכב אותנו עוד". האלמונית מרכינה ראש.

"תודה", היא לוחשת בשקט, בולעת את הרוק ונעלמת.

מזעזע.

* * *

אז מה סוד הקסם שלנו? מה סוד האושר שלנו?

התורה. המצוות. זהו.

ברגע שאנחנו יודעים שהכול משמים, שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, ברגע שאנחנו משליכים יהבנו על הקדוש ברוך, השלך על השם יהבך – והוא יכלכלך.

רק הוא, ואין בלתו.

לא יאיר לפיד, לא המדינה, ולא אף אחד. רק הוא, אבינו שבשמים.

אברכים רבים נכנסים לפאניקה, "מה נעשה עכשיו", הם דואגים, "מי ישלים לנו את הכסף של הבטחת ההכנסה שיחסר לנו? מי יחזיר לנו את כספי המלגות שקיצצו לנו? איך נתחיל את החודש?"....

ואבא שבשמים יושב שם למעלה, ומחייך. "וכי המדינה מפרנסת אתכם? וכי יאיר לפיד שולח לכם פרנסה? תסמכו עלי, תבטחו בי, תשליכו יהבכם עלי. אני כבר אדאג לכם. אני אכלכל אתכם".

בחסד.

לא בטובות של אף גורם. לא בטובתה של ממשלת השמד, לא בטובתו של שום שר רשע ורע מעללים, עם כיפה או בלי, רק בטובתי.

אנחנו, בניו של הקב"ה, סמוכים אך ורק על שולחנו.

אל לנו לדאוג. הוא כבר יפרנס אותנו.

* * *

ולסיום, הנה ציטוט ממכתב שהגיע השבוע לארגון "בית לחם יהודה" מאם ל-13 נפשות. לקרוא ולהזדעזע:

"כי כשלפעמים קורה שאין חלוקה לחם וחלב (כגון בחגים וכד') אני פשוט מחפשת מה עושים, ויש פעמים רבות שמצאתי פיתות עם עובש ירוק, גירדתי את העובש, וטיגנתי עם ביצה ומים, שיהיה הרבה, והאכלתי את הילדים כארוחת צהריים, ולא סיפרתי לאף אחד על זה, אפילו לא לבעלי"...

ובעלה יושב בכולל, שוקד על תלמודו, וסומך על אשת החיל שבביתו, שתדאג לילדים. בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר. צופיה הליכות ביתה, ולחם עצלות לא תאכל. ויהללוה בשערים מעשיה.