השראה: אברהם אבינו היה האינדיבידואל הראשון

לאף מלמד זה לא קרה, וגם הוא עצמו לא חלם שזה עומד לקרות לו. ישב עם תלמידים, מלמד מנוסה, שכבר יודע איך להתגבר על הבעיות הקטנות של היום יום. הוא מכיר את טבעם של התלמידים, אלו שתמיד מעדיפים להשתחרר מן הלימוד ולברוח מבית הספר. אבל יש לו את דרכו ונועם שיחו. הוא בעל הניסיון וכבר מכיר את הדרך אל לבם של הילדים הרכים.

הרי בעבודתו הקודמת היה לו אתגר גדול פי כמה. ובכל זאת, היום הוא לא הצליח ללמד אפילו לא פסוק אחד.

זה התחיל בצורה שלא תיאמן, דווקא מן החלון הקטן והצדדי.  בפעם הראשונה  שבה ראה ר' שמואל המלמד את החדר הזה, חשב שזה טוב ללמוד בחדר מאוורר. אבל עכשיו הוא רואה אלו צרות יכולות להציץ מבעד לחלון.

וכך היה: פנים עגלגלות וצעירות משהו נבטו מן החלון, מבט מבוהל משהו וצחוק ילדותי אך צרוד. אדם בשנות העשרים לחייו, אך מבט עיניו כשל ילד קטן. הוא מתבונן מן החלון וצועק בקולו הגס והמחוספס: "מלמד שוטה! מלמד שוטה!"

להתגבר על המלעיגים (אילוסטרציה: shutterstock)

הוא נבוך לרגע, אך מתעשת מיד. הוא ניגש אל החלון ובתקיפות מגיף אותו. אבל האיש לא נרגע. כמי שבינתו נסתתרה אין הוא מבין את הפעולה המתנגדת למעשיו, והוא מגיח מן החלון השני! "מלמד שוטה! מלמד שוטה!" כך הוא צועק בלי בושה.

וכי תלמידים יכולים ללמוד כך, בשעה שצועקים מן החלון קריאות גנאי למלמד שלהם?

ודאי שאין הם יכולים, הרי הדבר כה הזוי וכה מסיח את הדעת.

"נלך ללמוד בחצר", מציע המלמד ביצירתיות. אבל הרעיון לא מוכיח את עצמו כלל וכלל. כי שם בחצר שוב מחכה להם ההפתעה הבלתי מרנינה. כי חסר הבינה הזה ניצב שם ובהתלהבות נערית קורא: "מלמד שוטה! מלמד שוטה!" הוא מנסה להכניס את התלמידים פנימה, חזרה לשיעור, אך הילדים כבר אינם מסוגלים להתרכז. ילדים הם ילדים ומחזה כזה גורם להם להתקף חסר שליטה של צחוק.

הסתיימה שעת השיעור במפח נפש. מלמד מסור עם הרבה רצון טוב, המון ניסיון ולא מעט כוונות טובות. אבל לא הכול אפשר לנהל, גם עם כישרונות וכוונות נפלאות. הוא יוצא מביתו של ר' חיים ומקווה בלבו להשלים את השיעור במועד אחר. שם פעמיו אל הדירה הקטנה שהקצו לו, אך בעקבותיו דולק התימהוני ההוא. "מלמד שוטה! מלמד שוטה!" הוא קורא אחריו בקריאות קצובות, משל אין הוא מבין כי דבר בלתי מקובל הוא עושה. מנסה ר' שמואל המלמד לתת תנומה לעפעפיו, אך הוא אינו מצליח. וכי איך יצליח? קריאות "מלמד שוטה! מלמד שוטה!" מתקיפות אותו, ניתכות עליו ומקיפות אותו ללא מוצא. הוא לא יכול עוד. קם בייאוש, מתייאש מן המנוחה ויוצא לתפילת מנחה. לאורך כל הדרך אין התימהוני הזה מפסיק מקריאותיו. "מלמד שוטה! מלמד שוטה!" הקריאות מגיעות גם אל בית הכנסת ותוקפות אותו מן החלון אפילו בשעת שיחה קצרה עם אנשי המקום. מה עושים?

הוא מברר: "האם אתם מכירים את התופעה? מה עושים כנגדה?" אנשי המקום לא מכירים את התופעה ובכל זאת מנסים הם לגייס אי אלו עצות.

"תלך בנועם, תסביר לו, תרצה אותו". מציע אחד. הוא מנסה. מגיע לרצות, מנסה להפיס את דעתו בדיבורים. אבל המבט המזוגג מוכיח לו כי אין אל מי לדבר.

"תן לו כסף, הוא יירגע". ר' שמואל מרגיש שראשו פוקע תכף מן הקריאות הללו שחוזרות על עצמן באין ישועה. הוא מנסה גם את זה. ניגש ומעניק לו צדקה. התימהוני שומט את הכסף בחוסר התעניינות מוחלט. הוא ממשיך בשלו כאילו רק הרגע התחיל, ובשיא המרץ והטיפשות קורא: "מלמד שוטה! מלמד שוטה!"

"צריך ללכת אתו בכוח!" מציעים לו כמה נחושים בדעתם, ואפילו נכונים לעזור (בשונה מבעצות הקודמות). הם מתקרבים אל התימהוני ומכים בו מכות נמרצות. אלו באמת משתיקות אותו לכמה דקות, אך לא יותר מזה. שוב נישאות ברמה הקריאות המרגיזות: "מלמד שוטה! מלמד שוטה!". עכשיו כבר מעדיפים הסובבים להתפזר ובלבד שלא ישמעו יותר את הקריאות האלו, החוזרות על עצמן בלי הפוגה. הם מתרחקים חיש קל מן המקום, מקווים להצלחתו של ר' שמואל, שיצליח להתפטר מן הקריאות האלו. להם אין כבר כוח לשמוע אותן. הקריאות עדיין מהדהדות בעקבותיהן, ואילו באוזני ר' שמואל הן ממשיכות לתקתק שוב ושוב במלוא הקיטור. "מלמד שוטה! מלמד שוטה!"

מה עושים? הציעו לו לר' שמואל להימלך ברב הצדיק היושב באניפולי הסמוכה. הוא החליט לעשות כן ולצאת העיר לכיוון ביתו של הצדיק. בעקבותיו דלקו הקריאות הקצובות והמתישות, אבל הוא קיווה כי לפחות בסיום המסע הזה יימצא פתרון לבעיה.

הרי כך אי אפשר לחיות. ודאי שאי אפשר ללמד, ללמוד, להתפלל. שום דבר אי אפשר לעשות באופן הזה.

הגיע אל הצדיק ושטח את צערו. שם במקום חש מין הקלה, הנה מקשיב הצדיק בנועם לצרתו ומבין את עומק מצוקתו. אמנם אין זו צרת גוף הדומה לשאר הצרות של בני האדם. אין זה חולי מוכר או קושי פרנסה כפי שיש לרבים אחרים, ובכל זאת יכול הדבר להטריף את הדעת.

הצדיק מתבונן בו בעיניו הטובות ושואל אותו איפה היה קודם, לפני שהגיע אל העיירה הסמוכה.

"קודם לכן לימדתי שני ילדים יתומים: משה וצבי. בעל הבית שילם לי בעין יפה. הייתי אצלו עוד טרם נפטרה האם. התמסרתי לילדים. הייתי להם כאב וכאם. האם החולנית נפטרה והאב העסוק טרוד בעסקיו ומרבה לנסוע לערים הגדולות לצורך המסחר. הוא שידל אותי להישאר עוד ועוד וללמד את ילדיו. הם היו ילדים מרירים משהו, מתקשים לא מעט. והעשיר הבטיחני משכורת כפולה ובלבד שאשאר במקום ואדאג לילדיו. משה וצבי התקדמו יפה בלימודיהם והעשיר סמך עלי, הוא לא רצה שאעזוב ויאלץ לחפש עבורם דמות חדשה ולא מוכרת. הוא שמח שאני מלמד אותם קרוא וכתוב, פרשת שבוע, וגם עניני העולם: חשבון ונימוסים. הוא שמח בכך שאני שומר עליהם וגם משמש להם ידיד ומדריך קרוב. מסיבה זו הצטבר אצלו חשבון גדול, שבו הבטיחני לשלם על כל שעה כפול שלושה מן הרגיל. אמנם לא נתן לי את כספי, אלא רשם את הכול ואני בטחתי בו והאמנתי כי ברגע שאעזוב אקבל את כל הכסף המובטח לי.

                                                         ***   

"והנה יום אחד יצא העשיר כדרכו למסחרו, והתארכה הנסיעה מאוד. בשובו הביא מתנות רבות לילדיו, וחיוכו הסגיר את שמחתו היתרה. בערב ישבנו בצוותא ושוחחנו. הוא סיפר לי כי בעוד שלושה חדשים הוא נוסע שוב, והפעם לצורך מיוחד, משהו שישנה את החיים שלו. הוא עומד לשאת אישה. בכמה מילים סיפר על אודות זיווג שמצא, ומסתבר כי העשיר הזה עומד לשאת גרושה.

"האומנם? נחרדתי. הרי הוא כהן ואסור לו לשאת גרושה. 'יסלח לי כבודו', אמרתי לו בחשש, 'אבל אסור לכהן לשאת גרושה'. פניו של העשיר האדימו נוראות. הוא קם בחרון אף ואמר: "אם מישהו ישמע ממך מילה אחת, מטבע שחוקה לא תראה ממני!"

"איזה איום כבד. הרי הצטבר אצלו חוב של חמש שנים עבורי. סכום הגון, מוכפל ומשולש שטרם ראיתי ממנו אף פרוטה. מה עושים?

"אותו לילה התהפכתי על משכבי. לא ידעתי את נפשי. האומנם יהודי זה עומד לעשות מעשה שהוא בניגוד לתורה? ידעתי כי יהודי מנותק הוא, שקוע בענייני העולם למעלה ראש. אבל עד כדי כך?

"הימים נקפו. המשכתי ללמד את הילדים, ואילו העשיר מצדו היה מפנה אלי מדי פעם מבט מצמית ומאיים. אני הבנתי את פירושו. העיניים שלו רשפו גיצי אש בכל עת שראה אותי, משל אמר: אוי ואבוי לך ולנפשך אם אתה תעז לקלקל לי את ענייני, אוי ואבוי אם תהרוס לי ותבייש אותי בדבריך.

"השתדלתי להתעלם מן העניין הנורא הזה ולהמשיך ללמוד עם הילדים. דא עקא, הדבר לא היה קל כלל וכלל. דעתי הייתה מוסחת והייתי טרוד מאוד.

"אבל הימים חלפו בזה אחר זה. עד שהגיע היום המיועד. כרכרות עמוסות וגדושות בכל טוב ניצבו מחוץ לבית. אנשי העיירה באו לשמוח עם העשיר ולברך אותו. איש מהם לא ידע דבר על עברה של הכלה. רק אני ידעתי ולבי בל עמי.

"ראיתי את הכרכרה מתרחקת, ופתאום תפסה בי בהלה נוראה עוד יותר. אני היחיד שיודע את הדבר, אני היחיד שיכול לעצור את העניין.

"החלטתי לצאת בעקבות העשיר ולעצור את הכול. אדבר עם מסדר הקידושין במקום ואדאג שיעצרו את הכול מבעוד מועד. הבטתי ימין ושמאל. הקור הגדול, הדרך הרחוקה. אין ברשותי עגלה כמו לאדוני, אין ברשותי חמור לרכב עליו, כלום. ובכל זאת, המצפון לא הניח לי. החלטתי לצאת לדרך במסירות נפש, רגלית.

"רק כברת דרך קטנה הלכתי וכבר חשתי את הקור הנורא חודר לעומק עצמותיי ומקפיא אותי. המשכתי לצעוד, ולא ידעתי איך אתמיד בדרך הזאת. דרך קשה ומזג אוויר כה פרוע. או אז חנתה לידי עגלה. ראשו של העגלון בצבץ מן העגלה, ספון בתוך כובע פרווה מחמם. 'מה עושה כאן יהודי ביום קר כזה?' הוא שאל בחביבות.

"סיפרתי לו לאיזו עיר עלי להגיע. 'אני נוסע לכיוון הזה, אתה יכול להצטרף', הכריז העגלון ושימח אותי. עליתי על הכרכרה והרגשתי את רגליי הכואבות, מעבירות זרמים של חולשה וכאב. 'ספר לי מה מביא יהודי חשוב כזה לצאת אל דרך קרה ביום כזה'.

"שפכתי את שיחי לפניו, סיפרתי לו את כל הסיפור בתום לבי. והנה פניו התעוותו מרוב צחוק. הוא צחק וצחק. צחוקו הדהד בין העצים המושלגים שסביב. הוא שאל אותי: 'תגיד לי יהודי, אתה הולך לתקן את העולם? לא די לך בשלך שאתה עוד הולך לתקן יהודים אחרים? תגיד לי בשביל זה אתה הולך במזג אוויר כזה? נסחפת, נסחפת...'

"הצחוק עשה את שלו. פתאום הרגשתי כה שוטה וקטן. הולך להפסיד את כל כספי בשביל עניינו של יהודי אחר. 'אקח אותך חזרה אל בית אדונך', הציע לי העגלון בנדיבות מפתיעה. 'שם תתחמם, תחלץ את עצמותיך ותעשה את שלך'.

"חזרתי לבית אדוני, ומאז אין לי מנוח. באתי הנה ומצאוני הקריאות הנוראות האלו".

"עכשיו תוכל להבין מה פשר הקריאות האלו", אמר הצדיק חרש. "רעש גדול התעורר בשמים בשעה שיצאת לדרך הרגלית והסוערת. הנה יהודי יוצא בשליחות לשם שמים, מוכן להפסיד ממון, להשקיע כוח, ולהתמודד בדרכים, בשביל לעצור יהודי אחר מן החטא. הנה יהודי שיוצא לשם שמים לדרך קשה מתוך מסירות אמיתית. המשיח עמד לבוא לעולם.

"אבל השטן לא נח ולא שקט, הוא ביקש רשות לעצור אותך, התחנן שירשו לו לשלוח רק שליח אחד שיעצור אותך בדרכך. השליח התחפש בדמות עגלון והוא רק צחק. רק צחק וצחק. ועשה את העבודה. מאז שחזרת על עקבותיך רץ אחריך שלוחו של משיח וקורא מנהמת לבו: 'מלמד שוטה! מלמד שוטה!'"

שמע המלמד את הדברים, נפעם ונבהל.

שומעים גם אנו את הדברים, נפעמים ונבהלים מעוצמת הכוח שיש למלעיגים.

אברהם אבינו עובד את קונו באמונה תמימה

פרשת השבוע מזהירה אותנו מפני המלעיגים. אברהם אבינו עובד את קונו באמונה תמימה ואינו בוש מפני המלעיגים עליו. בעבודת ה' נדרשת מעמנו מידה של 'ויגבה לבו בדרכי ה'', שלא להתבושש מפני המצחקים.

בימינו קשה הוא הניסיון ומאיים בפתחו של כל אחד.

מה, תלכו אחרת מכולם? מוצר לא ממותג? רכב מיושן? דירה לא משופצת? האם אתם באמת תהיו שונים מ'כולם'? 'כולם' הפכה למילה מאיימת מאוד, ו'מה יגידו' לשתי מילים מכוננות.

זה נורמלי?

אישה אחת הוסיפה לעצמה משמרת ערב בעבודה קשה ומתישה בשביל לערוך אירוע במקום שלא תתבייש מגיסתה. "אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות שונה כל כך מגיסתי", היא אמרה וקבלה על עצמה משמרת ערב של ארבע שעות כל יום שנתיים לפני בר המצווה של הילד. מאמינים? קשה לקבל את הדברים. קשה לחשוב על הילדים שאימא שלהם עובדת בוקר ארוך ועכשיו יצאה לה לשעות ארוכות גם בלילה. קשה לחשוב גם על חתן בר המצווה שקיבל מסר כה נבוך ומפוחד מן העולם, דווקא בשעה שהוא זקוק למסרים ברורים ועוצמתיים כצידה לחייו.

משפחה אחת הסתכסכה סכסוך מורכב ומסועף שהשפיע על שני דורות, בגלל שאחד הדודים לא הסכים שיגלו את המקצוע שלו. אמנם לא מקצוע מכובד, אמנם לא ממש מקובל. אבל בשביל זה הוא הקריב את כל השלום במשפחה. בגלל שמישהו העז להגיד למישהו, וגרם לו בזה מבוכה. בגלל זה נשאבו ממנו כל הכוחות והוא לא עמד בזה.

איך אוזרים כוחות? איך מרחיבים מבט? איך מקבלים פרופורציות לעמוד מול דעה נגדית מזלזלת?

ללעג יש כוח ענק, יותר מאשר לתוכחה או לשנאה. לבוז יש כוח ממיס וממוגג שרבים אינם יכולים לעמוד בפניו.

למה? כבודו של האדם רגיש מאוד, ולא יאומן כמה מוכן אדם להשקיע למען הכבוד שלו. לא הכול במודע, לא הכול רשמית, אבל בכל זאת יש נקודה פנימית שמשדרת כי זה ממש הכרחי – למצוא חן בעיני, לרצות את, להשביע את רצון, רצון מי?

הפסוק מעורר אותנו לשוות מול העיניים את ה' אחד בלבד. זו השיטה הכי טובה להתנהג תמיד כיהודי ולבחור בבחירות הנכונות "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", אחרת עלולים אנו להיות חלילה כמו אותו מלמד שוטה הנבהל מגיחוך ומפסיד הזדמנות פז שלא חוזרת.