כיצד תקרין קסם אישי?

כוכב קולנוע ידוע נכנס למסיבה. כולו מתנשא, מתגנדר, ועם "האף למעלה". כל ההתנהגות שלו צועקת: "אני גדול, וכ...ו...ל...ם יודעים את זה". החדר כולו משתתק בהערצה. וואו... איזו כריזמה!

כולנו רוצים להיות כמוהו, בעלי קסם אישי. כולנו מעוניינים למצוא חן בעיני אחרים, ושיראו כמה אנו מיוחדים, מוכשרים, חכמים וטובים. כולנו מעוניינים להרשים את הסובבים אותנו, להקרין קסם אישי, ולראות את פיותיהם פעורים מרוב התפעלות. מפליא לראות עד כמה הצורך הזה חזק ומה אנו מוכנים לעשות בשבילו... להוציא הון עתק על מותגים, ללכת למקומות שאנו לא מעוניינים רק בשביל לומר לאחרים שהיינו שם, לשנות את שפת הדיבור שלנו כדי להיות כמו כולם, לוותר על ערכים שאנו מאמינים בהם כי זה לא מקובל, לצחוק מתי שמספרים לנו בדיחה ממש לא מצחיקה, ואפילו פוגעת – הכל בשביל להרשים ולהקרין קסם אישי.

כולנו מזהים את השקר, הבעיה היא שהעולם המערבי מזהה התנהגות כזאת כקסם אישי, ומחשיב ומייקר אנשים כאלו. הענוותנים, לעומתם, נראים דהויים, חסרי ברק, ככפופי גב וחלשים. בעולם המערבי המוחצן והנוצץ שלנו, למה שמישהו יבחין בהם?

היהדות אינה מתרגשת ממה שהעולם אומר, ואינה מתפעלת מאנשים כאלו, הנראים "בעלי קסם אישי". היא מזהה את התנהגותם כחיצונית ומזוייפת, ומגלה את האמת - הם סך הכל שחקנים, ושחקנים אינם מנהיגים אמיתיים, אלא תלויים לחלוטין במשתנים חיצוניים, שעליהם אין להם כל שליטה. ללא קהל המעריצים שלהם, הם אינם שווים מאומה. הם נראים גדולים ומנופחים, אך ברגע שמוציאים מהם את האוויר, מגלים שלא נשאר להם דבר אמיתי ביד. במחשבה שניה אולי כן נשאר להם דבר אמיתי אחד - חוסר ההכרה שלהם בערך עצמם.

הגאוותן תלוי לחלוטין באגו שלו, בגאווה שלו ובכסף שלו, ואף על פי שהוא נראה ידידותי ומלא קסם אישי, הוא, למעשה, משועבד לתגובות החברה, ומנסה בכל עת "לתחמן" את העולם, על מנת להתאימו לצרכיו האנוכיים.

ענווה, לעומת זאת, אינה תסביך נחיתות, או חוסר ביטחון עצמי, כפי שרבים חושבים. ענווה, משמעותה - "לחיות בהכרה, ששום דבר אינו חשוב, חוץ מעשיית הדבר הנכון". העניו נאמן לחלוטין לאמת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחייו. מכיוון שביטחונו העצמי, אינו תלוי בדעתם או בתגובותיהם של אחרים. הוא בוחר בטוב גם כשזה לא פופולארי או לא "מצטלם" טוב.

הוא מכיר בערכו ויודע שהוא טוב וחיובי, ועל כן אינו זקוק לאישורים מהסביבה שהוא אכן כזה. במקביל, הוא אינו מתגאה בדברים הטובים שקיבל ואינו לוקח את הקרדיט לעצמו. הוא מבין שהללו כלים מבורא עולם, שניתנו לו בהשאלה, על מנת שישתמש בהם לצורך תיקונו או על מנת להתחסד עם סביבתו.

גאווה – רק אני נחשב.

ענווה – רק מה שיותר חשוב ממני באמת, נחשב.

להתעלות מעבר לקטנוניות

למרות הופעתו המוּחצנת והחלקלקה, הגאוותן מנוע מלחשוף את עצמיותו הפנימית. כיצד הוא יכול "להיות הוא עצמו", כשהוא כל הזמן עסוק ב"איך אני נראה", או "מה חושבים עלי אחרים?".

ענווה היא חירות. כשאתה נאמן לאמת במלוא הכנות, וחי על פיה, רק אז אתה חופשי להביע את עצמך בדרך הישרה ביותר, וללא כל סייגים. רק כשאתה מאמין באמת שאתה אדם מיוחד, הזוהר הפנימי שלך יכול לזרוח ולפרוץ החוצה.

אם תמיד חשבנו שאדם עניו לא יעז לפנות אל אחרים בצורה ישירה, שהוא יצעד כל ימיו בשולי החיים, וכשיעזוב בסופו של דבר את העולם, לא יותיר אחריו שום סימן וזכר - באה התורה ומגלה לנו שהאדם העניו ביותר בעולם היה משה רבנו. אותו אדם שלא חשש לדרוש מפרעה "שלח את עמי", אותו אדם שלימד את כל עם ישראל תורה, אותו אדם שהשאיר אחריו רושם בל יימחה על האנושות כולה – הוא ה"עניו מכל אדם", ובעל הכריזמה והקסם האישי הרבים ביותר...

למשה רבנו היה בטחון מלא בצדקת דרכו, ולא היה דבר שיכל להסיט אותו ממנה – לא המצרים, לא עם ישראל, לא מרידות ולא תלונות... ההליכה העקבית והבלתי משתנה בדרך האמת - היא זו שהעניקה לו את ההערכה הגדולה ביותר לה זכה.

עם כזה ביטחון עצמי מושלם, הענוותן מתעלה הרבה מעבר לקטנוניות הארצית. הוא לא מרגיש צורך לענות לכל הקנטה, כי הוא מסוגל להתרומם מעבר לויכוחים ולמריבות. הוא גורם לכל מי שנמצא בסביבתו להרגיש חשוב, משום שבנוכחותו גם לאחרים יש מקום, ובנוסף אליו גם הם יכולים להתעלות. הוא פשוט מכיר את מקומו, ובשל כך יכול לעזור גם לאחרים למצוא את מקומם.

הוא אינו מקנא באיש, משום שהוא שמח במה שיש לו, ושלם עם כך. הוא אינו חושש משבירת הדימוי החברתי, משום שאין לדימוי זה משמעות גדולה בעיניו – הוא ממילא יעשה את מה שנכון בעיניו, מבלי לעשות חשבון ל"מה יגידו". יסכימו ויקבלו? מה טוב. לא יסכימו? חבל, אבל לא נורא. זה הרי לא מה שמניע אותו לפעול.

האדם זקוק למשמעות

מכיוון שדרך הענווה מבוססת על האמת ועל השלכותיה, היא ממלאת את הצורך האנושי הבסיסי במשמעות.

אנו רואים שבני האדם מחפשים במשך כל חייהם אחר משמעות. כמעט כל אחד רוצה לעזור לחלשים, לנצרכים, לעניים, לרעבים, לגלמודים... ורבים בוחרים "לעזור" בבחירת קריירה של עורכי דין או רופאים. אמנם, אנו זקוקים לפרנסה, אך בכסף לבדו אין די הנאה, על מנת לתת לאדם סיפוק לאורך כל חייו.

אין רע בבחירת מקצוע שבו נוכל להעניק, לעזור ולהביע את עצמנו, אך מדוע שלא להתחיל בזה כבר עכשיו? אם אנו באמת רוצים לעזור ולהעניק משמעות לחיינו, למה לא, כבר מעכשיו, לשבת ללמוד עם מישהו שקשה לו? למה לא לוותר לחבר או לשכן?

לצערנו, לעתים קרובות מידי, שגרת החיים מסיטה אותנו מהדרך. בתוך כל הפגישות, השליחויות והדואר האלקטרוני, אנו מאבדים את המבט הבהיר על המשמעות הנעלה של החיים.

שאלו את עצמכם: "לשם מה אני חי? האם אני אוכל בשביל לחיות, או חי בשביל לאכול? האם אני עובד בשביל לחיות, או חי בשביל לעבוד?".

עלינו לחזור ולשאול את עצמנו שאלות אלו בכל יום. רק כך נוכל לשמור על מקום העבודה שלנו, על מערכות היחסים שלנו ועל שאר האתגרים בחיינו, בפרופורציה נכונה.

אם כן, למה אנו חיים? בצעו מחקר קטן: בדקו אם "שאיפות החיים" שלכם הן אכן בעלות משמעות, או שהן סתם רעיונות וירטואליים.

אם בראש שלכם מהדהדת התשובה: "אין מטרה אובייקטיבית אמיתית לחיים", זאת אומרת שלפני שאתם מוותרים על הכול, אתם צריכים לבדוק האם המשפט הזה נכון. האם באמת אין מטרה אמיתית ואובייקטיבית לחיים? אל תיכנעו מהר מידי ותהפכו לציניים... משמעות היא דבר יותר מידי חשוב, מכדי להתעלם ממנו. כמו שאתם זקוקים למים ולמזון לשמירה על בריאותו של הגוף, כך בדיוק אתם זקוקים למשמעות בחיים, כדי לשמור על בריאות הנפש.

עשה מה שנכון לעשות

עשיית הדבר הנכון, עלולה להיות קשה לעתים קרובות, משום שאנו לא מזהים אותה עם הנאה. אך, אם נחשוב על כך לרגע, נגלה שאין עוד מקור כל כך אדיר להנאה כמו לעשות את הדבר הנכון...

הנאות חומריות הן נחוצות ונחמדות, אך אינן דומות כלל להנאות הנעלות יותר של אהבה ומשמעות. נסה לתאר שמישהו מציע לך עשרה מליון דולר תמורת אחד מילדיך. לאחר שתדחה את ההצעה, תופתע להבין עד כמה הילד יקר לך! סביר להניח שתמיד ידעת בשכל, שאין סכום שישווה לערכו של ילד, אבל כעת ההבנה הפכה למציאותית.

באותו אופן, אילו הייתה ניתנת לך הבחירה אם להרוג 1,000 ילדים חפים מפשע, או להיהרג בעצמך, אין שום ספק במה היית בוחר. אף על פי שמתואר כאן מצב קיצוני, בכל זאת, משתקף כאן דבר עמוק שנמצא בנשמתו של כל אדם – הרצון להיות טוב.

הרצון הזה כל כך חשוב לנו, שאנו מוכנים אפילו למות למענו.

מה העיקרון שלך?

כעת נתקדם מעט הלאה. אם אתה מוכן למות, על מנת להיות טוב, נבין מכך שאין מטרה גדולה יותר מאשר לחיות על מנת להיות טוב!

בסופו של דבר, כולם 'מתים' על עיקרון כלשהו - שלום עולמי, "תנו לחיות לחיות", עזרה לשכבות המצוקה... כל אחד מתמסר לעיקרון שלו. השאלה שנשארת, בסופו של דבר, היא – מהו העיקרון שלך?

שב, חשוֹב, ונסה לגלות - מהו הדבר שבשבילו היית מוכן למות? כתוב על עצמך הספד, נסח מודעת אבל המבשרת על מותך. מה היית רוצה שיזכרו בך? דרך זו תיתן לך נקודת מבט רחבה יותר, והרבה יותר אובייקטיבית.

כשתמצא עיקרון שהוא כל כך חשוב, עד שהיית מוכן למסור את חייך למענו – תקבל גם את התשובה לשאלה החשובה יותר: "לשם מה אתה אמור לחיות?".

ואז, כשבאמת תחייה למען אותו עיקרון, יהיה בך מאגר בלתי נדלה של כוח, תכליתיות והנאה.

עכשיו, ערוך לעצמך תוכנית אישית כיצד ליישם רעיון זה בחיי היומיום שלך. תתחיל לאט, צעד קדימה בצעדים קטנים ומתונים, בכדי לא להישבר, אבל תמשיך להתקדם. אל תסיר את העיניים מהמטרה, ובדוק מידי יום עד כמה התקדמת.

התחברות לעיקרון העילאי שלך, היא משימה גדולה, אבל אין שימוש טוב יותר לזמן ולאנרגיה שתשקיע.

האם אתה מוכן לאתגר?

עשה זאת למען הסיבה הנכונה

כשאנו אומרים: "לעשות את הדבר הנכון", אנו מבינים את ההמשך המתבקש: "משום שזהו הדבר הטוב לעשות". מי שעושה את הדבר הנכון מסיבות אנוכיות כלשהן (למשל, בשביל שכולם יראו איך הוא משתנה לטובה), יישאר בסופו של דבר עם "טעם רע בפה".

מסופר על אחד מגדולי ישראל, ששכב על ערש דווי, והתכונן לרגע הפרידה מהעולם הזה. התלמידים שלו התאספו סביבו ושאלו: "רבי, על מה אתה חושב ברגע זה?".

ענה להם הרב: "יש בתוכי קול שאומר: 'תתפלל בכל הכוח, כדי שהתלמידים שלך יתרשמו...". אפילו ברגע המוות, עסק אותו צדיק במלחמה נגד האֶגוֹ שלו.

כריזמה אמיתית מגיעה, כאשר אנחנו מנתקים את עצמנו לחלוטין מהצורך בהערכה מבחוץ, ונותנים לעצמנו את אותה הערכה מבפנים.

עשה את הדבר הנכון, עבור הסיבה הנכונה, לא משנה מה יהיו התוצאות. זוהי ההרגשה הנפלאה ביותר בעולם!

אלוקים – המשמעות המוחלטת

בחיפוש אחר מעשים בעלי משמעות ננסה להחליט מהי הדרך שעל האדם לבחור – התנהגות על פי דעה סובייקטיבית (שיכולה להשתנות בכל רגע), או התנהגות על פי סטנדרט חיצוני אובייקטיבי (בלתי משתנה)?

ברור לכל שהרבה יותר משמעותי להיצמד אל מה שנכון באופן אובייקטיבי ומוחלט.

התודעה היהודית מלמדת אותנו, שעל מנת לגלות משמעות אמיתית, אנו צריכים להיות קשורים לרצונו של הבורא. האלוקים נמצא מעבר למגבלות האנושיות של אגו והשתייכות קבוצתית, והוא מקור האובייקטיביות. במילים אחרות – הוא מהווה עבורנו הגדרה למהו "הטוב המוחלט".

האובייקטיביות מעניקה לנו את היכולת להבחין מהו הטוב האמיתי, וכך להתעלות מעל לרצונותינו האנוכיים ולבחור בדבר הטוב - עבור הסיבות הנכונות - מה שיוביל אותנו אל הענווה.

משה רבנו נקרא "העניו מכל אדם", משום שהוא עמד מול האלוקים באימה, מתוך הערכה מרבית לגדולת הבורא מול אפסותו. משה ידע היטב מה מקומו – אולם, מהו ערכן של מנהיגות או חוכמה אנושית אל מול אינסופיותו של האלוקים? משה ידע שהחשבת כל דבר אחר תרחיק ממנו את הקב"ה. מאותה סיבה משווה התלמוד את הגאווה לעבודת אלילים, שתיהן "מחשיבות" דברים גשמיים, וממילא מרחיקות ודוחות את נוכחותו של אלוקים.

בכל מצב, שאלו את עצמכם: "מה היה הקב"ה רוצה?". עשו זאת, וכך תמיד תעשו את הדברים הנכונים.

פתח עצמך לחוכמה

השתמשו בענווה על מנת לפתוח את עצמכם לחוכמה. ללא ענווה לא תוכלו לקבל דברי חוכמה, משום שאתם נמצאים עמוק מידי במציאות הסובייקטיבית שלכם.

חז"ל שואלים שאלה עקרונית: מדוע ניתנה התורה במדבר? ומשיבים - משום שהמדבר ריק. משמעות הדבר היא שעל מנת להשיג את התורה, על מנת לקבל את החוכמה האלוקית – אנו מוכרחים תחילה לשאוף לפנות לה מקום ולפתוח בתוכנו חלל ריק. רק על ידי שנצא מעצמנו ונאמץ התבוננות מנקודת מבט חיצונית, נוכל ליצור בתוכנו את החלל הריק הזה, ולראות את המצב שלנו באובייקטיביות ובבהירות רבה יותר.

* * *

אז כיצד נוכל להקרין קסם אישי על אחרים? ככל שנתעלה על הצורך בהערכתם של אחרים, ובמקביל נפתח את החוש הפנימי של הערכה עצמית נכונה, כך נזכה במנה גדולה יותר של קסם אישי וכריזמה. למרבה הפרדוקס, רק כשנפסיק לנסות למצוא חן ולהקרין קסם אישי על אחרים, ונתמקד במה שבאמת נכון לעשות – זה יבוא.

רק כאשר הערכתנו העצמית תהיה פנימית, ולא תהיה תלויה באיש - אף אחד לא יוכל לקחת אותה מאיתנו לעולם.

לסיכום, מה נותנת לנו דרך ה"ענווה"?

• ענווה מובילה לאמת ולאובייקטיביות.

• ענווה היא חירות. הערכתנו העצמית אינה תלויה באיש והאישיות שלנו מבטאת את עצמה בצורה טבעית, פנימית, משוחררת ואמיתית יותר.

• הענווה היא הנאה - הגאווה היא כאב.

• הענווה מאפשרת לנו לקבל ולקרב אחרים.

• הענווה מעמיקה את מערכת היחסים שלנו עם אלוקים.

• כל עוד לא גילינו על מה אנו מוכן למות, עדיין לא התחלנו לחיות.