פרשת לך לך: מהות הניסיונות

זה מה שאת מוצאת לנכון לעשות כשאת חובקת בן – לדבר על האימהוּת חדלת האישים של שרה? כאילו, כביכול, ה' לא הביע אמון במסוּגלוּתהּ ההורית?

זה הצחוק של ישמעאל השבוע: תביטו, אמא עם עגלה, לא מסוגלת לשמור על הילדה שלה? לאימהוּת היהודית, לחוסר האונים הזה, לועג ישמעאל ולועגת הגר. וחז"ל אומרים בזוהר הקדוש ש"הגר" – גימטרייה יצחק. אתם צוחקים עלינו? עוד יהיה לנו ילד שיצחק על כולם, שיַקים עַם מלא גבורה וכוח.

בזמן האחרון ראיתי, לצערי, כל כך הרבה בתים של הרוגי מלכות בקיץ הזה, החטופים והחיילים. אדם שמת בגלל היותו יהודי נקרא "הרוג מלכות" וחיה זיסל ודאי הרוגת מלכות, כל כך פעוטה וקטנה. ואיך אפשר לנחם על אבדה כזו? מה עכשיו?

אז עכשיו, מבלי שאף אחד שאל את כל האימהות הצדיקות האלה של החטופים ושל ההרוגים, הן כבר לא אימהות פרטיות. איך בעל כורחן – ואני יודעת שזה בעל כורחן, הן כאלה נשים צנועות – הפקיע אותן האסון מפרטיותן. הן אפילו לא יודעות עד כמה הן הפכו לאימהות גדולות ולכתובת לנחמה לכל כך הרבה אימהות ישראליות. כל אחת מהן היא "ביג מאמא".

עכשיו יש להן כוח תפילה על כל עם ישראל כי עכשיו הן כמו אמא רחל, שאת פטירתה אנחנו מציינים בשבוע הבא. גם לרחל אימנו היה ילד, בנימין, שהיא חיכתה לו כל כך ורצתה לזכות לגדל אותו ולא זכתה. חז"ל אומרים לנו שרחל מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ – כִּי אֵינֶנּוּ.[1]  "בניה" – לשון רבים. "איננו" – לשון יחיד. מה הסתירה הסמנטית הזו? כי מהזמן שבנימין שלה אֵינֶנּוּ, רחל קיבלה כוח לבכות על בָּנֶיהָ כולם. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ – כִּי אֵינֶנּוּ. מעצם הצער הגדול הזה שעברת, שרצית כל כך לגדל את הילד הזה ולא עלה בידך, יש לך עכשיו כזו זכות ענקית לבקש על כל עם ישראל.

אמא יהודיה לא פוחדת מדרך ארוכה. ודווקא כשלא עלינו לא עלינו תפגעו בילדים שלה, היא תקבל מסוגלוּת הורית על הרבה יותר ילדים.