המעצבת יוכבד קוגן ששרדה תאונה קטלנית: "אני מודה לה' על הכל"

מעצבת שמלות הכלה היוקרתיות, יוכבד קוגן, בנתה בעשר אצבעותיה את ממלכת השמלות הצנועות שלה. עד כה היא הצליחה לשמח כלות רבות ביום הכי חשוב בחייהן – כשמאחורי כל שמלה מסתתר סיפור ייחודי, עולם ומלואו. אך נראה כי את הסיפור שהתרחש ב- 9.12.12 - קוגן לא תשכח לעולם. בנר הראשון של חנוכה, בדרכה מאשדוד לבני ברק להלביש כלה, היא פגשה את המוות מול עיניה כשעברה תאונת דרכים קטלנית. אחרי שכמעט החזירה את נשמתה לבוראה, קוגן (46) מודה מידי יום על הניסים שעשה איתה הקדוש ברוך הוא. "אני דווקא מאוד שמחה להרגיש את הכאבים שאני מרגישה כעת", היא אומרת באומץ, "זה ה'שיוויתי השם לנגדי תמיד' שלי'".

יוכבד קוגן. מודה להשם

קוגן היא גיורת שעלתה ארצה מאוזבקיסטן לפני 21 שנים יחד עם בנה הקטן. היא החלה ללמוד עיצוב אופנה בשנקר, ובמקביל עבדה בעבודות שהשכר בהן לא היה מתגמל. "באותה תקופה היה לי מאד קשה בארץ מבחינה כלכלית, ותכננתי לעזוב לארצות הברית", היא משחזרת. "הרגשתי שאין לי פה כלום, ושבמדינות אחרות אוכל לפרנס את בני ביתי בכבוד, מבלי לעבוד בעבודות קשות כל כך. אבל לקב"ה היה תכנון אחר בשבילי. עם הזמן דברים התחילו להסתדר - התחלתי ללמוד לימודי עיצוב אופנה במכללת שנקר, ואט אט הרגשתי שאני שוב עומדת על הרגליים. יום אחד, הבחנתי במודעה בעיתון על קיום שיעור תורה ברוסית ברחובות, והחלטתי ללכת. במשך תקופה מסוימת הקפדתי לפקוד את השיעור ושם, לראשונה בחיי, הבנתי מה זה אומר שאני בת לאם שאינה יהודייה. כעבור מספר חודשים החלטתי להתגייר".

לאחר תהליך לימוד ארוך וקשיים לא מעטים, קוגן הפכה לחלק בלתי נפרד מהעם היהודי. "יצאתי מהטבילה במקווה", היא נזכרת במעמד המרגש, "הסתכלתי למעלה לשמיים ודיברתי עם הקב"ה. אמרתי לו: 'אבא, עכשיו נולדתי מחדש. יש לי הורים חדשים – אבל מה עם אימא שלי'? כשחשבתי על אמא, חשתי כאב לא מוסבר. כאילו זה עתה איבדתי את האימא שלי, לא רק מבחינה רוחנית. אחרי שבוע ימים בלבד, עמדתי על גודל הטרגדיה האמיתית - כשאמי היקרה, אכן נפטרה".

הימים חלפו וקוגן נאלצה להמשיך בחייה. כמו כדי להינחם על האובדן שבמות אמה, סיימה את הלימודים בהצטיינות ובנתה בעשר אצבעותיה את ממלכת שמלות הכלה הצנועות שלה. כלות רבות הצליחה לשמח עד כה – כל שמלה עם הסיפור שלה, וכל סיפור מרגש ומעצים בפני עצמו. אולם, את הסיפור שהתרחש בתאריך ה-9.12.12 – לא תשכח קוגן לעולם.

משאית ענקית נוסעת לקראתי

בנר ראשון של חנוכה, אחרי שחודש ימים עבדה במסירות על שמלה יפהפייה של כלה מבני ברק - יצאה קוגן מביתה שבאשדוד, כשפניה מועדות לאולם השמחות, כדי להלביש את הכלה. קוגן לקחה איתה כמה שמלות והניחה אותן בתא המטען, כששמלתה של הכלה הייתה בחלק העליון. "אני זוכרת שהיה פקק מאוד ארוך בדרך שבחרתי", היא נזכרת באותו יום גורלי, "החלטתי לעשות פרסה ולחזור לכיוון אשקלון כדי לנסוע בדרך אחרת. לפני כן עצרתי בצד, הורדתי את החגורה והתקשרתי לכלה – כדי ליידע אותה בתמונת המצב. הסתכלתי במקביל במראה שבחזית ומשאית ענקית, שכנראה סטתה מדרכה, נוסעת במהירות מאד גדולה לקראתי. האינסטינקט הראשוני שלי היה לעצום עיניים, כמו שעושים ילדים קטנים כשהם נורא מפחדים ממשהו. אני לא זוכרת אם אמרתי שמע ישראל, אני רק זוכרת ששאלתי 'למה', ואחר כך כבר לא הרגשתי שום דבר".

הרכב אחרי התאונה. ניצלה בנס

הפגיעה הייתה כה קטלנית, עד שמרכבה של קוגן, כמעט לא נשאר דבר. עוברי האורח שנכחו במקום מיהרו להזמין את כוחות הביטחון ואמבולנס. קוגן מספרת שהייתה ערה לכל הנעשה סביבה, ואפילו שמעה את אחד השוטרים אומר לפרמדיקים של מד"א: 'היא מתה בטוח. אין מצב שמהרכב הזה -  מישהו ייצא בחיים'. היא רצתה לומר לצעוק, למחות, להגיד לאותו שוטר שהיא חיה, ושהוא טועה, אך קולה בגד בה.

היא פונתה לטיפול נמרץ בבית החולים 'קפלן', במצב קשה עד אנוש. "שמעתי את הקולות, לא יכולתי לזוז, הרגשתי שהגוף שלי מת. אבל לא הבנתי איך זה יכול להיות. הרי אני שומעת את הדיבורים של האנשים האלה. בשלב מסוים התחילו לשאול אותי אם אני שומעת. לא יכולתי להנהן בראשי, לא יכולתי לעשות דבר, למרות ששמעתי. אישה אחת לחשה באוזניי: 'אם את שומעת, תזיזי את האצבעות שלך, בסדר'? במאמץ עילאי הצלחתי להזיז את האצבעות, ואז הבינו כולם שאני בחיים".

"שהכלה תקבל את השמלה שלה"

כשהתעוררה מניתוח ראתה את בנה יושב ליד מיטתה כשראשו מוטה כלפי מטה. "הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא הכלה שמתחתנת היום ומחכה לשמלה שלה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שבגללי ייהרס היום החשוב בחייה".  בנה התגייס למבצע המיוחד – ללכת למגרש המשטרה באשקלון (לשם פונה הרכב) - יוציא משם את השמלה, ויביא את השמלה לכלה. "אמרתי לו שבעוד חמש דקות אני הולכת, ואני רוצה למות בידיעה ששימחתי בת ישראל ביום החתונה שלה. תחילה הוא סירב, כי לא רצה לעזוב אותי, אך אני התעקשתי. לבסוף, אחרי הפצרות רבות – הוא התרצה".

כשנה הגיע לרכב הוא הבין את גודל הנס – אימא שרדה תאונה קטלנית, ויצאה בחיים מרכב מעוך. קוגן: "בני אמר לי: 'אמא, כמה ניסים היו לך שם? פתחתי את תא המטען וכל השמלות האחרות שהיו בו – נקרעו, נשרפו, התלכלכו. רק השמלה של הכלה מבני ברק נשארה שלימה ונקיה ללא רבב. איך זה יכול להיות? זה לא הגיוני'".

השמלה ששרדה את התאונה

אחרי שלקח את השמלה מיהר הבן לאולם, והכלה הנרגשת בירכה אותה לרפואה שלמה, ו- 500 אורחיה ענו 'אמן' חזק וחדור אמונה. לבקשת אמו, הבן חזר למחרת למגרש המשטרה, כדי לקחת משם את חפציה האישיים, אלא שהפעם, שוטר סירב בכל תוקף לתת לו להיכנס. השוטר גם לא האמין לכך שיום לפני כן הוא נכנס למגרש והוציא את השמלה. הבן עזב את המקום, אך עד היום המחשבות על כך שביום החתונה הוא נכנס בקלות למגרש והוציא את השמלה, ואילו למחרת השער נסגר?  מה שבטוח הוא שניסים רבים התרחשו סביב סיפור הצלתה של קוגן, שלמעשה נמשך עד עצם היום הזה.

השגחה רודפת השגחה, וכל מי שמכיר את הסיפור מקרוב יודע להגיד שיד נעלמה מלמעלה, כיוונה את הכול בדיוק שהצליח להפתיע לא רק את קוגן בעצמה, אלא את כל מי שסביבה.

יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, שכבה קוגן במיטתה והרגישה לפתע כמי שהולך למסור את נשמתו בחזרה לבוראה, רחמנא ליצלן. משפחתה התקהלה סביבה בבהלה וניידת אמבולנס הוזעקה למקום. "האמבולנס הגיע", היא נזכרת באותו לילה מבעית, "לאחר שבדקו את לחץ הדם שלי, מיהרו חברי הצוות לאשר את תחושתי שאכן המצב לא טוב, אך תגובתם לא ממש עודדה אותי. מד הלחץ הורה 200/140 – במצב כזה זה ברור שאדם הולך למות, אך מובן שאיש לא אמר שום דבר כזה. לבסוף החליטו פה אחד שעדיף לא לקחת סיכון, ולהשאיר אותי בבית, כיוון שטלטול בכביש יכול לגרום להחמרת המצב. אחרי חמש דקות שמעתי דפיקות חזקות ומהירות על הדלת. בני משפחתי פתחו את הדלת והופתעו לגלות את אחד מאנשי הצוות של האמבולנס – בעל חזות דתית, כשפניו מזיעות והתרגשות גדולה אוחזת בו.

"הוא נכנס פנימה ושאל אותי בקול חנוק מהתרגשות, אם אני יוכבד קוגן. כשהשבתי שכן, הוא החל לצעוק כמו מי שזה עתה אחזו אמוק: 'איזה נס! איזה נס! אני הייתי זה שחילץ אותך מהרכב שלך בשבוע שעבר'. ואז הוא הרים את האצבע שלו למעלה ואמר: 'הקב"ה היה שם. הוא אוהב אותך, את נשארת בחיים. זה נס. מעטים יוצאים חיים מפגיעה כמו שאת עברת, ואת צריכה לעשות סעודת הודיה לה' ולהודות לו על הנס הזה'. הוא צעק כל כך עד שכל חבריו לצוות נפעמו והתרגשו. לאחר מכן, הוא התעקש שיפנו אותי לבית החולים, למרות הסיכון שבדבר ובחסדי ה', הגענו בשלום לצורך קבלת הטיפול הרפואי".

הקב"ה הקדים תרופה למכה

כתוצאה מהתאונה סובלת קוגן מפגיעות שונות, כואבות יותר ופחות. כך למשל כתף אחת יצאה ממקומה ואיברים נוספים ניזוקו. היא אומנם נותחה, אך סובלת מ-68% נכות שנוטלים ממנה את היכולת לעשות דברים פשוטים ביותר. "אני יודעת שלא אחזור לתפקוד של 100%, אבל אני שמחה בזה. עד כמה שזה נשמע אולי מוזר, אני דווקא מאוד שמחה להרגיש את הכאבים שאני מרגישה כעת. מדוע? כי זה מה שמזכיר לי, בכל רגע ורגע, את האמת. זה ה'שיוויתי השם לנגדי תמיד' שלי. יש אנשים שמקעקעים את גופם כדי לזכור דברים חשובים, אני זכיתי לזכור את ה' גם בלי קעקוע. עם הניסים שהיו לי, כל מה שאני רוצה לחרוט בזיכרוני כעת הוא את הטובות של שהשם עושה איתי, שכשהייתי בריאה לא היטבתי לראות אותם.  

"הקב"ה אמנם גזר את הגזירה שאצטרך לעבור את התאונה הזו, אך לא לפני שהקדים תרופה למכה ושלח לי את השליחים המדויקים והנכונים שיעזרו לי. חלקם מעודדים את רוחי, אחרים נרתמים פיזית לעזרתי. האם זה לא נס, שמי שקנה את הבית שמכרתי אחרי התאונה, הוא לא אחר מאשר רופא. אבל לא סתם רופא, אלא מלאך – שתורתו אמונתו, וכשהוא שמע שאני זקוקה לקבלת זריקות שכל אחת מהן עולה 300 שקל, הוא התעקש לספק לי אותן בחינם. כמובן שלא הסכמתי, אך את המחיר שאני משלמת היום, לא אוכל להזכיר מפאת הבושה. לפעמים, כל מה שאדם במצבי צריך הוא אותה הארת פנים ורצון לעזור – הרבה יותר מאשר עזרה כספית. לדעת שיש שם מישהו שבאמת אכפת לו ממה שאתה עובר, שבאמת היה רוצה שתרגיש טוב יותר, לא מתוך אינטרס אישי כלשהו, אלא משום שזה באמת משמח אותו לראות בטוב האחר. זה מה שקיבלתי וזה מה שאני מאחלת לעצמי להעניק לאחרים – השנה, ובכל שנה ושנה".