“זה פשוט כבר לא אקטואלי.” היא המשיכה. “אנחנו מצפים לילד”

שמי יהודית ואני מדריכה ותיקה לנשים בענייני טהרת המשפחה. יש המון סיפורים שקרו לי בהקשר הזה, אבל אחד מהם מרגש מיוחד ואני זוכרת אותו היטב: אישה לא מוכרת עמדה בוקר אחד בדלת ביתי. משהו בה שידר כי היא איננה כמו כל הכלות הצעירות, הזוהרות, הרגילות לפקוד את שיעוריי. כחלק מן האישור להתחתן כדת משה וישראל, מחויבת כל כלה ללמוד מספר שיעורים אודות מצוות הטהרה. הן מגיעות, הכלות, מקשיבות והולכות. רובן נראות מרחפות, תכנון פרטי החתונה גוזל מהן את כל כולן.

הגברת הזו הייתה אחרת. היא לא ריחפה על שום ענן; להיפך- ענן של דאגה וצער רבץ עליה. היא לא הייתה מאושרת, פשוט לא. שוחחנו כמה מילים, אני מנסה להיות חביבה, והיא- לא ממש הבנתי למה- מנסה להיות כמה שפחות. אחר כך הבנתי קצת יותר. הכאב הוא שמדבר מגרונה.

 היא נשואה. דווקא באושר, אבל ילדים אין להם. ומה היא עושה כאן, אצלי? ובכן, בעלה שמע ממישהו שהבין ממישהי שקרא על--- תכל’ס, המידע אודות קיום מצוות הטהרה כסגולה לילדים הגיע אליהם. היא מבקשת לנסות.

אם ציפיתי שהיא תהיה אחת התלמידות היותר דומיננטיות בשיעורים, מלאת תשוקה ואמביציה, מסתבר שטעיתי. היא ישבה בפנים קפואות, מקשיבה אך נראה שלא מפנימה. נמצאת ורוצה לברוח. כאילו שואלת את עצמה ‘מה אני בעצם עושה פה?’. “כמה פגישות נותרו?”היא טרחה לברר בחוסר סבלנות בסיום הפגישה השנייה. מעליב למדי, טוב שאני מצליחה להפריד. ולהיפרד בחיוך.

בפגישה השלישית הקרח נשבר. סדק נוצר, ויותר מסדק צר. יכולתי לראות עליה שהיא מתעניינת יותר, העסק מתחיל להיראות לה בר ביצוע ואפשרי. כך או כך, בסיום השיעורים היא הבטיחה לי בפה מלא שהיא מתכוונת לשמור ולעשות. נפרדנו. הפעם החיוך היה הדדי.

 מספר חודשים חלפו.

כהרגלי, לאחר תקופה אני מזמינה את הנשים והבנות לשיעורי רענון בטהרת המשפחה. פרטיהן הלא שמורים אצלי ואני עושה בהם שימוש לטובה. התקשרתי אל הגברת, שאלתי בשלומה וביקשתי לדעת האם היא עדיין ‘שומרת’. “אה”, היא עונה, “כבר לא.” חמיצות טיפסה במעלה גרוני; אחרי כל ההשקעה. ‘והרי הבטחת?’ רציתי לשאול. “זה פשוט כבר לא אקטואלי.” היא המשיכה. “אנחנו מצפים לילד”.

מח' מתחברות – טהרת המשפחה לפניות, הכוונה וייעוץ: 02-6301516, מייל mit@htv.co.il