אין דבר העומד בפני הרצון

מספרת הרבנית רבקה גורליק: בשנות ה- 60 גרנו בטשקנט שבאוזבקיסטן. היה לנו בית בסמטה שקטה. הוספנו לו מרפסת על ידי קיר משותף. בין הבית למרפסת הרכבנו ארון ענק לאורך כל הקיר. בחלק גדול של הארון היו מדפים בהם השתמשנו, אבל דלת אחת הייתה כפולה. אותה הדלת הובילה לדלת נוספת והדלת השנייה הייתה כניסה ל... מקווה.  איך בנינו מקווה בתוך הבית? זה באמת היה סיפור...

שכרנו פועלים, כמובן לא יהודים. לא היה להם שום מושג מה הם בונים, וטוב שכך. את האוצר בנתה קבוצה אחת של פועלים, וכדי שלא יהיו חשדות שכרנו קבוצה שנייה של פועלים על מנת לבנות את המקווה עצמה. הם חשבו שהם בונים בריכה...

 לפי ההלכה, הקירות והרצפה של המקווה והאוצר חייבים להיות אטומים לגמרי; לך ותסביר את זה לפועלים... הם הסבירו לנו שגם איטום פשוט טוב לבריכה. ‘לא נורא אם כמה טיפות מים ייעלמו”, הם טענו. “הרי רוב המים יישארו.”

גר אתנו בדירה סבא, יהודי זקן ולא ממש בריא. ובכן, אמרנו לפועלים שהרופא רשם לסבא הזקן אמבטיות ממים מינרלים עם ריכוז מסוים של מלחים. אם תיעלם אפילו כמות קטנה של מים, הריכוז של המלחים ישתנה וזה, חס ושלום, יכול לפגוע בסבא! נו, מי יכול לעמוד בפני הסבר כל כך משכנע?! המקווה נבנתה ונכנסה לשימוש סדיר.

את המקווה חיממנו בעזרת גז טבעי. לפי הצורך היינו מחליפים את המים; בלילה, כמובן. פחות סיכוי (סיכון, כלומר) שהשכנים ישימו לב. וזה הצליח. נשים הגיעו, בשקט ובהיחבא, נכנסו לארון ויצאו ממנו טהורות. עם ישראל מעולם לא נתן לכוחות הרשע לגרום לו להפר את הברית. יעיד על כך הארון שבמרפסת השירות.

מח' מתחברות – טהרת המשפחה לפניות, הכוונה וייעוץ: 02-6301516, מייל mit@htv.co.il