סיפור מרגש: לא לאבד תקווה

מספרת חנה: הסיפור שלנו מתחיל עוד ברוסיה. ב 1980 נולדה לנו בת, אך היא החזיקה מעמד בעולמנו רק שלושה ימים ונפטרה. שלוש שנים אחר כך נולד לנו בן. זכינו ליהנות ממנו שמונה עשרה ימים בלבד. כן, גם התינוק הזה עזב אותנו, שבורים ורצוצים, לא מסוגלים להתאושש.

ב- 1988 הייתי מאושפזת בבית הרפואה בגלל סכנה של הפלה טבעית. הכל נגמר. נכנסתי ללידה מאולצת. הריאות של התינוק לא התפתחו גם הוא... נפטר. עברנו בדיקות בלי סוף, כואבות יותר ועוד יותר. התוצאה הייתה קשה ומוחצת. יש לנו 25% סיכוי (למרות שייאוש הייתה מילה יותר מתאימה) ללדת ילד שיחיה.

עזבנו את ברית המועצות כשפנינו אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אמריקה. הנחנו שלרופאים האמריקאים יהיו גם תקוות להעניק לנו. התבדינו 25%. זה היה הסיכון שדקר אותנו שוב. על פי נתוני הסטטיסטיקה- אחד מתוך ארבעה ילדים שנלד עשוי שלא לחיות. בפועל, שלושה מתוך שלושה כבר איבדנו. האם להמשיך לנסות? הרופא הפרטי אליו פנינו היה סבור שלא. “תאמצו ילד,” הציע הרופא. “חבל על מריטת העצבים, הכאב והייסורים הנפשיים.”

“אבל ישנם75% סיכוי שכן!” זעקתי. הכמיהה הייתה כל כך חזקה. כך לוותר, להתייאש מראש?

“זו התיאוריה,” הגיב הרופא. “מה בפועל קרה, את יודעת טוב או רע ממני”.

 יצאנו שבורים ומבולבלים. החלטנו עדיין לא להחליט.

כמו רבים מיוצאי ברית המועצות, גם אנחנו לא ידענו הרבה על היהדות. הבורות הייתה כל כך רבה. ידידים שהגיעו לבקר הביאו איתם כמתנה מזוזה. אפילו לא ידענו מה היא. למה משמש החפץ המוזר והמאורך הזה. אז טרם ידענו שגם מוערך. “הדבר הזה ישמור לכם על הבית”, עדכנו אותנו הידידים. להם כבר היו כנראה מושגים.

לא ידענו היכן מניחים אותה, מה עושים איתה ומתי. שיחת טלפון מהידיד הבהירה שיש להעביר את המזוזה לסופר מומחה, לוודא שהיא כשרה. כשרה? עוד מושג חדש למילון האישי.

חיפשנו סופר סת”ם ומצאנו ידידים חדשים. החיים מלאים הפתעות. הוזמנו, וקיבלנו ברצון את ההזמנה, לסעודת שבת בביתו של הסופר החביב. את הרכב החנינו במרחק כמה רחובות, כבר נודע לנו שיש כאלו שאינם נוסעים בשבת. הביקור הראשון גרר ביקורים נוספים, הפכנו כמעט למשפחה. הם שמעו על הניסיונות האומללים שלנו להביא לעולם ילד בריא. היה להם כל כך אכפת.

סיפרנו בדמעות על מסכת התלאות שעברנו ועל ההתלבטות הקורעת שבה אנחנו נמצאים עכשיו. “ניסיתם לפנות למעלה?” הפתיע אותנו ידידינו הסופר בשאלה מוזרה. למעלה? מה? על מה הוא מדבר? “יש שש מאות ושלוש עשרה חוטים נעלמים שמקשרים אותנו עם בורא העולם,” הוא הסביר ואנחנו הקשבנו. “כאשר אנחנו מקיימים מצווה בעולם הפיזי, אנחנו תופסים ומתחברים אל אחד החוטים האלו. חמישה חוטים הם הצינורות העיקריים; שבת, טהרה, חופה,ברית וכשרות.” לא היה לי מה להפסיד. את דיני טהרת המשפחה ושבת התחלנו לשמור מיד. בעלי שגילו כבר נשק לארבעים עבר ברית מילה. ואז, כשכבר אחזנו בשלושה חוטים עבותים, נכנסתי להריון. שכבתי כל התקופה מחשש להפלה. התינוק נולד בזמן, אבל למרבה הצער, אחרי חמישה חודשים הוא נפטר.

בשלב הזה בעלי נשבר לחלוטין. מספיק! לא עושים יותר ניסויים. הוא היה החלטי. אבל אני לא וויתרתי. לא אסלח לעצמי אם לא אהיה בטוחה שעשיתי כל מה שביכולתי כדי לקבל ילד בריא משלי. החזקנו עכשיו בשלושה חוטים: שבת, מקווה וברית מילה. לפנינו הייתה החופה. גם אותה עברנו.

 שבועיים לפני חג פסח נכנס בי שיגעון, לפחות לדעתו של בעלי. “בוא נכשיר את המטבח,” אמרתי לו. “זהו בדיוק הזמן.” בעלי לא הבין מה נפל עלי, בכלל לא תכננו זאת מראש, אבל אני התעקשתי. היה זה הפסח הכשר הראשון שלנו. אחרי חודש התברר לי שאני בהריון ואחרי שמונה חודשים ילדתי ילדה בריאה לחלוטין!

 לאיזה בית ספר נשלח אותה? איזה סוג חינוך היא תקבל? לנו כבר לא היו שאלות. אנחנו משתדלים לקיים ולאחוז היטב בכמה שיותר חוטים. כמה שיותר מצוות. אנחנו עושים את העבודה שלנו, כאן בעולם הזה; והבורא מקיים את חלקו ושולח לנו את ברכותיו.

סיפורנו יוכיח.