תיקים אבודים

שדה התעופה שארל דה-גול פלט המוני אנשים אל עמדות ההמתנה למטענים. עיכוב ממושך בזמני הטיסות גרם לכך שנוסעים רבים עמדו צפופים, מנסים לחטוף מבט מעבר לכתפיהם של קודמיהם כדי לצוד את מטענם, אך לשוא. כמעט אי אפשר היה לראות דבר.

 לאחר תלונות רבות, פתחה הנהלת שדה התעופה עמדות מאולתרות נוספות ואנשים נעו מכאן לשם ומשם לכאן לקול ההודעות המקרופוניות שהגבירו את הרוגז והכעס של הנוסעים.

בתוך ההמולה הרבה והדחיפות גילו אנט ומדלין כי נוטרלו מתיקי היד שלהם. אנט, הישישה מבין השתיים הבחינה בזאת הראשונה. היא חשה חבטה בזרועה ותוך כדי מישושה הבחינה כי תיק היד נעלם. מדלין שחרדה לה גילתה לתדהמתה הרבה כי גם תיקה איננו.

 

מישהו ניצל כפי הנראה את הצפיפות והדוחק על מנת לנשלם מרכושם הנייד. המומות הן פנו למשטרת הנמל. הללו היו טרודים בעשרות תלונות שנבעו מהעיכוב שסיבך את כל תפקוד הנמל והאזינו לשתי הנשים בחוסר סבלנות. "אולי שכחתם את התיקים במטוס? אולי..." אנט פנתה אליו נזעמת.

"מסיה פוליס, אמנם אני מבוגרת אך שכלי צלול כיינה של בורדו. התיקים היו עלינו, אני הכנסתי את משקפי לפני כחצי שעה ובתי קנתה לשתינו שתייה. הם נעלמו בדקות האחרונות וכל זה בגלל הבלגן שמתרחש אצלכם בשדה התעופה ועליכם לדאוג לנו."

ה"דאגה" הצרפתית הסתכמה בפינוי קו טלפון עבורם באמצעותו התקשרו לחברות האשראי שלהן כדי למנוע כל שמוש של הגנבים בכרטיסיהן. אחר כך נכתבה התלונה שכללה תצהיר מדויק של כל מה שהיה בתיקים. לשתיהן לא היה ביטוח מקיף ועל כן הודיעו להם בחברת הביטוח כי עניינם דורש ברור שיקח לפחות יממה.

 

מתוסכלות ויגעות פנו לאסוף את מזוודותיהן. לפחות בגדים נותרו להן, אך מה יעשו עתה בלי אף מטבע? השוטר הציע להן להעביר את היממה הקרובה במשרדים העומדים לרשותם. הן לא דחו את ההצעה למרות שהיא העבירה בהן חלחלה. השוטרים "האדיבים" חשדו שהן ביימו את הסיפור כדי "לחלוב" את חברת הביטוח, ולא ניסו להסתיר את חשדם. שתיהן לא רצו כלל לשהות בקרבתם עוד יממה, אך מה תעשנה עתה?

 

"אולי יש לכם קרובים בפריז או בסביבותיה אמר השוטר.

"קרובים? א-הה מדלן, מה את אומרת, ננסה?"

"אוי, אמא, התנערה מדלין, "מה זה עלה על דעתך? אלו לא קרובים!"

השוטר התבונן בהן משועשע. משהו מאוד לא אמין היה בסיפורן לדעתו, והויכוח האחרון רק חיזק אותה.

"מדלין," אמרה האם, "אין לנו ברירה, תני לי לנסות."

"את רוצה – תנסי, הם בין כך לא יסכימו, אך אל תצייני שאני איתך אלא אם תקבלי הסכמה." הן חזרו שוב למשרד המשטרתי, מחפשות בספר הטלפונים את משפחת גרטנר.

"אולי עברו דירה," אמרה אנט. מדלן ישבה זעופה ניכר כי הרעיון כולו לא לרוחה.

"או – לה וואלה," אמרה אנט, נושמת לרווחה. ידה הקישה על המספרים...

"מסיה גרטנר?" לאטה לאפרכסת, "ווי, מדברת כאן אנט אמא של מדלין.

"---- איזה מדלין אתה שואל? מדלין, זו שנשואה לבן שלך."

השוטר המשועמם החל לחייך. השתיים הללו יכולות להפתיע ללא גבול.

 

שתיקה השתררה מעבר לקו. מדלין הביטה באמה בכעס רב כאומרת: אמרתי לך. אך הישישה הוכיחה נחישות חסרת מעצורים.

 

"מסיה גרטנר, אני מודעת לקושי שלך לקבל שיחה מאתנו ובכל אופן אנו זקוקות באופן נואש לקורת גג עבור יממה. נחתנו לפני שעתיים בשארל דה-גול, הגענו הנה לבלות חופשה בת שבועיים. תיקי היד שלנו נגנבו ונותרנו ללא פרוטה. הביטוח וחברת האשראי מטפלות בעניינו ובעוד יממה נוכל להמשיך במסענו, אך לעת עתה אין לנו היכן לשהות ביממה הקרובה."

 

"מי זה ´אנחנו´?" שאל מסיה גרטנר בקול שנוק.

 

"מה?" לא הבינה אנט את השאלה.

 

"עם מי את נמצאת?"

 

"אה, עם בתי מדלין."

 

"רק איתה?" שאל שוב גרטנר בקול רועד.

 

"או כן, בינך לא בא אתנו." אמרה אנט כשהיא יורדת לסוף דעתו. מדלין שלחה עוד מבט זועם לעבר אימה.

 

"רק רגע בבקשה," אמר מסיה גרטנר. שתיקה השתררה מעבר לקו. "הוא הולך להתייעץ עם אשתו, עוד דקה ידחה אותך," סיננה מדלין בכעס גובר והולך. לה כבר עדיף לבלות את היממה בחברתם של השוטרים. אך אנט גילתה אופטימיות גדולה "את תראי שהוא יזמין אותנו הוא נשמע אדם טוב מאוד."

 

"ממש," פלטה מדלין. השיחה הפנימית כפי הנראה הייתה ארוכה ואנט ומדלין החליפו מבטים רבי משמעות ביניהן.

"אין לנו ברירה, אסתר, עלינו לקבל אותם. הרי חילול השם שיגרם מזה יהיה נוראי, מה הן תאמרנה – שיהודים יכולים להתאכזר כל כך לקרוביהם הנתונים במצוקה?"

"אבל מה תאמר לילדים, עוד פעם נפתח את כל הפצעים? ובכלל מה אעשה עם שתי גויות שבת שלמה?" פכרה אסתר את ידיה בייאוש.

"ראי, אסתר, עלינו לקבלם. לילדים נגיד את האמת, ואם לא תרצי נגיד שהם מכרות גויות שלנו, אתם היינו בקשרי עסקים לפני חמש עשרה שנה וכי כעת הן נתקעו בשדה התעופה, וזהו."

"תעשה מה שאתה רוצה," אמרה אסתר. הוא ידע שאת המשפט הזה היא אומרת רק כאשר היא אינה מסכימה עמו ובכל אופן פנה לאפרכסת ואמר "מדם אנט?" זו חשבה שלא תשמע את קולו לעולם.

"אשתי ואני נש... מוכנים לקבל אתכן ב... בברכה."

 "מרסי בוקו," לאטה אנט בשמחה לא מוסברת לשמע ההזמנה המגומגמת שזה עתה קיבלה. "אנחנו ניקח מונית ונגיע בתוך שעתיים, אבל מסיה גרטנר, סליחה, אבל את תשלום המונית תצטרך להלוות לנו עד..."

 

"או זה בסדר גמור..." אמר מסיה גרטנר אך לפתע נזכר – "רק רגע, מדם אנט, בעוד שעתיים אצלנו יהיה שבת, אז אני משאיר לך בתיבת הדואר למטה כסף, כי לנו אסור לנגוע בו בשבת."

"או תודה, תודה, מסיה גרטנר, להתראות."

מדלין בהתה באימה, מופתעת מפרץ השמחה שעטף אותה. "מה את כל כך שמחה?! ראית כמה זמן לקח להם להסכים להזמין אותנו ועוד בהזמנה כה מגומגמת."

" או, מדלין שׁרִי, העיקר שלא נצטרך להשאר כאן," אמרה אנט בעודה נושאת מבט נצחני לשוטר שהיה עד לסצנה מדהימה שהפיגה ממנו את כל השעמום.

"תודה, מסיה פוליס, אני מקווה שלהבא תשמרו טוב יותר את שדה התעופה שלכם ותסבירו פנים לתייר ולא לתיקיו."

 

במונית השתררה שתיקה מעיקה. מדלין התכנסה בתוך עצמה, מאוד לא חפצה במפגש הצפוי. עיניה רפרפו על הנוף הפריזאי, זה שהיה חלק כה חשוב מחייה לפני כחמש עשרה שנה. היא אהבה את בורדו עיר ילדותה. את הנמל היפהפה, את הים הכחול הגדול ששכן לחופה, את ימי השמש היפים ואת שמי התכלת.

לפריז הגיעה כדי לסיים תואר שני בסורבון. פריז הייתה אפרורית ומנוזלת מידי לטעמה, אף על פי כן היו בה פינות חמד לא מעטות בהן נהגה לבלות עם הסטודנטים. ביניהם בלט ז´ק גרטנר, צעיר יהודי מרשים בהופעתו, סטודנט מצטיין בפילוסופיה ובמשפטים ופעיל מאוד בארגוני הסטודנטים.

מהר מאוד הבחינה כי נשבתה בקסמו. ההכרות ביניהם הלכה והעמיקה עד שהחליטו להינשא. אך אז התברר כי הוריו הקימו קול זעקה. כל זמן שמדובר היה בידידות סתמית, לא ראו בכך פסול וקיבלוה בביתם בחביבות כפי שנהגו עם הסטודנטים הרבים שפקדו את ביתם הגדול והמרווח, אולם ברגע שבנם הודיעם כי החליט להינשא לה – הדירו את רגליו ואת רגליה מביתם.

 

 הם לא השתתפו בחתונה ונתקו עמם כל מגע. הזוג הצעיר נותר לגור בפריז עד שז´ק קיבל דוקטורט. לאחר מכן קיבל הצעה מפתה להורות פילוסופיה באוניברסיטת מונטריאול בקנדה. הם היגרו לשם ועשו חיל. נולדו להם בן ובת.

לפני כחמש שנים הציעו לאם האלמנה של מדלין להצטרף אליהם, לגור בביתם ולסייע בידם בגידול ילדיהם. האם נענתה ברצון ומאז היא חיה במחיצתם. עתה יצאו שתיהן לחופשה בת שבועיים. הילדים שהו במחנו קיץ ובעלה ז´ק נותר לסיים את עבודתו.

והנה את החופשה שתכננו שתיהן בקפידה כה רבה יאלצו להתחיל בביתם של חמיה וחמותה שכה זועמים עליה ועל בנם. נורא. ואולי הזדמנות זו תהיה חלון לפיוס, מי יודע? כמה מאושר יהיה בעלה אם תצליח להביא עבורו בשורת פיוס מהוריו. היא יודעת כמה קשה לו הנתק הזה. אף על פי שהוא אינו מדבר על כך היא יודעת שהוא מיצר מאוד שלילדיו אין סב וסבתא חמים. ככלות הכל, זו הייתה אחת הסיבות להבאת אימה לגור במחיצתם.

 

רק בגלל בדל תקווה זה, לא סירבה בתוקף לתוכניתה של אימה, אך כלום יש סיכוי שאחרי חמש עשרה שנה של נתק מוחלט יתרחש איחוי?!

נהג המונית עצר ומדלין הביטה משתוממת באימה שהתעסקה עם תיבת הדואר של המארחים. לבסוף היא שבה עם כמה שטרות של פרנקים ושילמה לנהג.

"מה זה היה – החיטוט שלך בדברי הדואר שלהם?" שאלה מדלין בעודן מתקרבות לחזית הבית הנאה.

"עכשיו שבת אצלם אז הם השאירו לנו כסף – בתיבת הדואר."

שבת, כמה זכרונות התערפלו במוחה. כן, אמו הדליקה נרות, הייתה ארוחה חגיגית, הם שרו. דווקא מצא חן בעיניה. מעניין, אצלם בבית לא שימר ז´ק מאום מכל ההווי המשפחתי, מעניין מדוע?

אף פעם לא חשבה על זה. אבל את עניין הכסף לא קלטה. בזמנו הם יצאו בשבתות וז´ק החזיק כסף בשבת ואף השתמש בו ביד נדיבה.

בחורה צעירה ולא מוכרת פתחה את הדלת וברכה אותן בנימוס. היא הובילה אותן אל חדר נעים שהוכן לכבודן והזמינה אותם בחביבות לבוא אל חדר המגורים לאחר שיסיימו לסדר את חפציהן.

"מה שמך?" שאלה מדלן מתוך סקרנות כיוון שפרצופה כלל לא היה מוכר לה.

 "רוז" השיבה הנערה.

"או לא, רוז!" אמרה מדלין נדהמת... "את האחות הקטנה?" שאלה שוב, מסרבת להאמין.

"כן, זו אני," השיבה בחיוך.

"היית בת שנתיים."

"בת שלוש," תיקנה חרש.

"את זוכרת אותי?" ניסתה מדלין לדשדש בעבר.

"כן, אני זוכרת, פעם לקחת אותי למנז´ הגדול..." מדלין התרגשה באמת. לא פשוט להיפרד מפעוטה בת שלוש ולראותה כבת שמונה עשרה ולגלות שהיא עוד זוכרת אותך.

המפגש עם רוז ריכך את רגשותיה של מדלין חששותיה לא פגו כשעמדה על מפתן חדר המגורים, אך שוב לא פחדה מיחס בוטה ומשפיל. הן נכנסו – החדר היפה זהר באורם של נרות רבים. על הספה ישבה האם, אצילית כתמיד. אך משהו חדש היה בהופעתה, כן, השביס שהיא עוטה על שערותיה, מדוע?

היא התרוממה וחייכה לעברם אך לא נשקה להן – מה ששימש כהודעה על דיסטנס. מדלין הביטה בה, גם זקנה קפצה עליה, אך נותרה זקופה ומלאת חיוניות כבעבר. לידה היו שתי נשים צעירות.

 "מיכל?" שאלה את הגדולה, היא הניעה בראשה לחיוב אך לא חייכה. מדלין בלעה את רוקה והביטה לעבר השניה "מרגריט?" היא חייכה קלות. לידן הסתובבו שלושה ילדים קטנים. מדלין השפילה עניים והתעניינה בשמותיהם.

"אתה כל כך דומה לבני," אמרה לבנה של מיכל. שתיקה מעיקה השתררה בחדר. מדלין חשה ששגתה; זרמים של קור חלפו בגבה. היא נשאה את עיניה, איש לא הביט לעברה. אימה ניגשה אליה, לחצה את ידה רכות והן פנו לשבת למרות שלא הציעו להן זאת. מתי תסתיים השתיקה הארורה הזו – שאלה מדלין את עצמה.

 

 

 

"בן כמה הילד שלך?" שאל הקטן, זה שכה הזכיר לה את בנה.

מדלין בלעה את רוקה. מה עלי לעשות? לדבר או להחריש?

"הוא בן עשר," אמרה אימה, "והוא יפה וגבוה ככה – " סימנה לו על המזנון המגולף.

מדלין שמה לב שכולם נשאו עיניים כאילו רצו לשמוע עוד.

"והוא יודע לרכב על אופניים?"

"או, בטח," נידבה הסבתא אנט עוד אינפורמציה. "יש לו אופני הרים עם עשרה הילוכים והוא רוכב מצטיין."

"ואיפה הוא?" שאל הקטן בשקיקה.

"בקנדה."

"איפה זה, רחוק?"

"כן."

"איך קוראים לו?" שאל הקטן

"קוראים לו ג´ונתן." מדלין קלטה בזוית העין תנועה לא רצונית אצל חמותה ולאחריה לחות חשודה בעיניים. היא מופתעת שנתנו לו את שם אביה.

"יש לך עוד ילדים?" שאלה רוז חרש.

"כן," אמרה מדלין, יש לנו בת שקוראים לה רחל." שוב השתררה שתיקה מעיקה בחדר. הן מתפלאות שנתתי לילדי את שמם של סבם וסבתם. זה היה כל כך טבעי – כשז´ק ביקש ממני מיד הסכמתי.

 

"למי היא דומה?" שאל שוב הקטן "גואל השתיקות" כינתה אותו מדלין בליבה.

"אתה רוצה לראות אותה?" שאלה.

"אהם." השיב הקטן בסיפוק.

"הנה, אביא לך כמה תמונות." מדלין יצאה, ראשית כדי לנשום עמוק ושנית אולי התמונות יפשירו את האווירה. יפשירו או יעכירו? מי יודע?

היא שבה עם התמונות ואמרה: "הנה ג´ונתן, והנה רחל."

 

 

"ומי זה?" שאל הקטן

"זה אבא שלהם," אמרה אנט כיוון שמדלין נאלמה לפתע.

"הראה לי," ביקשה רוז מהקטן ומדלין שמעה עשרות פעמוני געגוע בקולה.

הקטן ציית ונתן לרוז. היא התבוננה חרש ואחר העבירה אותן לאימה. עיניה מלאו דמעות. מדלין ראתה את דמעותיה של רוז כמו את הרעד בידיה של חמותה אך נותרה קפואה על מושבה.

האם הן מתגעגעות לז´ק ולכן יותר כועסות עליה? האם תהיה פה עוד רגע התפרצות...?

שלושת התמונות לא השביעו את רעבונן ורוז שאלה "יש לך אולי עוד תמונות?"

"לא," אמרה מדלין בצער, "לא חשבתי שניפגש... הבאתי רק תמונה אחת מכל אחד."

 

"רגע, רגע," קפצה אנט ממקומה "רחל שמה לי במזוודה אלבום אחד קטן ´סבתא, שתזכרי אותי!´ כך אמרה לי, "רק רגע בבקשה..." אמרה ובקלילות מדהימה יצאה לחדר.

כשחזרה הגישה בשיא הטבעיות אלבום קטן לאם, זו שוב רעדו ידיה. כולן היו מרוכזות באלבום ומדלן ניסתה לקרוא מהבעות פניהן את התמונות שהן רואות.

"הם כל כך חמודים." אמרה רוז לבסוף ומדלין סיכמה לעצמה כי רגשותיה כלפיה פחות טעונים כפי הנראה, כיוון שהייתה כה קטנה אז. ושוב – השתיקה.

"הם הנכדים הכי מקסימים שיש בעולם," אמרה אנט, "ומדם גרטנר, יש לך מה להתגאות בהם." הישירה את מבטה לעברה, אך כל חיוך לא ניכר על פניה. אילו היינו יהודים הכל היה אחרת, חשבה מדלין במרירות, רק הנימוס שלהן מונע מהם לקרוע אותנו לגזרים. דפיקות נשמעו על דלת הבית ורוז ירדה לפתוח את הדלת.

השתיקה עתה סיפקה לה שהות להתכונן למפגש עם חמיה. היא חשה ברע, צינה עזה מילאה אותה למרות שהחדר היה מוסק היטב. לא נראה שפיוס יצא מכאן וסתם ארגיש כאוכלת לחם חסד, עדיף היה להשאר במשרדם של שוטרי הנמל.

 

"שבת שלום, שבת שלום!" ברך האב את כולם במאור פנים. קולו החם והנעים דמה מאוד לקולו של בנו ומדלין תהתה אם יצליח להפשיר את הקרחונים הרבים שמילאו את החדר. "שבת שלום," ענתה אנט "שבת שלום, מסיה גרטנר, אני שמחה להיות בצל קורתך."

אוף, האמא הזאת, תמיד מפתיעה, מה יש לה לשמוח?

"גם אני," אמר מסיה גרטנר וניכר שאמר זאת מטעמי נימוס, תוך שהוא בוחן את מבע פניה של אשתו. היא כלל לא שמחה ולא חשבה אף להסתיר זאת.

הם החלו לשיר "שלום עליכם." מדלין אהבה את הניגון כשאחזור הביתה אבקש את ז´ק לשיר לנו את הנעימה הזו. לפתע ראתה את פני אימה שטופים מדמעות, כמה הפתעות היא עוד עשויה לעשות לה. "או, סה לממוריס..." לאטה האם למול מבטה הנדהם של ביתה.

על אלו זיכרונות היא מדברת? התעצבנה מדלין, מתי בכלל התארחה אצל יהודים...?

"סָה, סֶה לֶה-דפידפיש?" שאלה אנט בעודה מצביעה על קציצות הדגים. "לֶה-גפילדפיש" תיקן בעל הבית בחיוך, "אני רואה שזו לא הפעם הראשונה שאת מתארחת אצל יהודים, מדם אנט."

"או, נוֹ," ענתה כשקולה נשנק מדמעות, מדלן חשה כי אמה נרגשת כפי שלא הייתה מעולם. היא הביטה בה מודאגת אך חשה כי בעוד גופה מרטיט ועיניה זולגות דמעות – הרי שהיא רווה נחת מכל המעמד. שעה שהיא בִּתה מתייסרת כאילו ישבה על גחלים לוחשות.

אכן, מדאם אנט בלעה את המראות בעיניים מלאות דמע. המפגש עם השבת היהודית זעזע את כל עולמה הפנימי.

כשהסתיימה הארוחה הצטרפה מדלין לרוז בפינוי השלחן. היא החליטה לקשור אתה שיחה ולברר דרכה את יחסם אליה ואל ז´ק בעודן במטבח נמלטה אנט לחדר וחזרה משם כשבידה חפץ זעיר. היא נתקרבה בהיסוס אצל מסיה גרטנר. רעייתו של האחרון סייעה לבנותיה להשכיב את הילדים.

"מסיה גרטנר," לחשה אנט כממתיקה סוד, "ראה מה יש בידי." הוא פתחה את אצבעותיה הקמוטות ומסיה גרטנר גילה שם שרשרת זהב קטנה עם מגן דוד. "ראה," לחשה אנט, "כתוב פה משהו בעברית." מסיה גרטנר נשא את השרשרת מול עיניו וקרא "חנה". אנט החלה לרעוד כולה, "זהו שמי האמיתי, מסיה גרטנר, זו הירושה היחידה שהותירו לי הורי."

 

 

 

מסיה גרטנר הביט על הישישה הנרגשת, מתקשה להבין את בליל דבריה נוכח שרשרת זעירה. "אתה לא מבין, מסיה גרטנר, עד היום לא גליתי את סודי לאיש, אפילו לא לבעלי ולא לבתי. השבת שלכם כאילו שפכה אור על ילדותי הנשכחת. אני זוכרת מראות וקולות דומים מבית הורי שאת פניהם שכחתי.

הייתי בת ארבע כשהורי ברחו מפריז של וישי דרומה לבורדו. הסתתרנו שם בזהות שאולה, אך יום אחד סיפרו להורי כי הגסטפו עלה על עקבותיהם, מישהו הלשין. הם מסרו אותי למדם בּונֶה, ידידתם הנוצרית, הפקידו בידה את השרשרת הזאת ואמרו לה שתתן לי אותה כשאהיה בת שתים עשרה ואז תגלה לי את יהדותי.

 גדלתי אצלה כבת ובמשך הזמן נשתכחו ממני הורי ואיני זוכרת אותם יותר. כשהייתי בת שתים עשרה, מדם בונה גילתה לי את יהדותי והביאה לי את השרשרת. היא שאלה אותי אם אני רוצה לחיות עם יהודים או להישאר אתה. לא ידעתי כלום, לא הייתה לי נפש בעולם זולתה.כמובן שהחלטתי להמשיך לחיות אצלה, אך את השרשרת שמרתי מכל משמר. לקחתיה עמי לכל מקום כמו קמע. רואה אתה – הבאתי אותה גם לכאן." מסיה גרטנר כמעט צנח מכסאו סודה של מדאם אנט המם אותו לחלוטין.

 

"זאת אומרת שאת – יהודיה," הפטיר לבסוף.

"נכון, אף אחד לא יודע מזה, אבל זה נכון."

"אז גם הבת שלך מדלין יהודיה?" שא,ל נשנק.

"אה, או, את זה אני לא יודעת," אמרה נאנחת. "אני התחתנתי עם גוי גמור, אתה מבין, מסיה גרטנר."

 

הצטחק. תמימותה לא הותירה מקום לספק בדבר האותנטיות של סיפורה, אך היא כלל לא הבינה את משמעותו לגבי משפחת גרטנר. ובעל הבית הנרגש לא יכל להסביר לה זאת. מדלין ששבה מן המטבח תחת פיקוחה האימתני של חמותה, הבחינה שאימה מצויה בעינה של סערה חדשה.

האם, כילדה נזופה, כינסה את רגשותיה למול מבטה הנוקב של בתה, ופנתה למקומה. מסיה גרטנר נותר תפוש שרעפים ומדלין חיכתה בקוצר רוח לאות הסיום. זה הגיע בצורה של ברכה ארוכה ומשותפת שברכו הכל על המזון.

מדלין רשמה גם את השנוי הזה בזיכרונה. לפי כל הסימנים משפחת גרטנר נעשתה דתית בהרבה מאז שנישאה לבנם. חלק ניכר ממה שהתחולל לנגד עיניה בערב זה כלל לא היה קיים אז. בשיחה החטופה שניהלה עם רוז במטבח, סיפרה לה כי התחזקותם הדתית הינה תוצאה ישירה של נישואיה לז´ק. הוריה הגיעו למסקנה שאם בנם יכל להינשא לגויה ללא חשש – אות הוא שיהדותם אינה מספקת.

כשהן פנו לישון, אמרה אנט לבִּתה: "את יודעת, מדלין, ספרתי למסיה גרטנר שאני יהודיה."

"שאת מה? תגידי אמא, השתגעת לגמרי היום, ממתי את יהודיה? החלטת למצוא חן בעיניהם בכל מחיר?"

"הקשיבי מדלין, עד היום לא ספרתי לך תני לספר..."

"תני לי לישון," אמרה מדלין מותשת נפשית ופיזית. "עברתי די והותר ליום אחד בגלל בעלי היהודי, אין לי שום מוטיבציה לשמוע אגדה על יהדותה של אמי."

וכך היא נרדמה ובחלומה רוז לוחשת לה במטבח: "אם תתגיירי הורי יקבלו אותך כבת." מה זה להתגייר? ואם קימת אפשרות כזו מדוע ז´ק לא גילה לה ?...

למחרת חשו מדלן ואימה בנעימות רבה יותר. האם והבנות שוחחו עמן ולהפתעתה של מדלן כולם התעניינו דוקא באימה.

הן שאלו אותה שאלות על עיר מגוריה ובית הוריה. מדלין חיכתה לרגע בו תקבלנה את הודעת הביטוח או חברת כרטיסי האשראי על מנת להמשיך את הטיול כמתוכנן.

 

בלילה קיבלה מדלין את ההודעה המיוחלת – חברת הביטוח תפצה אותם בשבעים וחמישה אחוזים של הנזק. כרטיסי אשראי חדשים יונפקו להם באחד הבנקים המקומיים. היא ארזה את חפציהם בזריזות ופנתה לעדכן את אימה שלא חדלה מלפטפט בסלון.

"מדלין" קידמה אותה האם במאור פנים, "את שומעת, לא רק שאני יהודיה – אלא גם את."