האדם, האדמה והשמש

יותר מארבעים שנה הוא הנהיג והנחה אותם, הוריד להם את התורה, הגן עליהם בתפילתו מפני גזירות קשות, והנה, מגיע רגע הפרידה. עם ישראל אוטוטו נכנס לארץ המובטחת, ומשה עומד לסיים את חייו הגשמיים, עתירות המעש, כאן בעולם.

משה נושא נאום מרגש במיוחד, נאום אחרון. 

חלק מנאום מיוחד זה, נכתב בפרשתנו, פרשת "ניצבים - וילך". אתם מוזמנים ליטול חלק בחוויה ייחודית זו, וללמוד את הפרשה, אין מי שלא מתחבר למילים... תודיעו לי אם טעיתי.

ברשותכם, נתבונן יחד בקטע אחד מתוך נאומו של משה.

משה מביא את דבר האלוקים אל העם, ואומר: "העידותי בכם היום, את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה - ובחרת בחיים!".

אלוקים משתמש בשמים והארץ בתור עדים על כך שהוא מבקש מהם לבחור בחיים...  

מה הקשר בין האדם לשמים וארץ? כיצד השמים והארץ יכולים לשמש עדות על כך?

רש"י, כדרכו, נחלץ לעזרתנו ומביא את דברי חז"ל, וכך הוא כותב: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שינתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות - לא שינו את מדתם, אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות, על אחת כמה וכמה".

זאת אומרת, אלוקים אומר לעם ישראל, תסתכלו ביקום, בשמש ובאדמה, כשם שהשמש לא משנה במאומה מהשליחות אשר הוטל עליה והיא מאירה באופן קבוע וללא שינוי, וכשם שהאדמה עושה את מלאכתה נאמנה, וכשאתה נותן לה את צרכיה היא מצמיחה מה שזרעת ולא עושה בעיות, כך אתם, תלמדו מהם, עשו את השליחות אשר התבקשתם, ותקיימו את דברי התורה הזאת.

ידידיי!

כשאני קראתי את דברים אלו בפעם הראשונה, הטרידה אותי שאלה, שמן הסתם מטרידה אף אתכם, קוראים יקרים.

אני יכול ללמוד משמש ואדמה?? וכי לאדמה יש פיתוי לפתוח בשביתה ולומר היום אני יוצאת לגור באהלים ואני לא מצמיחה? וכי לשמש יש יצר הרע שמפתה אותה ואומר לה לכי לחופשה בחופי הוואי לשלשה ימים? איך אלוקים מדמה את בני האדם שיש להם אפשרות בחירה בין טוב לרע, לשמים וארץ שאין להם כלל בחירה והם מוכרחים מצד טבעם?

הרבה פירושים נאמרו בעניין, אציע בפניכם רעיון יפה, אקטואלי לכל אחד ואחת מאיתנו.

ניצבים אנו אל מול שקיעתה של השנה החולפת, ושנה חדשה עולה בשערינו. בראש השנה אלוקים דן כל אדם ואדם בנפרד על מעשיו בשנה שעברה, ולאור נתונים אלו הוא נותן את הכלים לשנה הבאה. כולנו רוצים להשתנות, כולנו רוצים להיות יותר טובים. ישנה מחשבה שמונעת מאיתנו את השינוי. והיא: הייאוש. אדם אומר לעצמו, אני שקוע בבוץ עמוק, יש בי כל כך הרבה נקודות תורפה, אני צריך להשתנות כמעט בהכל, ביחס שלי לאשתי, לחברים, במידת הכעס שבי, בקנאה שאוכלת אותי... עזוב! הוא אומר לעצמו, אין לי סיכוי! המשימה בלתי אפשרית...       

איש יקר, הסכת:

בכל לילה בתפילת ערבית, מודים אנו להשם "אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עיתים... בורא יום ולילה, גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור..", אנו מודים להשם שהוא גולל  את האור מפני החושך, כמו שגוללים ספר מתחילתו  לסופו, זה בשלבים, הדבר לא נעשה בפתאומיות. כך היום והלילה מתחלפים בחכמה ובתבונה, לאט לאט שוקעת השמש ולאט לאט היא זורחת.

אדם לא בנוי פיזית למעברים חדים, כמו שאם ניקח בן אדם ששרוי במקום חשוך לגמרי, ונכוון מולו אלומת אור בפתאומיות, הוא לא יראה כלום, וכן בן אדם שחם לו והוא יקפוץ למים מאד קרים הוא עלול ללקות בדום לב!

אם פיזית זה כך, נפשית ורוחנית - על אחת כמה וכמה שאיננו מסוגלים למעברים חדים.

באים ימי התשובה, אלוקים אומר: "שובו אלי"! ממה מורכבת התשובה? מחרטה על העבר, עזיבת החטא, קבלה על העתיד - ואמירת ווידוי בפה. וכאן נתקלים אנו בבעיה, האם אנו חלילה משקרים על אלוקים? האם באמת אנו שלמים עם הקבלה לעתיד ואנו יכולים להתחייב ששוב לא נחטא?

איך? איך אפשר ביום אחד להשתנות? זה הרבה מעבר לכוחותינו?

בא הרב ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, ונותן לנו את המפתח להצלחה:

אכן כך, בוודאי שאיננו מסוגלים להשתנות ביום אחד, ואין באפשרותנו  לקבל על עצמינו להפסיק בפתאומיות עם כל הרגלינו הרעים, אולם "גם המעט טוב מאד, אין ערוך לה בענייני התבל!! לראות לכל הפחות, שתהיה איזה קבלה להבא ביום הכיפורים. ובכל בחינה קטנה שבקטנות, אשר יכין האדם את עצמו להגדיל בחינת יום הכיפורים שלו, אין ערוך ואין די באר הצלחת נפשו להינצל מצרות רבות ונצורות, ואין לנו ריווח גדול מזה". (אור ישראל מכתב ז´)  

באמת אלוקים לא מצפה שפתאום נהיה מושלמים, אלוקים מצפה לצעד קטן, אבל להתקדם צעד קטן, כל אחד מכיר את עצמו למה הוא מסוגל, ומהדבר הזה הוא לא זז ויהי מה!

כשאדם מתמיד בהחלטה שקיבל על עצמו והוא לא זז ממנה, היא נהפכת לחלק ממנו, ואז, בדבר הקטן הזה, הוא  נהיה ממש כשמש וכאדמה, מוכרח מצד טבעו. אפשר לומר שהוא משולל בחירה בנקודה מסוימת זו...

נבוא ונשאל, נו באמת, זה מה שישנה אותנו ויעשה אותנו יותר טובים? צעד קטן?

- כן!

אלוקים אומר "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח שאפילו קרונות ועגלות יכולות להיכנס בו". בין בני אדם לאלוקים יש כביכול מחיצה שנוצרת בגלל עוונותינו והרגלינו הלא טובים, אומר אלוקים תפתחו לי פתח, אפילו פתח קטן, אבל פתח! שיהיה מפולש! שבדבר הקטן הזה לא יהיה מחיצה בינינו, איזה מצווה קטנה או הרגל טוב שבזה אני מחובר לאלוקים בכל מחיר! ואז אלוקים מבטיח "ואני אפתח לכם...".

זהו הדמיון בין האדם לאדמה ולשמש...

 כן, כל בן אדם יכול להיות כמו שמש וירח בנקודות מסוימות, כשם שלאדם מן השורה אין התלבטות אם לרצוח או לא, זה בכלל לא בנקודת הבחירה שלו, כך תפקידנו להוסיף שטחים שבהם לא יהיה לנו נקודת בחירה. נקודה זו משתנית מאדם לאדם, היטיב להגדיר זאת משה בפתח הפרשה "אתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוקיכם...", כולכם, אבל משה ממשיך ואומר, שבתוך "כולכם", בתוך הכלל, יש מקום מיוחד לכל פרט ופרט, יש מקום ל"ראשיכם", שמהם אלוקים מצפה ליותר, ויש מקום ל"זקניכם", יש תביעות מ"חוטב עציך", ויש תביעות מ"שואב מימיך", כל אחד כיכולתו, כל אחד ככישוריו...   

שבת שלום לכולכם...