הרבנית אסתר גרוסמן: מדליקים קצת אור, והחושך נעלם

טנדר מקרטע, מקפץ על דרך לא סלולה. בתוכו יושבת אישה צעירה, חובקת תינוקת בת ארבעה חודשים. בעלה מבקש מהנהג לעצור בתחנת הדלק הקרובה להתרעננות. כשהבעל יורד, מסתובב הנהג לאחור אל הגברת ושואל ברצינות תהומית: "את יודעת לאן את נוסעת?"

"למגדל העמק", היא משיבה בתמיהה, תוהה אם הוא לא מכיר את המקום. "את לא יודעת לאן את נוסעת", הוא מפטיר כלאחר יד. "את נוסעת לגיהינום". היא נסעה לשם בכל זאת, ולא רק ששרדה, אלא גם האירה משם חיים של אחרים.

בערב סוכות התיישבתי לשיחה ארוכה עם הרבנית של אותו 'גיהינום' מהעבר על מה שהפך את המקום ההוא לכזה שאפשר לנשום בו ריח גן-עדן ועל הבית שהפך לסוכת שלום כלל ארצית.

***

בשנים האחרונות, כשתהום פעורה בין מגזרים, נפש יהודי אינה מבינה לנפש רעהו, ומחלוקת מכרסמת בעם הזה כל חלקה טובה, אין כמו הרבנית אסתר גרוסמן תחי', עזר כנגדו של הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן - רבה של מגדל העמק, העומד בראש רשת החינוך הארצית 'מגדל אור' וממייסדי תנועת 'אור ישראלי', כדי להסביר מה קרה לנו ואיך אפשר ליצור בדיוק את ההיפך.

יצאנו למסע מרתק בין תחנות חייה למצוא קירוב לבבות לאחדות ולאהבת ישראל, וחזרנו עם מסקנה מקץ שנת מחלוקות טרום שנת לו יהי חדשה: אם רק נרצה, נוכל לקבל גן-עדן של שלום.

הרב דוד גרוסמן (צילומים: פלאש 90)

איך מקרבים את כולם? 

"קירוב אף פעם לא מתחיל על ריק", אומרת הרבנית גרוסמן, ואת החיוך שלה אפשר לזהות מבין המילים. "אני עצמי גדלתי בבית שהונהג על פי שיטת חב"ד, ונשמנו קירוב ואיחוד וחיבור בין ציבור למשנהו. לכן היה לי כל-כך ברור שצריך להמשיך בזה הלאה, גם בחיי הנישואים. הגענו לכאן, למגדל העמק, שאז בקושי יכלו לקרוא לו מקום יישוב. הייתה פה אסופת עדות שלא ברור בכלל כיצד התקבצו כאן כולם. מרוקאים, תוניסאים, רומנים, עירקים ועוד".

נכון, זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל האמת היא שזה היה די עצוב. "איך מגשרים בין כולם? הגענו לשם הרב ואני עם תינוקת בת ארבעה חודשים, צעירים בני עשרים ושתיים, כמעט ילדים בעצמנו, ועמדנו תוהים מול מה שהלך שם. לא הייתה אף דמות רוחנית שתאחד את כולם, איש הישר בעיניו יעשה ".

ובכל זאת?

"היה ניצוץ בלב וזיכרונות מבית אבא. רוב האנשים הגיעו מארצות הגולה בהן קיימו אורח חיים דתי. סיפרה לי אז מישהי שכשהיא הגיעה למרכז הארץ וראתה נרות שבת דולקים באחד הבתים, היא הייתה בטוחה שהגאולה הגיעה. היו הרבה תמימות, הרבה אמונה והרבה רצון. מצרכים שקשה לנו למצוא היום, למרות שאין ספק שהם קיימים בלבבות".

אז מה עשיתם?

"מאחר שראינו שאין חינוך באזור, בעלי הקים תנועת נוער בשם 'מגדל אור' להאיר את העמק באור התורה והמצוות. כשהיה רואה נערים מתאימים, היה שולח את הילדים לישיבות מחוץ למקום. ושלא תחשבי שזה היה כמו היום, שאפשר להעלות ילד על אוטובוס ובתוך שעה וחצי הוא בישיבה. בימים ההם הרב קם ונסע עם ילד לישיבה מחוץ לעיר במשך ארבע-חמש שעות של היטלטלות בדרכים לא דרכים לכל צד, בלי שיהיה לי מושג מה קורה איתו, כי אז לא הייתה תקשורת כפי שיש היום. אני נשארתי בבית מאחור, יודעת מתי הוא יצא, לא יודעת מתי הוא יחזור. פתאום, אחרי יומיים, באמצע הלילה, נשמעה דפיקה בדלת והרב חזר".

צריך הרבה כוחות נפש ואמונה בשביל מעשים כאלה.

"מזה היה לנו בשפע. האמנו שאם נגיע לאנשים באהבה ובחיבה, ונראה להם מה טוב אצלנו, כל השאר יקרה מאליו".

הבית הפך למשחטה 

"בחרנו להתחיל עם הנוער בגלל שמדובר בדור העתיד. ידענו שאם נפתח את הלב שלהם ליהדות, כל השאר יבוא מאליו. חוק חינוך חובה בימים ההם היה עד כיתה ח', ולמי בדיוק היה כסף לממן לימודים בתיכון? הילדות היו יוצאות לעבודה במפעלים בסביבה, והחיים שלהן נראו בהתאם. כדי לקרב אותן, אספתי אותן בבית שלי. הייתה לי תינוקת קטנה, והבית שלי הפך למעין מדרשה בזעיר אנפין. חשבתי שלא מספיק להסביר להן אלא צריך ללמד אותן. הרי הן יחזרו ממני הביתה ויראו חיים הפוכים לגמרי ממה שדיברתי עליו, וכל הנאומים היפים יירדו לטמיון. לכן, הלכתי איתן לקנות תרנגולים".

תרנגולים?

"כן. קנינו תרנגולים ואחר כך לקחנו אותם אל השוחט ששחט אותם. חזרנו עם העופות לבית שלי, הנחנו משטחי עץ על הרצפה ומלחנו אותם. הכשרנו כל עוף בעצמנו, כשאני מראה להן בפועל איך עושים מה. הבית שלי היה נראה כמו משחטה, אבל הבנות למדו".

ואז מה? חזרו הביתה והכשירו עופות?

"בדיוק! הצדיקות ההן ידעו לעשות מה שהיום הרבה בנות ונשים מבתים חרדיים לא יודעות לעשות. אותו הדבר עם דגים. הלכנו ביחד ולימדתי אותן את סימני הטהרה, ואחר כך בישלנו ביחד, וערכנו סעודת מלכים לקירוב לבבות".

השיחה נקטעת לרגע כי אני אחוזת התפעלות והרבנית צריכה לחשוב על מה לספר לי קודם. "בתשעה באב רציתי להסביר להן עד כמה אנחנו מצטערים. אז ישבנו על הרצפה הקרה בבית שלי, אני וכל הבנות מהיישוב, ובכינו ביחד על בית המקדש שחרב והצטערנו בצערה של ירושלים. אין חיבור ללב ליבה ועיקרה של היהדות גדול מזה. כשממחישים בפועל, הדברים מתיישבים על הלבבות".

את חלק מהנערות שהיו בנות בית בביתם של הרב והרבנית גרוסמן, שלחו השניים ללימודים בפנימיות מחוץ לעיר, בעיקר במוסדות 'אור החיים'. "עד היום אני מתפעלת מההורים שהסכימו להוציא את הבנות למרחק כזה, וכן מבעלי שהיה פשוט נוסע איתן בדרך עד שהגיעו לשם ובודק שהכול בסדר. את צריכה להבין, מדובר באברך משי שלא הרים את העיניים מעולם מדף גמרא, וגילה תעצומות נפש כשהיה מדובר בחינוך הדור הבא ובקירוב שלו ליהדות".

אז מאיפה הכוחות?

"מהגישה שאיתה באים מלכתחילה. מהרבה אהבה לעם ישראל, מהבנה שרק בטוב ניתן לקרב ולהפיח חיים. צריך לאהוב את האנשים, אהבת אמת. ואת זה גם ינקתי בבית אבא, החסיד המשפיע רבי דוב בעריש רוזנברג זצ"ל שהקדיש את חייו לקרב יהודים פשוטים לבורא".

שש -בש בערב שבת ובואי כלה 

"כשרצינו לפנות לבני משפחה ולדבר על ליבם, היינו באים אליהם הביתה. לא שולחים שליחים, לא מתרים התראות ולא מאיימים. מגיעים הביתה, יושבים עם ההורים, שותים ביחד, מדברים, שומעים מה קשה ובמה אפשר לעזור. כשהיה בן שישב בבית הסוהר, היינו קמים ונוסעים לבקר אותו בבית הסוהר. באהבה בלי סוף, מתוך הבנה שאין שלמות בעולם, וגם אדם שירד לדיוטה התחתונה, זכאי ויכול לעלות חזרה למעלה. היינו מוצאים את הנקודה הטובה בהם, המתחברת, וממנה מעלים אותם".

אנשים קיבלו את זה בחיוב?

"אענה לך בסיפור. ליל שבת אחד הרב הלך לבית הכנסת ועבר ליד קיוסק שהיה פתוח. הוא התבונן פנימה ועיניו חשכו. בפנים ישבו אנשים, שיחקו שש-בש ושרו 'בואי כלה'. ככה הם קיבלו את השבת. בפני הרב עמדו שתי אופציות. האחת, להיכנס ולגעור בהם ולדרוש מהם להפסיק, והשנייה לפנות אליהם בדרכי נועם. את יודעת מה עשה הרב? הוא נכנס, נעמד באמצע בעיניים עצומות, והתחיל לומר 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'. כל האנשים סביבו נעמדו ביראת כבוד וענו אמן על הקדיש. והרב ממשיך, בעיניים עצומות, בדבקות ובהתלהבות לומר קדיש. והאנשים שסביב? מחרים-מחזיקים אחריו. כשהרב סיים לומר קדיש הוא הסתובב אליהם, אמר להם שבת שלום, ויצא. בלי להוסיף מילה. בשבת שלאחר מכן הוא נכנס שוב והתחיל לספר להם מהי השבת ומדוע חשוב לכבד אותה. כשהאנשים שאלו אותו למה נהג כך, הודה הרב שחשש שאם יבקש מהם לסגור את הקיוסק ולהצטרף אליו לתפילה, ירגמו אותו באבנים. אבל מי יכול לסרב לאמירת קדיש?

"כך עבר בעלי הרב מקיוסק לקיוסק, מחנות לחנות, בעקשנות ובדביקות. והיום? גם על תחנת הדלק העירונית תלוי שלט המכריז בגאון: 'תחנה שומרת שבת'".

שפכו אור בשממת העמק. הרב גרוסמן

הרבנית מדגישה שזה המוטו של קירוב בכלל ושל הקירוב שלהם בפרט. "הרב תמיד אומר שלא במקלות מגרשים את החושך. מדליקים קצת אור והחושך נעלם.

הוראה, מכון טיפוח, סלון כלות ומלכת שבא

קשה להגדיר את הפעילות של הרבנית היום. ידה בכל, וכל דבר בו היא נוגעת הופך לזהב. כשחשבתי לראיין אותה, רציתי לברר כיצד היא מתקרבת לאחרים, אבל במהלך הראיון הבנתי שאחרים פשוט מתקרבים אליה, כי האמת והאהבה שלה מדבקות.

"בכלל רציתי להמשיך לעסוק בהוראה", היא מתוודה באוזניי. "אפילו כשהגענו לכאן הייתי בטוחה שאמשיך בעבודת ההוראה שלי. פניתי למקום עבודה אחד בחיפה וביקשתי משרה. בדיוק התפנה שם מקום בהוראה והמפקח ביקש שאגיע לבחון את המקום. בעצה אחת עם בעלי קמתי ונסעתי. הגעתי לשם ואז נאמר לי שהמנהלת האזורית עומדת לעזוב ושאני אמורה לקבל את התפקיד שלה. סיכמו איתי על התחלת עבודה ועל חפיפה בתפקיד, והייתי בטוחה שזהו, מצאתי לעצמי עבודה. שבתי הביתה וסיפרתי לרב מה שסוכם. הוא הביט בי בעיניים תוהות ושאל: 'אבל איך בדיוק את יכולה לעבוד? מי יעזור לי כאן?' לא הבנתי. 'אתה בעצמך אמרת לי לנסוע', תמהתי. 'נכון', השיב הרב, 'כי לא חשבתי שתיקחי את זה ברצינות'. עם כל חוסר הנעימות התקשרתי למפקח והסברתי לו שלא אוכל לקבל את המשרה. כששאל מדוע, סיפרתי על העבודה של בעלי, והמפקח אמר באלו המילים: 'בעלך צודק'".

בשל החיבור החזק של הרבנית לילדים, היא אחראית היום על ילדי המתיבתא, ובכל בעיה שמתעוררת במוסדות, הרבנית היא הכתובת. היא מתעסקת בביגוד החדש, מעסיקה צוות אימהות בית וצוות מכבסה, ובאופן אישי מגיעה לחלק ביגוד חדש לילדים מכף רגל ועד ראש.

מהוראה, לביגוד והנעלה?

הרבנית צוחקת. "כן. בסך הכול זה קשור. הוראה היא קירבה אל הלבבות הרכים, ודאגה שיהיה להם מה ללבוש היא קירבה אליהם. חינוך ודאגה לצרכים הבסיסיים חד הם ונובעים מאהבה".

בשנים האחרונות גדל הצאן - הילדים שהרב והרבנית אימצו לחיקם, והם מקימים בתים משל עצמם. הרב והרבנית מלווים כמובן גם בתקופה הזו. הם נמצאים בקשר עם שדכנים ושדכניות, והקדוש ברוך הוא מסייע בעדם. "נגעו לליבי במיוחד הכלות שלנו", משתפת הרבנית בתחושה אישית. "הן בנות מקסימות שאני מלווה כבר הרבה שנים, וכשהגיעו להקים את הבית שלהן, הן בדרך כלל התחתנו עם חתנים שגם הם מגיעים ממקום דומה לשלהן. מקום של מתחזקים שוויתרו על מנעמי העולם החילוני בשביל חיי העולם הבא ואין להם כלום מלבד מעשיהם הטובים. אז נכון. אפשר לחיות בצמצום, ובמה שניתן מבחינת נדוניה אנחנו מסייעים, אבל חשבתי על הכלות הללו ביום חופתן. הן מגיעות לחופה צנועות ומלאות יראת שמים תוך וויתור על היופי החיצוני של הרחוב החילוני. כאב לי הלב. לא ידעתי מה אפשר לעשות בשביל שגם להן תהיה לפחות שמלת כלה אמיתית, תפורה באיכות גבוהה, שתהפוך אותן גם כלפי חוץ לנסיכות שהן כלפי פנים".

מה עושים?

"הקדוש ברוך הוא מסייע למי שרוצה בטובתו של הזולת. בתקופה בה הוטרדתי במחשבות על שמלות הכלה של הבנות הללו, הזדמנתי למכון טיפוח בשביל עניין אחר לחלוטין שאינו קשור. פתאום פניתי לבעלת המכון ושאלתי אותה אם במקרה יש לה הינומה. 'כן, יש לי', היא השיבה. נכנסה לחדר צדדי וחזרה עם הינומת כלה. כששאלתי מאיפה השיגה אותה, היא סיפרה לי סיפור מפעים: היא רצתה לפתוח סלון כלות, ולכן הזמינה ייבוא מיוחד של שמלות כלה מאיטליה. אבל היה נראה שאין לה אפשרות לנהל את העסק מבחינה כספית והיא החליטה לסגור. השמלות שהזמינה הגיעו אליה כבר אחרי שהיא החליטה לסגור, ולא היה לה מה לעשות איתן. בקיצור, באותו יום, נתרמו לי 45 שמלות כלה מדהימות ביופיין, בתפירה עילית, היישר מאיטליה, ויכולתי לפתוח גמ"ח שמלות כלה. כמובן שנדרשו תיקונים כדי להפוך אותן לצנועות, אבל זה כבר היה החלק הקל. הגיעה כלה לקבל ממני שמלה, אז נסעתי לתל אביב כדי להשיג בד מאותה שמלה ולהפוך אותה לשמלת כלה צנועה. נסענו עם הבד לבני ברק, תפרנו ותיקנו, והיא הייתה כלה מדהימה. אחת הכלות הראשונות שיצאו מכאן הייתה כלה ממוצא אתיופי, וכשהיא יצאה מהסלון כולה זורחת, חשבתי לעצמי שהיא נראית כמו מלכת שבא. בהמשך רכשתי בגדים צנועים ונתתי לבנות למדוד, ואחר כך תיקנו את כל השמלות. לאט-לאט התברר שיש הרבה שמלות חופה שנמצאות אצל כלות ואין להן מה לעשות איתן, והן נתרמו לגמ"ח. היום יש לנו למעלה מ-300 שמלות!"

אז הרבנית מנהלת גמ"ח שמלות כלה?

"זה לא גמ"ח, זה סלון כלות. בדיוק כמו כל סלון אחר. יש לנו שמלות ותכשיטים, מאפרת ומסרקת, מעצבת ותופרות עילית. יש מישהי שעוסקת בשזירת פרחים ומעניקה בתרומה זר פרחים לכל כלה שיוצאת מהסלון. אין כלה שיוצאת מכאן ולא נראית מדהימה. שיפצנו את אחת הדירות שרכשנו בעבר עבור המוסדות, הוספנו גינה מאחור שיהיה נעים וירוק בעין, ויצרנו פינת חמד של ממש. מדובר בסלון כלות לכל דבר, רק ללא עלות".

והמטרה?

"קודם כל לדאוג לבת ישראל ביום החשוב הזה, שלא תרגיש מסכנה או אומללה על כך שהיא בחרה בחיי קודש. מלבד זה, באולם שנמצא בסמוך לסלון הכלות, אני מקיימת שיעורים לבחורות בנושא הבית היהודי. לאחר השיעור אנחנו יוצאות ביחד לסיור בסלון הכלות, והיום הגדול בחייהן קורם עור וגידים מול העיניים שלהן".

המחשבה על כל פרט היא מפעימה.

"דבר גורר דבר. כשאוהבים את הזולת ורוצים לשמח אותו, חושבים עליו כמו שחושבים על עצמנו. כל השאר בא מאליו".

רוצות לדעת מה הרבנית חושבת על...? גם אנחנו רצינו. אתגרנו את הרבנית במשימה מחוץ לראיון. אנחנו זרקנו מילה, הרבנית התבקשה להעלות אסוציאציה מהירה. איכשהו זה יצא המילון המקוצר על פי הרבנית גרוסמן תחי'.

אנטי חרדים. "לא נתקלתי בגישה שלילית ליהדות. מי שמצליח להכיר באמת את היהדות כפי שהיא, לא יכול להיות אנטי. ייתכן שקשה לו להפנים ולהתקרב, אבל הוא לא נגד. פגשתי לאחרונה בחורה שסיפרה לי שהיא מאוד רוצה להיות דתית אבל היא לא מסוגלת לעשות את הצעד הזה. קשה לה. אמרתי לה 'בואי, אשלח אותך למדרשה'. היא ביקשה לחשוב על זה. נתתי לה את הטלפון והכתובת שלי, והצעתי לה להיות בקשר בכל מה שהיא תצטרך. לא היה שם אנטי בכלל. רק קושי שהוא מאוד מובן ולגיטימי".

גישה. "אהבה, אהבה, אהבה. באמת, מכל הלב. כשהשני מרגיש שאכפת לך ושהוא חשוב לך, כשאתה בא אליו בטוב ולא ברע, בדרישות ובאיומים, הוא מרגיש אותך ומתקרב אליך. זה הדדי. כל השאר מגיע מאליו".

השפעה. "קיימת סכנה של השפעה שלילית, אבל צריך לדעת לשים את הגבול. את הילדים שלי גידלתי במגדל העמק, והם היו חברים של כולם, אצלנו בבית. לא הרשיתי ללכת לבתים של אחרים. גם אני גדלתי בעיר מעורבת, בלוד, והיו גבולות מאוד ברורים בין קירוב לערבוב".

קשר. "תמיד נשאר לנו קשר עם כולם, גם אחרי שהם מתחתנים ועוברים להתגורר רחוק, אנחנו תמיד בקשר איתם. יש מישהי שגדלה כאן אצלנו והיום היא רבנית בבני ברק, בעלה מו"צ והיא מחתנת נכדים. אנחנו כמו משפחה אחת גדולה, וברוך ה' רווים הרבה נחת".

תקשורת. "כלי התקשורת הם הבעיה העיקרית שלנו. הם מעוותים מלכתחילה כדי ליצור תמונה מוטעית. המטרה שלהם היא לתת את ההרגשה שהם חכמים יותר מאיתנו ויודעים יותר מאיתנו. לכן הם מדגישים צדדים שליליים כמו נשירה. נכון, לצערנו התופעה קיימת, אבל אסור לשכוח שיש היום גם הרבה יותר בעלי תשובה, והנשירה היא רק איזון למצב הזה".