אחרי 70 שנה: ספר התורה חוזר לידיים יהודיות

דברים מטלטלים לא מעטים כבר עבר יונתן (ג'וני) דניאלס במהלך פעילותו לחשיפת העבר היהודי בפולין, אך כמו הסיפור האחרון שאירע לו לאחרונה, עם ספר התורה היהודי שהתגלה מתחת לספה בכפר נידח, גם הוא עוד לא חווה.

"יש לנו פרויקט דגל, הקרוי 'פרויקט מצבה'", פותח דניאלס בסיפורו, "הפרויקט נועד לאתר מצבות יהודיות מכל רחבי פולין ולהחזיר אותן לבית קברות יהודי. יש אלפי מצבות שהפולנים עשו בהן שימוש שני לצורך בניית בתים, סלילת כבישים, התקנת מדרגות ועוד. ואת אלה אנו רוצים להשיב למקום בו הן נועדו להיות, להשאיר זכר, שם ושארית ליהודים שנקברו מתחת לאותן מצבות. בדרך כלל מי שמסייע לנו הם סטודנטים מאוניברסיטאות שונות, רובם ככולם נוצרים אשר הסכימו להתנדב ולסייע בעניין הזה.

שבים לידיים יהודיות

"מה שקורה הוא שהסטודנטים הללו פושטים על יישוב או כפר, מתחילים בבית המרזח המקומי, שם אנשים מוכנים לדבר ומשוחררים יותר, ושואלים אותם אם ידוע להם על מצבות יהודיות שנעשה בהן שימוש בסביבה. וכך הגענו לכפר הקטן שבצפון פולין, שאלנו אנשים, וגם נקשנו על דלתם של בני זוג מבוגרים בשם וורלובסקי בשנות השבעים לחייהם. שאלנו אותם האם יש להם מידע על מצבות יהודיות הנמצאות בסביבה וסיפרנו להם על הפרויקט. הם אמרו: 'לא, לא ידוע לנו על דבר כזה'. ואז האישה אמרה לבעלה: 'ספר להם מה יש לנו, ספר, ספר'.

"האיש נכנע לבקשת אשתו, קם ממקומו, ניגש לספה ושלף מתחתיה חפץ גדול עטוף בנייר חום. הוא הסיר את הנייר ואז לתדהמתנו ראינו שמדובר בספר תורה. הוא היה פגוע, עם עץ חיים אחד, אבל ספר תורה. האיש סיפר לנו:

"אני הייתי בן חמש בלבד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היו לנו שכנים יהודיים, ואחד מהם, שהיה ידיד של אבי, נקש על דלתו. הוא הבין שעומדת להיות אקציה, שממנה אולי לא ישוב. השכן ביקש מאבי שייקח את הספר ואמר לו: 'נא שמור את הספר הזה בשבילי עד שאחזור. ואם לא אחזור, תן את זה ליהודי הראשון שתפגוש. הוא יידע מה לעשות עם זה. אבי', הסביר הקשיש, 'הלך לעולמו והעביר לי את הספר לשמירה.

"הסתכלתי על הספר", ממשיך דניאלס בסיפורו, "חלקו הגדול בעצם היה חסר, נותר רק החלק שמספר שמות והלאה. כפי שהתברר, אמנם בני הזוג שמרו איכשהו על הספר, אבל גם לא התאפקו. הקשיש הזה שהיה רועה צאן כל ימי חייו השתמש בקלף לעשיית נעליים, למדרסים וכדומה רח"ל. כאשר אני לקחתי את הספר ונישקתי אותו בדחילו ורחימו, הוא נדהם. הוא לא ידע שהספר הזה קדוש ליהודים. הוא ידע שיש לו חשיבות, אבל לנשק אותו? ואז לראשונה הבין את החשיבות של הספר.

"למרות זאת הוא התקשה להביא לי את הספר ואמר: 'מה יהיה אם השכן היהודי יחזור וירצה את הספר?' נתתי לו את הטלפון שלי והבטחתי לו שאם היהודי יחזור לבקש את הספר, שיתקשר אליי ואני מתחייב להשיב את הספר. אז הוא נעתר, העביר את ספר התורה לרשותנו, סיפר עד כמה הוא מעריך ומכבד את היהודים ואת ישראל וביקש שנשלח לו מארץ ישראל מעט אדמת קודש".

את ספר התורה הביא דניאלס לארץ כשהוא כולו נרגש. 72 שנה ויותר התגולל ספר התורה, מבוזה ומושפל, מתחת לספה בכפר הפולני הנידח, כזכר היחיד והאחרון מאותו כפר ואנשיו היהודים. עתה סוף סוף מתקיימת צוואת בעליו והוא שב לידיים יהודיות. "במטוסי אל על", מספר דניאלס, "יש ארונית מיוחדת בה נהוג להניח ספרי תורה במהלך הטיסות, אבל הייתי כה נרגש מספר התורה הזה שלא יכולתי להיפרד ממנו. עטפתי אותו בטלית ואחזתי אותו במהלך כל הטיסה. אנשים עברו ושאלו על הספר. כאשר סיפרתי להם את הסיפור הם דמעו מהתרגשות".

ומה יהיה גורלו של הספר?

"בעצם ספר כזה שרובו חסר ראוי לגונזו. אך כאן בארץ, הבאתי אותו לסופר שיבדוק אותו ולתדהמתו, למרות הזמן הרב שחלף, החלק מהספר שנותר היה מהודר מאוד ולא נפגם. לפיכך מה שהחלטנו לעשות הוא להשלים את הספר. אנו נציע לניצולי שואה שכל אחד מהם ימלא אות בספר התורה. לאחר מכן, עם סיום הכתיבה של הספר נעביר אותו לבית הכנסת שבמשכן הכנסת".

הצוואה: הסבא הוכה בילדותו

הסיפור של ספר התורה הוא האחרון בשרשרת הגילויים של ארגון 'ממעמקים' העוסק בהנצחת זכר השואה ואשר אותו ייסד יונתן (ג'וני) דניאלס. סיפור ייסודו של הארגון מרתק. דניאלס נולד בלונדון למשפחה שמוצאה מניצולי שואה, אך למרות זאת מעולם לא חשב שאי פעם יעסוק בנושא.

"הסבא רבא שלי, ר' דוד רוטר", מספר דניאלס, "נולד בעיירה דוברזין, לא הרחק מוורשה. הוא נמלט מפולין בשלהי שנות השלושים לאנגליה וכל משפחתו הושמדה בשואה. הוא היה שם בפולין עד הרגע האחרון כמעט, עד שהבין שעליו להימלט מהמקום. היחס כלפי היהודים היה נורא לא רק מצד שלטונות הכיבוש הגרמניים כי אם גם מהתושבים והשכנים הפולניים.

"הוא עצמו כמעט ולא דיבר על החיים של אז, אבל למשל כל ימיו התהלך עם כובע כדי להסתיר חבורה שהייתה לו במצחו. לימים התברר לנו שהחבורה הזו נוצרה בראשו כאשר היה ילד והוכה על ידי ילדים פולניים. עם זאת, למרות הרקע המשפחתי מעולם לא התעניינתי בפולין, מעולם לא חשבתי לשוב לשם. בכל ביקורי השורשים, המשלחות שהתארגנו מדי פעם כדי לסייר בפולין ובמחנות ההשמדה, אני לא חשבתי להצטרף".

דניאלס גדל ככל ילד יהודי לונדוני בקרב הקהילה החרדית בשכונת גולדרס-גרין, למד בבית הספר חשמונאים, ומשסיים את חוק לימודיו עלה ארצה כדי ללמוד בישיבת 'מדרש שמואל' בירושלים. "הכוונה הייתה, כמנהג רבים מהצעירים החרדים באנגליה, ללמוד כאן במשך שנה ולשוב ללמוד באנגליה באוניברסיטה כדי לרכוש מקצוע. אבל אחרי כמה חודשים כאן בארץ הרגשתי שאני כבר לא יכול לשוב. אמרתי לעצמי: בכל שנה אני מתפלל 'לשנה הבאה בירושלים', בכל יום אני אומר 'ותחזינה עינינו בשובך לציון', מתפללים על החלום לשוב לירושלים, לעיר הקודש, לארץ ישראל, אז איך אני יכול עכשיו - כשיש הזדמנות להתגורר בארץ ישראל ובירושלים - לחזור לגולה? במשך אלפי שנים חלמו יהודים לחזור לארץ ישראל, עכשיו לי יש הזדמנות, איך אוכל לחזור לאנגליה?".

דניאלס החליט לקשור את גורלו בארץ ישראל, השתקע בירושלים, נישא ולו שתי בנות. הוא התגייס לצבא ומשהשתחרר פנה ללמוד מדעי המדינה באוניברסיטה העברית והיה לעוזר פרלמנטרי של ח"כ ויו"ר מרכז הליכוד דני דנון. בשל האנגלית והרקע האישי שלו שובץ ללוות בכירים מחו"ל, שבאו לבקר בארץ כאורחי הכנסת. "אחד מאותם אורחים היה העיתונאי גלן בק, עיתונאי אמריקני נודע ואוהב ישראל שליוויתי אותו בכל דרכו בארץ. זמן קצר לאחר מכן ביקש לערוך סיור בפולין במחנות ההשמדה וביקש שאלווה אותו גם שם".

כך התחילה ההכרות של דניאלס עם השואה: "חשתי שם שמשהו קורה לי. אני שמעולם לא רציתי לחזור לשם, חשתי איך בכל כפר, בכל יישוב, יש מטען יהודי ארוך שנים שהולך ונשכח. אם אתה רק מרים אבן, מזיז סלע - אתה מגלה מאחוריהם עולם יהודי שהולך ונשכח".

בין היתר ביקר דניאלס לראשונה בעיירה של סבו, העיירה דוברזין שנמצאת לא רחוק מוורשה - רק שעתיים נסיעה. "גיליתי לתדהמתי", אומר דניאלס, "שלא נשאר זכר מיהודי המקום, לא מצבה ולא אנדרטה ליהדות שהושמדה. חמישים אחוז מאנשי העיירה היו יהודים, משפחת אמי התגוררה בעיירה דורות על גבי דורות, והיום הכול נמחק. במקום שבו עמד בית הכנסת המפואר של העיירה עומדת היום תחנת דלק".

זכר אחד כן נותר ליהודי העיר והוא בית הקברות, אלא שמצבו היה מזעזע: "עשו עבודות תשתית באזור העיירה וזה גרם להסטה של נהר הוויסלה. הנהר עלה על גדותיו ומימיו פרצו אל תוך בית הקברות היהודי, הסבו נזקים למצבות וסחפו קברים. הסתכלתי על המקום שבו אני עומד והזדעזעתי לראות עצמות אדם. עצמות היהודים הקדושים והטהורים שנטמנו שם היו כדומן על פני האדמה. התקשרתי בזעזוע גדול לרבה של פולין הרב מיכאל שודריך והוא אמר לי: 'הבעיה ידועה, אבל אין לנו כרגע פתרון לכך'".

מאוחר יותר ובלית ברירה, אסף עם כמה מתנדבים את העצמות. במו ידיהם הכניסו אותן לקופסאות קרטון והעבירו אותן עד לבית העלמין היהודי בוורשה, שם נערך טקס קבורה חדש. "מי חלם שאני אלקט במו ידיי את עצמות אבותיי שנספו על ידי רוצחים", אומר דניאלס בזעזוע.

בסיום אותו ביקור ראשון בפולין החליט דניאלס שצריך לפעול למען זכר קדושי השואה, ואם לא עכשיו אימתי. "הייתה לי תחושה", הוא אומר, "שהנה עברו שבעים שנה מאז שהתחוללה השואה, ובעוד שבעים שנה גם ישכחו מה היה. אם לא נפעל עכשיו לשמר את זכר השואה, הכול ייעלם. וכך קם ארגון 'ממעמקים' שהתמסר לעשות זאת".

הזיכרון: מודעות בעולם לשואה

אחד הרעיונות הראשונים של הארגון שנחל הצלחה כבירה ועורר מודעות רבה מאוד לשואה בכל רחבי העולם, היה לערוך ישיבת כנסת ראשונה על אדמת אושוויץ. "בזמן הסיור עם גלן בק, ישבתי עם כמה חברים, וחשבנו מה אפשר לעשות כדי לעורר את המודעות לציון 69 שנה לשחרור מחנה אושוויץ, ואז העליתי רעיון לקיים את ישיבת הכנסת באושוויץ. אנשים חשבו שזה בלתי אפשרי לעשות דבר כזה אבל אחרי הרבה עמל ועבודה ובעזרתו של הפילנתרופ זיגמונד רולט, תושב ארצות הברית שהינו ניצול שואה והתלהב מהרעיון ותרם חלק נכבד מהוצאות האירוע, זה קרם עור וגידים.

"זה היה מבצע לא פשוט, לשנע את שישים הח"כים שיכלו להגיע, כאשר מטעמי בטיחות דרשו רשויות הביטחון שהם יטוסו בשני מטוסים נפרדים. כך גם היה עלינו להטיס מאות עיתונאים, והגיעו גם כמאה חברי פרלמנט מכל רחבי העולם ובעיקר מאירופה. זה היה מעמד מרגש ומרשים.

"היו ח"כים שמעולם לא היו באושוויץ והפעם לראשונה הגיעו. למשל אחד המקרים המרגשים ביותר היה של ח"כ הרב מנחם אליעזר מוזס שאיתו נכנסתי למחנה אושוויץ. מתחת לכתובת המפורסמת של 'ארבייט מאכט פריי', הוא אמר לי בבכי, שכל משפחת הוריו הושמדה באושוויץ ולפיכך מעולם לא הצליח לחזור ולדרוך על אדמת פולין עד אותו היום. הוא התרגש כשהוא נחנק מדמעות ואמר: 'אני מזועזע לדרוך על אדמה בה נרצחו ונטבחו כל משפחת אבי. שבעים נפשות הושמדו שם. אמי הייתה תלמידה של מרת שרה שנירר ע"ה בבית הספר בית יעקב הראשון בקרקוב וגם היא איבדה את רוב משפחתה'. זה היה מרגש מאוד וגרם לתהודה גדולה לא רק בארץ אלא גם בכל העולם, כאשר מהדורות החדשות הבינלאומיות באירופה וארה"ב דיווחו על האירוע ההיסטורי.

זו הייתה גם אחת הפעולות הראשונות של 'ממעמקים', שנועדה להזכיר את השואה ולא להניח לה להימחות מהזיכרון, ובעקבותיה גם נולד פרויקט הדגל של הארגון: 'פרויקט מצבה'. "מה שקרה הוא, שלאחר אחד הטקסים במסגרת אותם ימים לזכר השואה שערכנו בפולין, ניגש אליי עיתונאי פולני וסיפר לי שבגינה הציבורית בלב ורשה יש מבנה וגן משחקים שבנוי כולו ממצבות יהודיות", מספר דניאלס. "ניגשתי לראות ונדהמתי להיווכח איך בנו מבנה שלם ממצבות כאשר האותיות העבריות עדיין נותרו שם. הפכנו מספר אבנים וראינו עוד מצבה ועוד מצבה. מתברר שמדובר בתופעה רחבת היקף, שבה נבזזו רבבות מצבות מבתי הקברות ועשו את דרכן כחומר בנייה לפולנים.

"כך למשל גילינו לתדהמתנו, שגן החיות של ורשה, שנהרס חלקית בתקופת השואה, נבנה מחדש תוך שימוש במצבות יהודיות. כל אזור האריות של הגן עשוי ממצבות יהודיות. פניתי לשוחח בעניין עם ראש עיריית ורשה, ודי בקושי שכנעתי אותו שיסכים להשיב את המצבות לאן שעליהן להיות: בבית הקברות היהודי. מאוד חשוב לפולנים להזכיר שהם לא אשמים ולא קשורים להשמדת היהודים על אדמתם. גם כאשר עסקתי בארגון ישיבת הכנסת באושוויץ היה חשוב לפולנים שאזכיר שהם היו קורבנות של הכיבוש הנאצי, ומחנות ההשמדה הינם מפעל גרמני שנכפה על הפולנים.

"זה נכון לגבי פעילות ההשמדה, אבל קשה לומר שבזיזת המצבות היהודיות הרחבה שהתחוללה לאחר השואה קשורה לגרמנים. עם זאת, לא היה קל לשכנע אותם, עד שבסופו של דבר הצלחתי להגיע להסכמה עם הרשויות".

כיום 'פרויקט מצבה' הינו פרויקט דגל של הארגון שכבר איתר מצבות רבות אשר רובן ככולן מושבות לבית הקברות בוורשה, בעזרתם של סטודנטים מתנדבים. מי שעוד מסייע לו הוא צלם פולני נוצרי, שתיעד במשך שנים מצבות יהודיות שהפכו לאבני בנייה או מדרכות אחרי מלחמת העולם השנייה. הצלם החל לצלם מעט מצבות שגילה פה ושם עד שנדהם לראות כמה הן רבות. המצבה בדרך כלל מושבת למקומה בבית הקברות 'ברודנו' שברובע פראגה בוורשה. סיפורו של בית הקברות הזה הינו פרויקט בפני עצמו:

אין כמעט מבקר יהודי בוורשה שאינו מכיר את בית הקברות ברחוב אוקופובה, בית קברות הענק והשמור יחסית שבו קבורים גדולי רבני ורשה ורבבות יהודים. אך מעברו השני של הוויסלה ברובע פראגה שוכן בית קברות גדול לא פחות שגם בו נקברו גדולי עולם וכשלוש מאות אלף יהודים. אך המקום הזה נשכח לגמרי, קשה למצוא אותו, ומי שיצליח להיכנס לשעריו יגלה שנותרו בו, בכל השטח הענק, רק כשלושת אלפי מצבות. כל השאר נבזז ונלקח על ידי הפולנים.

"מדובר באחד מבתי הקברות הגדולים באירופה", אומר דניאלס, "אבל כשניסיתי למצוא אותו לא הצלחתי. גם כאשר הגעתי לאזור - איש לא ידע היכן בדיוק בית הקברות. בסופו של דבר, לאחר מאמצים הפנה אותי מישהו מקומי אליו. מאחורי גדר חלודה ומוזנחת עומד המקום הזה שומם, כמעט ריק ממצבות, ועל מה שנותר השתלטו פושעים וגורמים מפוקפקים. הביזיון של המקום הזה זועק לשמיים. פניתי לקהילה המקומית כדי שינסו לשפץ את המקום והתברר שהם אכן קיבלו תקציב מסוים לשפץ את המקום ולשמר אותו ומתכננים אף להקים שם מרכז זכרון ליהודי פולין, אבל העניינים יגעים ולא מתקדמים.

"בכלל", אומר דניאלס בכאב, "לקהילה היהודית בפולין משאבי עתק, היא חולשת על קרקעות, על בתי קברות ובתי כנסת. יש להם תקציב בן מיליוני יורו, שראוי היה להשקיע אותו יותר לשימור זכר נרצחי השואה. במקום זאת הרבה מבתי הכנסת והאתרים היהודיים נמכרים. ראוי היה יותר לשמרם כזיכרון ואנדרטה לחיי היהודים התוססים שהיו ואינם". בינתיים, דניאלס ממשיך בפרויקט שלו, בעיקר בעזרת צעירים נוצריים. הם עוברים מעיר לעיר, מכפר לכפר וממקום למקום ומאתרים שרידים יהודיים. "אחד הגילויים המרגשים ביותר", הוא אומר, "היה כאשר גיליתי מצבה, שהתברר לי שהיא שייכת לסבתא רבתא של אשתי. ממש בנס זה קרה".

המשימה: לאסוף את העצמות

לא רק מצבות מניב הפרויקט שלו כי אם גם מקומות קבורה נשכחים של יהודים. המקרה האחרון אירע באזור נידח בצפון פולין ליד ביאליסטוק. "מה שקרה הוא שהגענו במסגרת הפרויקט לאזור, ודובבנו כמה מהאנשים המבוגרים בכפר. אחד מהם סיפר לנו שהוא זוכר איך יום אחד כשהוא היה עדיין ילד קטן, הגרמנים אספו את כל אנשי הכפר היהודים, כ-250 אנשים נשים וטף, הצעידו אותם לעבר חורשה סמוכה וירו בהם. הוא הראה לנו היכן אירע הטבח והיכן נקברו כל יהודי המקום הקדושים הי"ד.

"לתדהמתנו גילינו שאין שם לא אנדרטה, לא זיכרון, כלום. היום יש שם מגרש למשחקי כדור. משחקים בכדור מעל על קבר האחים. הם נרצחו, ולא רק שאין איש זוכר אותם, אלא אף משחקים על קברם. דיברנו עם ראש הכפר מה ניתן לעשות כדי לשמר את זכר הקדושים. מה שכן, לשחק כבר לא משחקים שם, לאחר שמחינו על כך".

מקום נוסף שלא היינו מצפים לחשוב שהוזנח הינו מחנה המוות סוביבור, מחנה השמדה המצוי על גבול בלארוס ואשר נודע במרד שפרץ פה ובריחת אסיריו. "מה שקרה הוא", אומר דניאלס, "שביקרתי במקום בליווי ארכיאולוגים שביקשו לחקור את המקום. בעודנו צועדים שם באזור המחנה שנמחה כולו מעל פני האדמה שמתי לב להרבה אבנים קטנות ולבנות. הארכיאולוג הסתכל עליהן ואמר בזוועה: 'אלה אינן אבנים, אלה עצמות אדם'. מה שקרה הוא שבסוביבור שרפו הנאצים ימח שמם את עצמות היהודים שהושמדו - לא בקרמטוריום כבמחנה ההשמדה אושוויץ אלא במדורות עץ, פתוחות לאוויר השמים, ועצמות אדם רבות נותרו גם לאחר השריפה.

"לאחר המרד והבריחה של אסירי המקום נסגר המחנה במהירות והגרמנים הרסו את תאי הגזים ואת מבני המחנה ופיזרו את האפר שנותר משרידי קדושי השואה שהושמדו במקום, על פני כל השטח, וזאת בניסיון לטשטש את עקבות הפשע הנורא שחוללו. וכך עד היום נותרו שם עצמות קדושי השואה הי"ד על פני כל האזור. מזעזע איך עד היום לא זכו אותם קדושים לקבורה. כבר תיאמתי יחד עם ארגון זק"א תכנית מיוחדת שבה יגוייסו מתנדבים למשך יום-יומיים ויתרכזו בליקוט כל העצמות וקבורתן בצורה מכובדת, להביא סוף סוף מנוחה לאותם קדושים.

"האישורים לעשות זאת", אומר דניאלס, "לא התקבלו עדיין. כל מחנות ההשמדה הנאציים מצויים באחריות משרד התרבות הפולני, וכדי להשיג אישור לליקוט העצמות אנו זקוקים לשורה של אישורים שעדיין לא התקבלו, ובינתיים העצמות פזורות כדומן על פני האדמה. אחד מהפקידים אמר לי: 'אנו לא יכולים לתת לך אישור עדיין, אך מצד שני, אם תעשה זאת איש לא יכול לעצור אותך'. אז אנו מתכננים את המבצע הזה. אני מקווה שעד אז נקבל אישור רשמי, אך למרות זאת, לא ייתכן לחכות ולהמתין עם הדבר הזה הכרוך בהלנת המת וביזוי כבוד קדושי השואה". 

הגילוי האחרון שנולד בעקבות פעילותו של דניאלס, הינו כאמור ספר התורה, שהתגלה בכפר הנידח, ומתברר כי הוא אינו היחיד. "בעקבות 'פרויקט מצבה' שהתחלנו בו, והסיפור הזה של ספר התורה העתיק שגילינו", אומר דניאלס, "קיבלנו עוד הרבה פניות מפולנים על ספרי תורה שהוסתרו במקומות שונים במדינה, ואנו מתכוונים לאסוף אותם ולהעביר אותם חזרה לידיים יהודיות".

הכתבה פורסמה ב"בקהילה". למבצע מנויים מיוחד לגולשי הידברות, הקליקו על הסטריפ.