ראש השנה
כשהשופר בוכה: על קולו של השופר
קולו של השופר מרטיט את לבו של כל אחד ואחד מאיתנו... מה יש בו? מדוע מתחבר כל יהודי לקולו המיוחד? נגיעה קטנה, אפילו לא כטיפה מן הים...
- הרב משה שיינפלד
- פורסם י"ז חשון התשע"ד |עודכן
אדם הסתבך קשות בפלילים. טובי עורכי הדין נלאו למצוא לו פיתרון, והוא היה צפוי לעונש קשה. כשהוא על סף ייאוש פנה אליו עורך הדין ואמר לו, יש לי פיתרון עבורך, אולם בתמורה אני מעוניין בסכום כסף לא מבוטל. הנאשם כמובן הסכים. אמר לו העו"ד, ביום המשפט תבוא אליי, ואני מסדר אותך. ביום המשפט אמר לו העו"ד, תשמע טוב, הא לך חצוצרה, קח אותה לבית המשפט, וכשאתה יושב על ספסל הנאשמים, בכל שאלה שאתה נשאל, אתה מוציא את החצוצרה ומחצרץ בקול רם. הנאשם אכן כך עשה. השופט, ראה שלפניו עומד אדם מעורער בנפשו, אי לכך הקל מאד בעונשו. לאחר שהנאשם זוכה במשפט, בא אליו עורך הדין ותבע את שכרו... הוציא הנאשם את החצוצרה והחל לחצרץ מול פרצופו הנדהם של עורך הדין. שוטה שבעולם! אמר העורך דין, אני הוא זה שהמצאתי עבורך את רעיון החצוצרה, אני מכיר אותך ואני יודע שאתה שפוי לגמרי, עליי אתה עובד? תן את הכסף כאן ועכשיו" שופר זה לא קסם...
נשים לב שכשהתורה מדברת על ראש השנה היינו מצפים שיוזכר שזהו יום דין הקובע את גורל כל אחד מאיתנו, שתהייה התייחסות להמלכת ה', לעבודה הרוחנית שלנו ביום מכריע זה, אבל לא! הנושא היחיד שמוזכר זהו מצוות תקיעת שופר.
אלוקים מצווה בתורתו "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט א). בחומש ויקרא שוב מופיע הציווי "דבר אל בני ישראל לאמור בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה יהיה לכם" (ויקרא כ', כ"ד). (החודש השביעי מחודש ניסן - תחילת השנה היהודית). אם כן, האזכור היחיד של התורה שבכתב לגבי ראש השנה, הוא תקיעת שופר.
זה הכל? איפה יום דין? איפה התפוח בדבש?
התשובה היא שכן...זה ה-כ-ל!
כמה שורות, ונבין טוב יותר...
מלך, יכול למלוך רק על בני מינו. לדוגמא, אדם קנה גן חיות, הוא לא נהיה מלך החיות, הוא רק שולט עליהם, או מושל עליהם, אבל הוא לא מוגדר כמלך שלהם. אם כן, נשאלת השאלה, כיצד אנחנו, בני אדם, יצורים ארציים, מסוגלים להמליך עלינו את הקדוש ברוך הוא, שהוא כולו רוחני ואין בינינו לבינו שום דמיון?
כשברא הקב"ה את האדם, מתארת התורה: "ויפח באפיו נשמת חיים", פירושו שהקב"ה נפח בנו את האוויר שלו ממש, כאילו שחלק ממנו נמצא בתוך הבלון. באותה מידה הנפיחה שאלוקים נפח בנו, נשמת החיים שלנו, זה ממש חלק של אלוקים שנמצא בתוכנו. זו הכוונה "כי בצלם אלוקים ברא את האדם". כיוון שיש בתוכנו חלק ממנו, מן הבורא ממש, יכולים אנו להמליך אותו עלינו. הנפיחה, היא נקודת הקשר בין האדם לבוראו, ולכן שייך שהאדם ימליך את בוראו.
המצווה היחידה בתרי"ג המצוות שנעשית על ידי נפיחה, היא תקיעת שופר. בה בעצם אנו מביאים לידי ביטוי את נקודת הדמיון שלנו עם בוראנו, את החלק האלוקי שיש בכל אחד מאיתנו, וכך אנו ממליכים את השם!
ברגעי התקיעה, אנו נזכרים ברגע הבראשיתי של האדם, רגע הנפיחה, בו האדם פקח את עיניו וראה את אלוקים "גוהר" מעליו. הכל היה אז כל כך ברור, נעמד האדם על רגליו ואמר "לכו נרננה לה'", והאדם עם כל הבריאה כולה המליכו את ה'.
כל שנה ביום בריאת האדם אנו משחזרים מחדש את חווית המלכת ה' עלינו ועל כל הבריאה כולה מהרגע הראשוני, מנקודה הכי עמוקה והיסודית של מהותנו וקיומנו זהו ראש השנה. כל השאר זה כבר המשך...
בואו ונצלול יותר לעומק, ונשפר את הבנתנו בעניין השופר...
התלמוד במסכת ראש השנה (לג) כותב שבראש השנה ראוי לשמוע מאה קולות מהשופר (מדין תורה מספיק 30 קולות, אך המנהג הוא לשמוע 100 קולות). מניין? כותבת הגמרא שדבר זה נלמד, תחזיקו חזק... מאמו של סיסרא.
סליחה? שמעתי טוב?! כן כן, אמא של סיסרא! עליה נאמר: "בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא בעד האשנב, מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" (שופטים פרק ד).
מה הקשר בין אמו של סיסרא לתקיעת שופר?
בואו נחזור כמה שנים אחורה, ללימודינו בבית הספר. מי היה סיסרא?
בתחילת ספר שופטים מתואר, שבתקופה שלאחר מות יהושע, שהכניס אותנו לארץ ישראל, עם ישראל עובר טלטלות רבות בריטואל קבוע. עם ישראל חוטא בעבודה זרה. ה' שולח להם מלך שיילחם בהם, יכניע אותם, וכתוצאה מזה עם ישראל שב בתשובה. המצב מתייצב, ולאחר זמן העם שוב חוטא, וחוזר חלילה... מתאר הנביא, שלאחר מותו של אהוד בן גרא (אחד השופטים), עם ישראל עושה את הרע בעיני השם, וסיסרא שר צבא מלך כנען יוצא להילחם בישראל. סיסרא יוצא עם תשע מאות רכבי ברזל! ומוסיף המדרש (ילקוט שמעוני שופטים אות מ"ג) שלסיסרא היו ארבעים אלף ראשי גייסות, וכל ראש גייס פיקד על מאה אלף חיילים! (עשינו חישוב? 40,000 כפול 100,000). המדרש מתאר את העוצמות של סיסרא "ובן שלשים היה וכבש את כל העולם בכוחו, ולא היה כרך אחד שלא היה מפיל חומה בקולו, ואפילו חיה שבשדה כיוון שהיה נותן עליה קול לא הייתה זזה ממקומה, ולמרכבתו היה תשע מאות סוסים, וכל מלחמה שהיה יוצא - ניצח בארבע חמש שעות". בקיצור - "רולה" בקנה מידה עולמי. "מלך העולם!".
והוא יוצא למלחמה בישראל. לדבורה הנביאה נמסר בנבואה כי עם ישראל ינצח אותו בקרב. היא קוראת לשר צבא ישראל, ברק בן אבינועם, שייקח עמו עשרת אלפים חיילים ויצא למלחמה מול סיסרא, לא לפני שהיא דואגת להודיע לברק שבסוף סיסרא יוכרע על ידי אשה.
סיסרא, גיבור אדיר, מלך העולם עם צבא כביר, נלחם מול ברק ועשרת אלפים חיילים יהודים.
על פניו, זו התאבדות, מערכה חסרת כל סיכוי הגיוני...
נדמיין לעצמנו מה היה הלך הרוח של סיסרא בבוקרו של יום הקרב:
אמא יקרה, אומר סיסרא, אל תדאגי! אני יוצא למבצע קצר, חיסול של עשר אלף יהודים, כלום לעומת הצבא שיש לי. קטן עליי" והנה יוצאים לקרב!
הלו! סיסרא, שכחת עם מי יש לך עסק?
מתאר הנביא, "ותאמר דבורה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן השם את סיסרא בידך... ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק... וייפול כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד... וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל" וכו'.
בדרך הטבע לעם ישראל לא היה שום סיכוי לנצח בקרב, אולם לאורך כל ההיסטוריה הקב"ה מנהיג את עמו מעל לכוחות הטבע. בשנייה אחת צבא סיסרא נמחק והפך להיסטוריה.
והנה מגיעה שעת צהריים, אמו של סיסרא מחכה לבנה שישוב משדה הקרב: "בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו". אמרו לה משרתיה, אל תעצבי, אולי מצא הרבה שלל, ולכן הוא מתעכב. והיא מחכה, עד שקציני העיר מודיעים לה שבנה – "בן האלמוות", קיפד את חייו בקרב, ולא סתם מת, בנה הגיבור נפל בידי אשה - יעל - שתקעה לו יתד ברקה...
אמו יבבה. כמה יבבות? אומר התלמוד מאה. מהיכן אנו יודעים שהיא בכתה מאה יבבות? בהכרח שאלוקים האב הרחמן שלח מלאך שיספור את בכיותיה.
וכנגד בכיותיה אנו תוקעים מאה קולות בשופר. מה הקשר?
אומר רבי איסר זלמן מלצר (1870-1953) (ראש ישיבת עץ חיים בירושלים): אדם מגיע לראש השנה, ואומר לעצמו, אני מסודר, יש לי אישה טובה, ילד חמוד, וילה בקיסריה, רכב דגם 2011, סירה נגררת, קרן פנסיה מצוינת... אלוקים, אומר האדם, קח את התיק שלי, אל תיגע בו, תשאיר אותו כמות שהוא ותעבור הלאה לשכן המעצבן...
כן, גם סיסרא היה בטוח שהכל כרגיל, והוא יצא לקרב בביטחון רב, מתוך הרגשה ברורה שהוא חוזר לארוחת צהריים, וברגע אחד הכל נגמר...
בא קול השופר ואומר, עורו ישנים, הקיצו! אמנם אנו יודעים שנתונים אנו בידיו של אבינו שבשמים האוהב אותנו אהבת אב, אולם אל לנו להיות כאלו רגועים ושלווים, נשמע מאה קולות, נשחזר במוחנו את בכיותיה של אם סיסרא, ונזכור שלאף אחד אין ביטוח... נשריש בליבנו שהכל מאת הבורא יתברך!
הנה לנו הקשר הראשון בין השופר לאם סיסרא. בראש השנה עצם המחשבה שאנו נתונים לחסדו של הקב"ה, וחיינו תלויים אך ורק ברצונו, זה לכשעצמו מטרה נעלה ביום הדין!
הבה ונדלה פנינה נפלאה נוספת, מסר מרגש.
אם אלוקים שולח מלאך שיספור את הדמעות של אם סיסרא, על אחת כמה וכמה דמעות של אישה יהודיה המצפה לבנה שיחזור משדה הקרב, אינן יורדות לטמיון, עלינו לדעת שאין בכי של יהודי שהולך ריקם, אלוקים סופר ושוקל כל בכי וצער של כל יהודי ויהודי באשר הוא...