לראות את הציור – להרגיש את הלב

זה היה יכול להישמע כמו עוד סיפור מעניין של אדם שגילה את דרך היהדות, והחל לעסוק בעבודת קודש. אלא שבמהלך השיחה עם עדי כץ, צייר ואמן בחסד, נתקלתי בכמה דברים שתפסו את תשומת לבי, ואחד מהם אפילו גרם לי לרגע אחד לקנא. קנאת סופרים כמובן, אל דאגה. אני מקדימה את המאוחר, אבל חייבת לספר כבר עכשיו. הדבר שהכי תפס אותי במה שעדי כץ אמר על העבודה שלו, זה שמאז שהוא עוסק בעבודות בתחום היהדות, הוא מרגיש את הסיפוק האמתי במקצוע שלו.

סיפורו של כץ, 43, על ההתקרבות ליהדות, לא מסעיר באופן מיוחד. הוא התברך במשפחה מבינה, ואפשר לומר שאת הקשיים של בן קיבוץ לשעבר, הוא צולח יפה מאוד. "תמיד יש את הקשיים", הוא יגיד לי מאוחר יותר, "אבל ב"ה לא משהו שמפריע לזרימה הטובה של החיים. יש דברים שעד היום לא הסתדרו, ויש קשיים, אבל זה מעלה על פני השטח התמודדויות, הדרמות מתרחשות בעיקר ביני לבין עצמי".

"הרב אמר שאסור ללמוד זוהר, ואז החלטתי שאני רוצה לבדוק מה זה"

הוא גדל בשריד - קיבוץ בעמק יזרעאל. בינו לבין היהדות לא היה אפילו קצה אחד מקשר. עד לאותו יום שהביאו לתיכון בו למד, רב שדיבר על קבלה וזוהר. אפשר לומר שזו הייתה נקודת המפנה הראשונה בחייו. "החינוך של הקיבוץ דוגל בפתיחות, לכן בתור ילדים לקחו אותנו פעם אחר לשמוע הרצאה של רב, ובתור תלמידי תיכון, הוזמנו לשמוע הרצאה נוספת, של רב שדיבר על הזוהר, והסביר שאסור ללמוד קבלה וכו'. זה היה רגע שבו הבנתי שאני חייב לדעת מה זה", אומר כץ, והאופי הכל כך לא עדרי שלו, מבצבץ מבין המילים שנשמעות עדינות מפיו.

בשנות שירותו בצה"ל, חיפש כץ משמעות נוספת לחייו. "היה חסר לי תוכן", הוא מודה. הדרך שלו עד לסוף הטוב ידעה עליות ומורדות. "נפתחתי ליהדות. ממה שהכרתי קודם - לא חשבתי שזה מה שיש לה להציע, וכך התחלתי ללכת להרצאות, ללמוד, ונתתי לדברים להתגלגל". בסוף הוא מצא את מקומו בברסלב. "אבל אין לי התנגדות לכל מה שמעורר את הלב בתשובה", הוא מבהיר מיד בחיוך, כמובן.

מכיוון שתחום הידע שלו כלל בעיקר ציור, מתוך כישרון מולד, החליט כץ לצאת ולהתפרנס בתחום. "אני מצייר עוד לפני שאני זוכר את עצמי", הוא אומר. "מגיל שלוש בערך. סבא שלי היה צייר מפורסם בדרום אפריקה. הוא נפטר בצעירותה של אמי, אז לא הכרתי אותו, אבל ירשתי ממנו את הכישרון ואיתו בניתי את חיי.

מכיוון שהציור בא לו בקלות רבה כל כך, הוא חיפש לאתגר את עצמו. אז הוא עשה מוזיקה, ואפילו רקד במשך תקופה. עד שהחליט לצאת לעיר הגדולה ולהכיר את החיים של תל אביב. "התחברתי לאנימציה ואיור, באמת כי זה מה שהייתי הכי טוב בו, וזו פרנסה טובה. אבל אף פעם לא עבדתי עם הלב, אלא מאוד טכני".

גם כשהגיע לתל אביב, לא נטש כץ את דרך ההיכרות שלו עם היהדות. "בהתחלה היה לי קשה להבין, למה אי אפשר לקחת כל מה שיש ליהדות להציע, ועדיין להישאר מי שאני, במראה שלי, בעבודה שלי, וזה היה לי קצת קשה לקבל", מודה כץ, אך לפני כעשר שנים, הגיע הרגע המכריע בחייו, אז הרגיש שהוא פשוט מואס בעבודתו.

"בהתחלה אתה רוצה לברוח מהכל. התורה הראתה לי שהעניין הוא לחזור לעצמי"

הכל בעבודה שלו היה חיצוני. הוא צייר כדי לפרסם אנשים שרצו להבליט חיצוניות, הוא פרסם דברים שדרשו רושם על אחרים, הכל מלבד פנימיות. ואז הוא עזב. השאיר מאחוריו לגמרי את כל התחום שבו עסק באיור ופרסום, והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. "בהתחלה אתה רוצה לברוח מהעולם ומעצמך", הוא אומר, ומיד בנשימה אחת מוסיף, "וככה זה היה אצלי. אט אט היהדות והתורה הראו לי בעדינות, שהעניין הוא לחזור לעצמך. ה' יתברך נתן לנו יכולות וכישרונות, וזה גם הרי סוג של שליחות, לא? אנחנו לא מעבירים את הזמן שלנו סתם כך בבטלה. צריכים ללכת עם המתנה, לעוף איתה".

ויתרת לגמרי על מה שאהבת, כדי להתקרב ליהדות?

"מאז שחתכתי לחלוטין משוק העבודה החילוני, היו לי שנתיים של הפסקה. ואז זה חזר, אבל ממקום אחר לחלוטין. ממקום של קדושה, טהרה, ממקום של 'זה בסדר גם לצייר, כמובן מבלי לזנוח את לימוד התורה, אבל צריכים גם להתפרנס ולהתבטא, וכמובן אם זה בצורה של שליחות, הרווחתי עוד משהו על הדרך".

הוא החל להכיר סיפורי צדיקים, ורצה מאוד לעבוד רק בקדושה. "בגלל שהייתי מצייר, כל דבר מיד היה מצטייר לי בדמיון. בשלב שאמרתי לעצמי שאני עובר לעבוד רק בקדושה, עלתה השאלה, איך לעשות את זה? כיצד ראוי? הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, הסכים לפגוש אותי ועודד אותי מאוד לעסוק בתחום. הוא עודד וחיזק, ואף נתן לי משל מדהים שפתח לי את העיניים להבין את הגישה הנכונה, של שילוב יצירה מקצועית, אסתטית, עם עולם הקדושה. ישמעאל כהן גדול, שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות, היה יפה תואר. בת הקיסר שחמדה את יופיו, ביקשה מאביה שיפשוט את עור פניו של ישמעאל, כדי שישמש עבורה ככלי יופי. אביה הרשע הסכים כמובן, וכך נעשה. דרך המשל הזה הסביר לי, מדוע היה בגלות צורך להסתיר את היופי של היהדות, כי צריכים להישמר מהנטייה הגויית, לרצות את היופי החיצוני ולזרוק את התוכן. ביהדות זה הפוך. אם אין יופי פנימי, זה לא יקרין החוצה. האסתטיקה בעיני היהדות זה חן פנימי שמקרין".

"הגעתי לעבודה עם קדושה והתחברתי ללב"

"בכל תחום שאתה עוסק בו, אתה צריך להביא את היצירה מבפנים. כשיש טכניקה ויכולת זה פשוט, לעשות אבל להביא פנימיות זה משהו אחר". וכץ רצה להביא את הפנימיות הזו בעבודה שלו. "כשאני מקבל עבודה של איור לספרי מעשיות של רבי נחמן, זו שליחות מתוקה ומקסימה לעסוק בה", אומר כץ. "אני מתפלל ומבקש עזרה מלמעלה, כי אני רוצה לשרת מטרה טובה".

גם היום, כשהדד ליין מכל עבר לוחץ, והוא קצר מאוד בזמן, הוא לא מפסיק להודות על הזכות של ציורים בעולם היהדות. "בחסידות ברסלב יש קטע של לשמוח מאוד במה שאתה זוכה כן לקיים. אז אני לא זוכה ללמוד תורה בכולל בצורה מסודרת, אבל יש לי לימוד פעם בשבוע, ובבית עם עצמי וגם עם חברותא, ואני מתפלל שאזכה ללמוד בקביעות. מצד שני מאוד לשמוח בכל מה שאני כן זוכה. לא מובן מאליו שאני יודע שיש תורת אמת בעולם. זו שמחה גדולה שאדם זכה ללמוד - זה דבר ענק. שילוב של הכנעה מול גבורה, להתגבר, לדחוף בכל הכח ולכוון שתזכה להוציא לפועל, ומצד שני הכנעה למה שה' מציב אותך. יש עניין של השתדלות וביטחון. סבלנות ואורח רוח, הבא להיטהר מסייעין לו ואומרים לו המתן – ממש עבודת המידות"

היו גם קשיים בתהליך של עיסוק רק בתחום הקדושה?

"התחלתי לפגוש את החסימות", משחזר כץ. "לכל בן אדם יש בפנים מחסומים, וכשאתה שקוע במשהו, אתה עם הזמן מאמין למסכה שאתה מייצר. מאז שהחלטתי לעזוב את הנושא החיצוני, פתאום הפכתי להיות אמיתי יותר. בברסלב, עיקר התשובה היא 'יישמע ביזיונו יידום וישתוק'. גם כאן, צריכים איזושהי מוכנות אמיתית להכיר את הפנימיות האמיתית שלך, להכיר בשטויות שלי, לפגוש את עצמי בדיוק כמו מי שאני, ולא כמו מי שחשבתי שאני. ממש כמו בחיים, מידת דין, ואחר כך רחמים".

אל ספרי הילדים שהוא מאייר, הוא מתייחס כמו אל פרויקט תורני לחלוטין. ובאמת מנסה לשים דגש ואת כל הלב בציורים. לא רק לשדר משהו חיצוני. אחד הדברים שסגרו לכץ מעגל, ואישרו לו בצורה מסוימת את מה שהוא עושה, הייתה הצעת עבודה שקיבל מלקוח שאמר לו: "לפני שאני יוצא להתבודד - אני מסתכל בספרי הילדים שלך ומקבל השראה". זה היה רגע מרומם בקריירה ה"חדשה" של כץ, שהבין שאנשים באמת מרגישים את הלב שלו, ומבינים מה שהוא רוצה להגיד להם דרך הציור.

עבודת קודש גם בספרי הרפתקאות – יש כזה דבר?

"לחלוטין כן", כץ נחרץ בדעתו. "זו שאלה של איך אתה תופס את הקדושה. כי יש דברים שהם אכזריות וצניעות, והם כמובן בעיתיים לביצוע ואני לא אגע בהם, אבל יש חיוך של ילד, או קשר של אהבה בין אנשים וחברים, אפילו אם זה לא בהקשר של קדושה, כמו למשל חילוני וחרדי שמצליחים לחלוק רגע ביחד, אז יש שם קדושה גדולה בעיניי. רחמיו על כל מעשיו - סיפור אלוקי".

"צריך להבין שבספר, גם אם אין משהו ויזואלי בעייתי, ילד רגיש יכול לקבל ערכים של הבן אדם שצייר את הציור, אז זה יכול ליצור דיסוננס פנימי בעייתי. מעבר לזה, יש את עניין חנוך לנער על פי דרכו, אז לפעמים, אם יש ילדים שמאוד אוהבים קומיקס, מרוב הצימאון, מביאים להם ספרים מחו"ל או ממקור חילוני. מדי פעם יש דברים צורמים, שמשחיתים את הנפש של הילד. אם עושים ספרים בקדושה, משלים ואגדות, ואפילו הרפתקאות, כשחלק מהפתרון משולב בתפילה, זה נותן 'חנוך לנער'. משהו שמאוד מעניין אותם, ותוך כדי כך מקבלים ערכים של קדושה. יש התקדמות מאוד יפה בעולם היהדות מצד תוכן ומקצועיות, ואין שום סיבה שהילדים שלנו יקבלו את הערכים החיצוניים ממקורות בעייתיים, כשיש ליהדות להציע כל כך הרבה תוכן, עם כל כך הרבה לב, ומסר טהור".