מהי שיטת הלוחמה מול היצר?

מלחמת היצר היא מלחמה לכל דבר. קיימים קווי דמיון בולטים בין סוגי המלחמות השונים, ומצד שני קיים שוני משמעותי בין מלחמות אלו. אחד המישורים שבהם בולט השוני בין המלחמה הרוחנית שמנהל האדם עם יצרו ובין יתר המלחמות הפורצות בעולמנו, היא ההתמדה. המלחמות האנושיות מוגבלות ואינן יכולות להימשך לאורך ימים.

לעומת זאת, מלחמת היצר מתארכת ונמשכת בתוככי האדם כל עוד נשמת רוח חיים באפו. את הכלל הראשון בדרכי ניהול המלחמה נגד היצר ניתן ללמוד מדרך ניהול מלחמות אנוש. במלחמה אנושית חייבים להתאזר בגבורה ולא להיתקף בפחד או במורך לב. התורה מצווה עלינו שלא להניח לרגשות הפחד להשתלט עלינו בעומדנו מול האויבים.

אין בכוונת התורה להמליץ לאדם להתמלא בביטחון עצמי מופרז, לא זו היא דרך תורה ולא באופן זה תושג המטרה. ההתעלות העצמית מעל לקשיי המלחמה נשענת באופן מוחלט על עזרת הקב''ה, שממנו לא ייבצר דבר. גם בבואנו להלחם ביצר, עלינו להשליך את יהבנו על ה' ולצפות לסיוע ממרומים.

בניהול מלחמה זו נגד היצר, כמו גם במלחמות אחרות, קיים הכלל שיש ללמוד מהאויב את דרכי הפעולה. ניתן ללמוד מהיצר הרע עצמו דרכים ושיטות, ואותן יש לאמץ בעת ההתקוממות נגדו, בבחינת: ''מאויבי תחכמני''. אחד העקרונות הראשיים שניתן ללמוד מהיצר הרע הוא שאין לבוז לקטנות.

לעתים אנו מופתעים כאשר אנו נוכחים לדעת אלו מאמצים משקיע היצר כדי להפיל את האדם בפח של עבירה אחת, גם אם היא עבירה קלה. על הנחש הקדמוני נאמר (בראשית ג, טו): ''והוא ישופך עקב'', הנחש הוא סמל ליצר הרע. דרכו להערים על האדם על ידי נשיפה בעקבו, כלומר, בדברים קלים שהאדם דש בעקביו.

היצר אינו מזלזל אפילו בקלות. הוא יודע שאם יצליח בכך, נשיכתו עתידה לתת את אותותיה בגוף כולו. התגובה ללוחמה זו של היצר חייבת להיות בסגנון דומה. מחד גיסא, אין לזלזל אפילו בעבירה קלה אחת. מלבד חומרת העבירה עצמה, הזלזול בה עלול להוות פתח לנפילה לעבירות רבות נוספות בבחינת:''עבירה גוררת עבירה''. הדרדרות זו מעבירה לעבירה היא מציאותית מאד וסכנתה רבה.

מאידך גיסא, גם אם חטא האדם, ואפילו הרחיק לכת בחטאיו, אל לו להשתמט מלקיים מצוות גם אם הן קלות. יש אנשים הדוגלים בשיטת: ''הכל או לא כלום''. יש לדעת שגם שיטה זו היא פרי המצאת היצר.

דעת תורה גורסת שכל מעשה, בין טוב ובין רע, הוא עולם בפני עצמו, ולכן, אל לו לאדם להתייחס למצוות או לעבירות בהתייחסות קבוצתית, תוך נקיטת גישה של אי מתן חשיבות לפרט זה או אחר. כל פרט הוא חשוב ביותר ובחובו טמון עתידו הרוחני של האדם לטוב או למוטב.