סיפור לשבת: דבורים בהר המנוחות

"אני רוצה שנלך היום לקברו של הרב מרדכי שרעבי [ראש ישיבת המקובלים "נהר שלום". תאריך פטירתו - כ' חשון] בהר המנוחות", ביקשה אשתו של א' (מסיבות שיובנו בהמשך שונו הפרטים וטושטשו. אך הסיפור אמיתי לחלוטין, ושמעתיו מפיו של בעל המעשה) בלי התראה מוקדמת.

הבעל התפלא, 'לא חודש היום ולא שבת ומדוע את הולכת אל איש האלוקים?' – כלשון הנביא.

אבל האשה רצתה מאוד ולאחר מספר דקות העמיסו השניים עצמם על הרכב בלוויית שני ילדיהם ועלו ממקום מגוריהם - ירושלימה.

משהגיעו סמוך ונראה לציון שנמצא די קרוב לתחילת ההר, החנו את הרכב ממש מעל הציון הקדוש, יצאו מהרכב לכיוון הציון כשהילדים נשארים ברכב.

רק התקרבו בני הזוג לציון הקדוש וסתמו את אוזניהם. נחיל דבורים אדיר עט עליהם בזמזום מחריש אוזניים. בלי לחשוב שנייה נוספת תפסו הללו את רגליהם ונסו על נפשם לכיוון המכונית.

תוך כדי ריצה חשב א' לעצמו בקול: 'מזל שחנינו קרוב'. אשתו מחרה מחזיקה אחריו: 'טוב שהילדים ברכב והוא פתוח'.

נכנסו לרכב בבהלה למול עיניהם המשתאות של הילדים, ששאלו בבהלה: "אבא, אמא, מה קרה? מי רודף אחריכם?!"

"אתם לא רואים כמה דבורים יש ליד הציון הקדוש?!" שאלו ההורים את ילדיהם.

לא, הם לא רואים.

ואכן, במבט מחלון הרכב לא נראה שום בעל כנף מכל סוג שהוא, לא גדול ולא קטן...

תעלומה.

מספר דקות עברו, שניהם התאוששו מהטראומה ומהריצה והאשה שוב בשלה: יוצאים לציון הקדוש. שניהם יוצאים בזהירות מהרכב, מציצים ימין ושמאל כשני בלשים – השטח נקי.

רק התקרבו לציון ושוב עיניהם ממצמצות מול נחיל הדברים שצץ משום מקום, כפות ידיהם מסוככות על אוזניהם מהרעש ורגליהם פרצו בדהרה רבתי ל'מקלט המוגן', לרכב.

הפעם הילדים כבר עקבו אחר המתרחש, ומיד כשנכנסו ההורים לרכב בישרו להם הילדים בצהלה: אין שום דבורה שרודפת אחריכם!

בני הזוג הבינו שלא דבר ריק הוא, יש כאן תופעה שמימית שדורשת פתרון וחשבון נפש. דקות מספר הרהרו ביניהם על מה עשה אלוקים ככה לנו. מפני מה טורדות הדבורים את מנוחתם של באי הר המנוחות.

"אוי ואבוי", נזעקה לפתע האשה, "איך שכחתי?".

לבעלה התמה הסבירה בלחישה, שלא ישמעו הילדים, שהיא במצב גופני שאינו מאפשר לה להיכנס לבית עלמין בכלל, ולגשת אל הקודש, לציון הקדוש, בפרט...

עכשיו צריכים לוודא שזאת הסיבה.

החליט א' לצאת לבדו מהרכב, ניגש לציון הקדוש ושפך את שיחו בתפילה לפני רבינו מרדכי שרעבי הקדוש. עיניו פזלו לכל הכיוונים בפחד, אבל אף דבורה לא העזה להפריע את תפילתו במקום המקודש...

חסידים מדורות קודמים היו אומרים בהזדמנויות שונות: לא רק בחיי-חיותו הצדיק הוא בעל הבית להחליט מי יבוא אליו ומי לא, אלא גם אחרי פטירתו משגיח הוא ממקום מושבו במרומים לראות מי ומי הבאים לציונו.