להתקיים או לחיות?

אחת האמירות הידועות שאמר שלמה היא: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב). במבט שטחי משפט זה נראה בלתי מובן – האם הכל הבל? אין שום דבר רציני בחיים? אך מי שעוקב הלאה אחר דברי שלמה, מבין טוב מאוד לאן הוא חותר ומה כוונתו.

חכמים במדרש על פסוק זה, כותבים דבר מעניין. נשים לב ונראה, שבפסוק זה מוזכרים שבעה הבלים. "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". פעמיים מוזכר "הבלים" בלשון רבים, הכלל הוא שמיעוט רבים - שניים, כך שמוזכרים בפסוק זה שבעה הבלים.

מה משמעות שבעת ההבלים? "שבעה הבלים שאמר שלמה, כנגד שבעה עולמות שאדם רואה" (קהלת רבה א, ג). כלומר, אדם חווה במהלך חייו שבע תקופות – "בן שנה, דומה למלך הנתון בעריסה והכל מחבקין ומנשקין אותו". כלומר, כשתינוק נולד הוא דומה מלך. הוא שוכב בעריסה, כל ציוץ קטן מקפיץ את הוריו הנענים מיד לדרישותיו, כולם מחזיקים אותו, מחבקים ומנשקים אותו. הוא מלך במלוא מובן המילה, הוא לא עושה כלום, ועושים את הכל בשבילו.

התחלת חייו של כל אדם הוא כמלך. אגב, ייתכן בהחלט, שכל תחושת הגאווה שיש לבני אדם, היא כתוצאה של אותה תקופת ינקות, בה התרגל לקבל כמעט כל מה שהוא רוצה.

גם מבחינה רוחנית, כל אדם מתחיל את חייו כמלך ושליט על עצמו, נקי לגמרי מחטא ועוון.

"בן שנתיים ושלוש, דומה לחזיר שפושט ידיו באשפה". כלומר, בגיל שנתיים-שלוש, הילד נובר באשפה, הוא לא נרתע ממקומות מלוכלכים וכל הורה יודע שאי אפשר לדעת ממה ילדים משמינים. לא פעם ההורה מגלה את הילד, שהוא בדרכו להכניס לפיו כל מיני ג'וקים מתים ולכלוכים.

"בן עשר שנה, קופץ כגדי". בגיל עשר הילד מקפץ כגדי, רץ מפה לשם.

"בן עשרים, כסוס נהים (נוהם כסוס), משפר גרמיה (משפר את חזותו החיצונית) ובעי אתתא (ומחפש אשה)". בחור בן עשרים מתחיל להשקיע במראהו החיצוני, ובד בבד הוא מחפש פרטנרית לחיים.

"נשא אשה הרי הוא כחמור". כשם שחמור נושא בעול, כך כשאדם נושא אשה, הוא מתחיל לנהל בית ולסחוב על גבו את טרדות היומיום.

"הוליד בנים - מעיז פניו ככלב להביא להם מזונות". כשם שכלב נובח ואומר "הב הב", כך כשיש לאדם ילדים הוא עובד קשה ומוסיף שעות עבודה כדי לפרנס את אשתו וילדיו. הוא גם אומר "הב" (תן), הוא מחפש מקורות פרנסה כדי לעמוד בהוצאות החיים.

"הזקין - הרי הוא כקוף". כשאדם מזקין, הוא מתחיל ללכת כפוף כמו קוף.

הרי לנו שבע תחנות משמעותיות בחיים – גיל הינקות, הילדות, הנערות, הבחרות, תחילת חיי הנישואין, גיל העמידה ותקופת הזקנה.

לכל תקופה ניסיון משלה, ולכל שלב עלול להיות משבר משלו. אלו הם תקופות החיים, ועל האדם לזכור את מאמר חכמים "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (אבות ב).

המשימה של אדם בעולמו היא, להמשיך להיות "מלך" כל חייו. אמנם בתקופת הינקות הוא "מלך" מסוג מסוים וללא בחירתו, אולם בהמשך חייו עליו להיות "מלך" מסוג שונה – לשלוט בעצמו ולמלוך על כוחותיו.

זו הסיבה שהמדרש שם ממשיך – "הזקין הרי הוא כקוף – זה בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתוב -  'וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן' (מלכים א, א, א) - אף על פי שהזקין – מלך".         

פרשת 'חיי שרה' פותחת במילים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". רש"י מביא את דברי חכמים הידועים, שלכאורה, המילים "שני חיי שרה" מיותרים, שהרי כתוב בתחילת הפסוק "ויהיו חיי שרה", מדוע התורה כותבת שוב לאחר שהיא מפרטת את גילה – "שני חיי שרה"? אלא, ממילים אלו אנו למדים – ש"כולן שווים לטובה". בכל שנות קיומה היא הייתה חיה. כלומר, הרחבנו רבות בעבר, שיש הבדל עצום בין להיות קיים לבין לחיות. להיות קיים זה להיות חי בדרגה הנמוכה ביותר, להיות חי זה לחיות חיים איכותיים, חיים של ניצול הזמן ומיצוי אישי. שרה במהלך כל תקופות חייה הייתה "חיה", לאורך כל שנות חייה היא הייתה "שני חיי שרה" – שנים של חיוּת ועלייה מתמדת.  

עלינו ללמוד משרה ולעבור את תקופות החיים כמוה – "כולם שווים לטובה". לחיות כל הזמן כשהחיצים כלפי מעלה, עלייה אחר עלייה ללא נסיגות.

כזו הייתה שרה, והיא במותה, ציוותה לנו את החיים.