האם גם אתה צרכן כפייתי של אישורים מאחרים?

הטלפון מצלצל כשעל הקו נשמעת אישה כבת שלושים. לאחר שיח קצר והחלפת נתונים בסיסיים אנו קובעות תאריך למפגש. ביום ובשעה המיועדת, מגיעה אלי אישה הנראית צעירה בהרבה מכפי מגילה, פניה יפות ועדינות, אבל עייפות, וקשה מאוד לפספס את העיניים העצובות שלה. היא מתיישבת ומגוללת סיפור חיים מורכב, כשמתוך דבריה, הבולט ביותר הינו חוסר הערך העצמי המשווע שלה כלפי עצמה, מה שממילא מושך יחס דומה מסביבתה. אחרי מסכת חיים לא פשוטה, מסתבר שכל מה שהאישה הזו מסוגלת לראות בעצמה, הוא אך ורק את המגרעות שלה, ולחלוטין, עיוורת למכלול המעלות שיש בה. כמה עצוב. כחלק מהתהליך הטיפולי, בחלוף הזמן, אני מלמדת אותה להביט בכל הטוב והיפה, שאני כאדם נטרלי, רואה בה. העצמה ועוד העצמה.

אבל מסתבר, שהאישה היפה והעייפה הזו, היא לא היחידה שאני פוגשת במצב הזה. לדאבון הלב, אפשר אפילו לומר, שמדובר בדור של אנשים עייפים, שלא יודעים לראות את הטוב של עצמם, שלא משכילים אפילו להבין עד כמה הם טובים ומוכשרים, וכמה ערך יש להם. ועמוק מזה: שלא מבינים, עד כמה הטוב שבהם הוא בעצם המהות והתכלית שלהם, והרע לעומתו, הוא מעטפת חיצונית בלבד, שלא מייצגת את תוכנה. זמן רב לקח עד שהצלחתי להאיר את עיני אותה מטופלת, להבין את עצם היותה בריה מיוחדת, אחת במינה, שאין כדוגמתה, ולעולם גם לא תהיה. לקח לי זמן לגרום לה להבין, עד כמה היא, כמו כלל עם ישראל, אהובה ללא תנאים, בכל זמן ובכל מצב על ידי מי שברא אותה, בכבודו ובעצמו. שנאמר: "אהבתי אתכם אמר ה'" (מלאכי א', ב'). ואם הוא אוהב, איך היא יכולה שלא לאהוב?

זקוקים לאישור חיצוני? (shutterstock)

אישור ועוד אישור

פעמים אינספור אנחנו נופלים לתוך מלכודת ה"אישורים" התובענית, מבקשים לקבל אישור לעצם קיומנו. זה מתחיל מציפייה דרוכה לשמוע מילה טובה על כל צעד שאנו עושים; דרך דריכות מתוחה שמא ניתקל בביקורת כזו או אחרת, שאיננו מעוניינים בה, ושגורמת לנו להתכווץ ועד תלות מוחלטת במה שאחרים יגידו, או כמו שאמר איש חכם לא מזמן: "זה לא באמת משנה איך החיים שלך נראים, זה משנה רק איך הם נראים בפייסבוק".

אז האמת היא, שהצורך באישורים הוא נטייה טבעית, שטבועה בנו מעצם היותנו יצורים חברתיים. אבל בדור שלנו, מסתבר שיש לכך משנה תוקף לא קטן: עניין ההחצנה תופס מקום כה מרכזי בחייו של האדם כיום, עד שהגענו למצב, שהפסקנו להתאמץ לנסות ולהוציא מתוכנו את הטוב שקיים בנו, בכדי לתת לעצמנו טפיחה רגשית כנה על השכם כשצריך, ומצד שני גם כבר לא מוצאים פניות להכלה ומחילה עצמית, כאשר אנו מגלים לדאבונו, עד כמה אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים. פשוט עושים עבודה קלה יותר: נפנים לשנות את התדמית החיצונית שלנו בעני הסביבה ומבזבזים לריק, אנרגיות רבות בניסיון לתור, כמעט ללא הפסקה, אחר דעתם ואישורם של אחרים. משום מה, אנחנו בטוחים שהתשובות לשאלותינו השטחיות, כמו גם המהותיות, מצויות אצלם. והרבה יותר משהן מצויות בתוכנו. מצב זה מזכיר לי את המשפט שאומר שאם כולם חושבים אותו הדבר, סימן שאף אחד לא חושב...

אם כן, מה עלינו לעשות בכדי להשתחרר מן התלות הרגשית החיצונית הזאת?

אז ראשית, חשוב שנזכור שעיקר עבודת המידות של האדם היא על עצמו ולא על אחרים. אני תמיד אומרת בסדנאות שלי, שכל מי ששומעת את דבריי ואומרת לעצמה "חבל שבעלי/ אמי/ גיסתי לא שומע/ת את הדברים האלה" – כנראה שהדברים שלי מיועדים בעיקר לה! כלומר, אחד הדברים שהאדם עושה בצורה אוטומטית זה להשליך אחריות על האחר, לגבי כל מה שהיה רוצה לתקן אך עוד לא הצליח. "שהוא יעשה את העבודה ואז אני". אז זהו, שזה פשוט לא עובד כך. למעשה, כל ניסיון שלא עמדתי בו - יחזור על עצמו שוב ושוב, בחזקת "אותה הגברת בשינוי אדרת", עד שאתקן את עצמי באותו העניין.

על כן, בכדי שנזכה לחיות חיים טובים ומלאים יותר, אל לנו לחכות שמישהו יעשה בעבורנו את השינוי או התיקון, משום שמעל לכל דמיון - המציאות היא שמלמדת שזה פשוט לא קורה. עלינו לקחת אחריות על הובלת חיינו אל היעד אליו אנחנו שואפים להגיע, ולהתמיד בעבודה פנימית מאומצת, כנה ומועילה מול עצמנו.

שנית, עלינו לדעת שהמהות הפנימית שלנו, שהיא הנשמה, היא חלק אלוק ממעל, ולכן האמת היא שזה בכלל לא באמת משנה מה "האחרים" חושבים. כל הרע שנראה שיש בי - הינו בגדר פחם, המכסה יהלום יקר מפז. על כך כתב שלמה המלך, כמובא בשיר השירים: "אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש". כלומר כל השחור שניכר שיש בי, הינו בחזקת שיזוף, שעתיד להיעלם כלא היה. לעומת זאת, אומר לנו הקב"ה: "יפה את רעיתי ומום אין בך". זוהי האמת לאמיתה, תפקידנו הוא להכיר ביופי הנדיר הזה שבתוכנו, מבלי לתת לשום "קול" זר לספר לנו אחרת. זוהי אמת הנוגעת לכל יהודי באשר הוא.

דבר אחרון, עלינו לחקוק על לוח ליבנו, את שאמרנו בהתחלה: אנחנו בניו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה, שנאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים י"ד, א'). ורק בשל העובדה הזו, אנו ראויים וחשובים עד למאוד מאוד. משום כך, רק מי שלא מבין ומכיר את עצם היותו מורם מעם כיאה לבן מלך, מסוגל להתייחס לעצמו כאל בן שפחה זנוחה, ולשוות לעצמו דעות והתנהגויות בלתי הולמות.

לסיכומו של עניין, בכדי להכיר בערך האמיתי שלנו ולהתחבר לעצמנו, ועל מנת שנוכל להתחבר לאחרים בכלל, ולקב"ה בפרט, מוטלת עלינו האחריות, לשמה ירדנו לעולם, לחקור, לברר ולהתאמץ בכדי להגיע אל האוצר הגלום בקרבנו, מונח לו תחת אפינו, ולעשות כל שביכולתנו על מנת להוציאו מן הכח אל הפועל. ה' נתן לנו מתנות, ורוצה שנשתמש בהן, שנגלה אותן. שנגלה את עצמנו ואת היופי הפנימי שבנו. יהי רצון שנזכה!

חגית אמאייב היא יועצת משפחתית ופסיכותרפיסטית מוערכת. להזמנת הסדנא הייחודית שעוררה הדים רבים, על סמך הקלפים הטיפוליים שפיתחה, "בשניים ויותר – קלפים וכלים מעשיים להחייאה נ(פ)שית, זוגית ומשפחתית", כתבו למייל bshnaeem@gmail.com