והנה התוצאות!
מה שלא עשה שבוע שלם ללא ממתק, עשתה הנפילה ומה שבא בעקבותיה. והמסקנה: ככל שיהיה ברור הקשר בין מעשה המשובה של הילד לבין העונש שיקבל, כך תגדל ההשפעה ותעמוד לימים רבים. "סוף מעשה במחשבה תחילה"
- מרווה לצמא / הרב יחזקאל שובקס
- פורסם י' חשון התשע"ד
מזג-אוויר נעים שרר באותה שבת. אחר-הצהריים ביקשו הילדים לרדת למטה לשחק. אחד הילדים השובבים בשכונה הזמין את חבריו לטפס על חומת האבנים המקיפה את השכונה. שרוליק אף פעם לא התפתה למעשי שובבות. ההורים הזהירו אותו עשרות פעמים, שישחק למטה אך ורק במשחקים בטיחותיים. מדי פעם אף טרחו ההורים להסביר לו מה הוא משחק בטיחותי ומה לא. הטיפוס על החומה היה ברשימת המשחקים הלא בטיחותיים בעליל. החומה הזו – מספר מטרים גובהה, ובחלקה העליון היא צרה למדי, ובקושי יש מקום לרוחב של נעל וחצי. צריך ללכת עליה עקב בצד אגודל ולהיעזר בידיים בשביל לשמור על שיווי משקל. היום זה קרה לו לראשונה. הוא התפתה לטפס על החומה והצליח לצעוד עליה ללא כל מעידה. הוא התמלא סיפוק רב. למחרת הגיעה השמועה לאוזני ההורים, ואותו יום היה קשה לשרוליק וגם להורים. שרוליק קיבל עונש כבד מאוד; במשך שבוע לא יוכל לקבל את הממתק היומי. במשך כל השבוע בכה שרוליק והתחנן, אך זה לא עזר לו. לאחר מעשה חמור כל-כך, אי-אפשר היה לוותר. בסוף הגיע העונש לסיומו. שבוע לאחר-מכן שוב ארגן הילד השובב טיפוס על החומה. שרוליק הוזמן שוב לסיבוב ההרפתקני, והוא לא עמד בפיתוי. אולם הפעם הסתיימה ההרפתקה בנסיעה לבית-החולים ובזיהוי שבר בירך. ביומיים הראשונים סבל שרוליק ייסורי תופת. לאחר-מכן, במשך מספר שבועות, הוא התמודד עם קשיי ההליכה, עם גירויים בלתי פוסקים בעור, עם הימנעות משטיפת הרגל ועוד.
ההורים לא דיברו איתו מילה. לא היה לכך מקום, כי בתקופה זו היה שרוליק זקוק לתמיכה רבה מאוד. הם גם לא היו צריכים לדבר יותר. ממילא, שרוליק לא התכוון לחזור לאותו מקום לעולם.
כעס רב
שנים רבות לאחר-מכן, כאשר התבגר שרוליק והפך לאיש, ישבו איתו ההורים ושחזרו את אותה תקופה. ההורים ביקשו להבין מדוע לא הרתיעו העונש הכבד שהטילו עליו מלחזור שוב על אותו משגה, ולעומת זאת לאחר שספג את השבר, כבר לא העלה על דל שפתיו רעיונות עוועים כאלו. האווירה הייתה נינוחה מאוד, ושרוליק הרגיש פתוח לומר להם מה הרגיש אז. כך יצאה מפיו תשובה כנה מאוד, ולא פחות מכך – מפתיעה: "כאשר הענשתם אותי, כעסתי עליכם מאוד. מצד אחד פחדתי מן העונש הבא, ומצד שני היה לי מין רצון להוכיח לכם שלא איכפת לי לקבל עונש נוסף". כהורים וכמחנכים מוטלת עלינו החובה לחנך את הילדים. בדרך-כלל, יתבטא החינוך בהחדרת ערכים באמצעות עידוד ודרבון. אבל לפעמים, כאשר הילדים אינם מתנהגים כראוי, מוטל עלינו להענישם בכדי למונעם מלהמשיך בדרכם הלא טובה. וכבר אמר שלמה המלך: "חושך שבטו שונא בנו". בכל-זאת, עלינו לשים לב לבעיה קשה מאוד הקיימת בהטלת עונשים. תשעים וחמישה אחוזים מהילדים אינם סוברים שמגיע להם עונש בתשעים וחמישה אחוזים מן המקרים. הם מצדיקים את עצמם ואת מעשיהם בכל ההסברים שבעולם. לעתים יתלו את מעשיהם בשגגה ובלא כוונה רעה, ובמקרים הגרועים יותר הם גם יצדיקו את המעשים הרעים, ויסבירו מדוע היו צריכים לנהוג דווקא כך. ניקח לדוגמה, ילד שאיחר להגיע לבית הספר והמורה הענישו. ייתכן שהוא יחשוב שלא מגיע לו עונש, מפני שבשגגה נעשה הדבר. "אתמול הלכתי לישון מאוחר מאוד וגם לא נרדמתי עד שעה מאוחרת, ולכן התקשיתי מאוד לקום בבוקר. אני הרי לא מלאך, ואי-אפשר לדרוש ממני לקום בבוקר בזמן לאחר לילה כזה". ייתכן גם שבכלל יצדיק את מעשיו. "מותר לאחר לבית הספר ולא קורה כלום, וממילא לא התחילו עדיין את הלימודים, וגם אם התחילו אין שום בעיה שאשלים מהר, כי בכיתה לומדים מאוד לאט". אנו, מתוך שיקול הדעת ומתוך שקלול כל הנתונים, החלטנו שהוא לא נהג כהוגן, וכי אין כאן שגגה, ולכן אנו מבקשים להענישו. אלא שבאותו רגע, אנו שמים את הילד בצד אחד של המתרס ואת עצמנו בצדו השני.
העיקר שיפחד!?
יש שיאמרו, שכל צדדי המתרס לא מעניינים אותם, והעיקר הוא התכלית. הילד יפחד לחזור על המעשה הזה. אולם טענה זו אינה נכונה משתי סיבות: א. המטרה שלנו היא לחנך אותו לעתיד. גם כאשר יתבגר וכבר לא תהיה לו שום סיבה לפחוד מעונש, עדיין ימשיך בהרגליו הטובים כפי שחינכנו אותו. ילד שכל השנים הורגל להגיע לחיידר בזמן רק עקב הפחד מן העונשים, הרי שברבות השנים כאשר יגדל ויפרוק את עול ההורים או המחנכים מעל צווארו, ישליך מאחורי גוו את כל ההרגלים הטובים. כמובן, לא זו המטרה, כי הרי "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים". המטרה שלנו היא לא לזרוק את החץ אלא לדאוג שהוא יגיע למטרה. ב. הטענה השנייה משמעותית יותר. ברוב המקרים קורה שהילד מסיט את תשומת לבו מן המעשה הרע שעשה ומתמקד בעיקר בעונש. לעתים הוא עשוי לשכוח לגמרי כיצד התחיל הסיפור, ועל מה בכלל הוא נענש, ובעיקר הוא יהיה עסוק בעונש. התוצאה תהיה כעס רב של הילד כלפי המעניש, רצון להתמרד ותאווה להיות ´דווקא´ניק בסגנון "אני אראה לכם". כך קורה שפעמים רבות גורמים לנו העונשים לאבד את הילד ולשרוף את הקשרים העדינים בינינו. התוצאה עלולה להיות הרת-אסון. למרות האמור יש גם הסתייגות לדברים. יש מקרים, שאכן אין לנו שום מטרה לחנך אלא בעיקר לזרוע פחד. ניקח לדוגמה את רשויות החוק במדינה. לרוב, אין להן מטרה לחנך אנשים. אדם שישב בכלא במשך עשר שנים, קשה להאמין שהוא ייצא מחונך יותר. בעיקר, הוא יוצא מן הכלא מלא ברגשות כעס נגד המדינה, נגד המשטרה, נגד הפרקליטות ונגד בית-המשפט. אבל לרשויות החוק כלל אין בעיה עם זה. מבחינתם המטרה שלהם היא אחת: להרתיע אחרים לא לנהוג כמוהו. להבדיל אלף אלפי הבדלות – אנו מוצאים בתורה, כפי שמבארים מפרשים רבים, שכאשר מצווה התורה להרוג יהודי שחטא, העונש הזה לא בא כעונש או ככפרה בשבילו, אלא "למען ישמעו וייראו ולא יזידון עוד". לפעמים רוצים ההורים או המחנכים לקבוע כללי משמעת במסמרות ברזל, ומשום כך כל מי שחורג מן הכללים ייענש רק בכדי להרתיע אחרים. הכוונה בנאמר לעיל היא לגבי רוב המקרים, כאשר אין לנו מטרה להרתיע אלא בעיקר לחנך את הילד. ואם זאת המטרה, הרי שעל-ידי עונש לא נוכל להשיג את המטרה ממילא.
אז מה כן?
לכל בעיה יש פיתרון, ולכל שאלה יש מענה. כך בדיוק למדו הוריו של שרוליק מתוך הניסיון. העונש שהם הטילו על שרוליק לא הועיל כלום. עבר שבוע מאז סיים שרוליק לרצות את העונש, וכבר חזר לסורו. דווקא השבר ברגל חינך אותו יותר טוב מהכול, אך לא משום שהוא היה עונש קשה יותר. בכלל לא. הסיבה היא אחרת לגמרי. בטבע הבריאה יש לאדם רצון עמוק לגרום לעצמו הנאות ולברוח מכאבים, ותחושה זו קיימת בעצם אצל כל בעלי-החיים. במשך החיים הוא לומד מהר מאוד מה הם הדברים אשר יגרמו לו הנאה, ומה הם הדברים אשר יסבו לו כאב ועוגמת נפש. ילד קטן הרואה התפרצות של אש בפעם הראשונה בחייו, עדיין לא יודע האם היא שייכת לדברים שגורמים לו הנאה או לדברים שגורמים כאב. מתוך סקרנות הוא שולח את אצבעותיו הקטנות לתוך האש. הכווייה אשר יספוג, והכאבים אשר יבואו אחריה, ילמדו אותו מהר מאוד לאיזו קטגוריה שייכת האש. למידה באופן זה היא החינוך הטוב ביותר. בדרך-כלל, קיימת בעיה אצל ילדים קטנים, שהם לא לומדים אחרי פעם אחת עד כמה יש להיזהר מסכנות. הסיבה היא מפני שהכאב לא תמיד מורגש מיד, ולפעמים הוא יבוא רק מספר דקות מאוחר יותר. כך, למשל, תינוקות עלולים לנגוע מספר פעמים בתנור החם, עד שיבינו שהתנור מהווה מקור סכנה, כי כאשר נוגעים בו עדיין לא מרגישים את כאב הכווייה. לעומת זאת, הם לא ינסו שוב לגעת בחפצים חדים או לטעום ממאכל שהריח אינו ערב לאפם, מפני שבמקרים כאלו הם מרגישים מיד את חוסר הנעימות.
כלומר, ככל שהכאב מורגש באופן ישיר, כך הוא מחנך באופן יעיל הרבה יותר. השבר ברגליים, מבחינתו של שרוליק, היה תוצאה ישירה לטיפוס על חומת האבנים. אף אחד לא היה צריך להחליט על כך, הוא ממש הביא על עצמו את העונש הקשה. הוא טיפס והוא נפל. דווקא במקום כזה אין מקום להצטדקויות. אם יצדיק שרוליק את עצמו, שהוא נהג בשוגג וללא כוונה רעה, או חשב שאין בכך כל סכנה, האם בעקבות זאת יתאחה השבר?! ממש לא! השבר ברגליים אינו מתחשב כלל בכוונות הטובות או הרעות, וגם לא בדעות כאלו או אחרות. ועל-כן המסקנה היא פשוטה: "הטיפוס על החומה יגרום לי לכאבים". זהו!
עונש או תוצאה
השבר ברגליים לא היה עונש אלא תוצאה של המעשה. לעומת זאת, העונש במניעת הממתק היומי משרוליק עבר דרך ארוכה מאוד. שרוליק טיפס על החומה, ולכן הוריו כעסו עליו וביקשו להענישו. הם ישבו והחליטו למנוע ממנו את הממתק. ומה הקשר בין הממתק לבין הטיפוס על החומה? קשר קלוש מאוד. כאן בדיוק המקום לכעס ולהתמרמרות. מדוע מגיע לי עונש כבד כל-כך? מה פשעתי? והרי לא התכוונתי בכלל? מכך נלמד שככל שהעונש יהיה קשור בקשר הדוק יותר למעשה, כך נרוויח חינוך יעיל הרבה יותר. באופן זה אין מקום לכעסים ולהתמרמרויות, וגם ההחדרה חזקה למדי. ולכן כאשר מתעורר צורך להעניש ילד, יש לחפש עונש שיהיה קשור ככל האפשר למעשה. היום במבט לאחור, היו הוריו של שרוליק בוחרים עונש אחר לגמרי. לדוגמה: "שמע שרוליק, עד היום ירדת כל יום למטה ללא השגחה, כי סמכנו עליך. כעת שעשית מעשה לא אחראי בכלל, הפרת את האימון שלנו בך, ולכן במשך חודש תוכל לרדת למטה רק בנוכחות אחד משנינו". או: "במשך חודש תוכל לשחק רק בגינה הנשקפת מן הבית שלנו, כך נוכל לעקוב אחריך". עונש כזה הוא אכן תוצאה של המעשה. אין כאן כל מקום להצטדקויות. ייתכן שהוא באמת לא אשם ושהיו לו כוונות טובות, אבל המציאות היא שההורים איבדו בו אימון, ולכן הוא יצטרך להחזיר לעצמו את האימון בדרך זו או אחרת. גם מקום לכעס אין כאן. אף אחד אינו מעוניין לגרום לו סבל מיותר. הוא בעצמו הביא על עצמו את התוצאה הקשה. לכן כשמאחר הילד לבית הספר, יש לבדוק את הסיבה לכך. אם מתברר שהילד הלך לישון מאוחר, המסקנה הפשוטה היא: "אם אתה הולך לישון מאוחר, אתה מתקשה לקום בבוקר. ולכן מהיום במשך שבועיים אתה צריך ללכת לישון מוקדם יותר. כך נהיה בטוחים שלא תאחר יותר עקב עייפות". הרעיון הוא אחד: לחפש תמיד קשר הדוק בין המעשה הרע לבין העונש שהביא הילד על עצמו, ואז נצליח – בסייעתא דשמיא – להחדיר בצורה מועילה את הערכים שחשובים לנו כל-כך.
באדיבות השבועון לבית היהודי "מרוה לצמא" 1800-222-611