יומיים טרם חתונתו נודע לחתן כי לארוסתו רגל מעץ

מעשה שהיה בבחור ירא שמים שראשו ורובו בתורה הקדושה, שנשתדך עם בחורה בת טובים. השניים נפגשו מספר פעמים, והחליטו להינשא. מסיבת האירוסין נערכה על ידי אבי הכלה המאושר ברוב פאר והדר, ובמהלכה נעשו ה'תנאים' כמקובל. תאריך החתונה נקבע, ובס"ד חולקו כל ההזמנות לאירוע.

ויהי היום, יומיים לפני נישואי הזוג, ותאבל נפש החתן עליו, מאחר וגילה מאן דהוא את אוזנו כי ארוסתו היא קטועת רגל, בר מינן, ומותקנת לה רגל מעץ! החתן, שלא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש, הודיע לאלתר לאבי כלתו כי הנישואין בטלים ומבוטלים!

והנה, כאן אירע הלא-ייאמן. באה הכלה וטענה: "הן נפגשנו כמה פעמים, כיצד לא הבחין בכך?! ברי כי ידע והתרצה בזאת...", משכך, ניגש אביה לבית-הדין ותבע את מבטל השידוך לשלם קנס רב עבור הצער והבושה הנוראה שגרם לו ולבִּתו[1]!...

"היאך יכולתי לדעת כי רגלה מעץ, וכי נביא אנוכי?!", טען החתן לעומתם, וסירב בכל תוקף לשלם את הקנס.

עם מי הדין?

תשובה

נידון מצער זה, התגלגל ובא אל שולחנו של הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל - המהרש"ם (שו"ת ח"ב סי' רכ"ה), אשר הכריע בו בגאונותו על סמך המבואר בסוגיית הגמרא במסכת תענית (ד'.), וכדלהלן:

דרשו רבותינו[2]: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן (כלומר, לא נסחו נכונה את בקשתם). לשניים השיבו (מן השמים) כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי.

הגמרא מפרטת את בקשותיהם אחת לאחת: אליעזר עבד אברהם - דכתיב (בראשית כ"ד, י"ד): "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אֹותה הוכחת לעבדך ליצחק", בקשה זו היא שלא כהוגן, שהרי יכול היה להיות חלילה, שאפילו חיגרת או אפילו סומא היתה מזדמנת לפניו. אך בכל זאת השיבו לו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה.

שאול בן קיש - בקשתו היתה כשגלית הפלשתי יצא לחרף את הקב"ה וישראל, וכדי לעודד את אחד הגיבורים במחנה ישראל לצאת למלחמה כנגדו, הבטיח שאול 'פרס' נכבד מאד, דכתיב (שמואל א', י"ז): "והיה האיש אשר יכנו - יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו". בקשה זו אינה כהוגן, שהרי יכול היה אפילו עבד או אפילו ממזר לנצח את גלית. ובכל זאת השיבו לו כהוגן ונזדמן לו דוד.

יפתח הגלעדי - דכתיב (שופטים י"א): "וידר יפתח נדר לה', ויאמר: אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה', והעליתהו עולה". נדר זה נחשב כבלתי מחושב, שהרי יכול היה להיות כי אפילו דבר טמא יצא מן הבית. ואכן השיבו לו שלא כהוגן, ונזדמנה לו בתו...    

והנה, תמהו רבותינו בעלי התוספות (ד"ה יכול), מפני מה מחשיבה הגמרא את אליעזר עבד אברהם כשואל שלא כהוגן, הרי לא התנה על כל אחת שתבוא ותשקה שבה יבחר, אלא אמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וכו', דהיינו, רק אל זו שאפנה אליה בעצמי ואבקש ממנה להשקות - אותה אבחר, ואם כן, הלא יוכל להבחין ולראות את מצבה, השמנה היא אם רזה, האם חיגרת היא או סומא, ואילו לא תהיה מתאימה, הרי שלא יפתח עמה בדברים כלל, ומדוע איפוא נחשב לשואל שלא כהוגן?!

ותירצו התוספות: "ויש לומר, דהכי (שזהו) פירושו: יכול אפילו חיגרת ואפילו סומא - יכול אפילו חיגרת שיהיה לה אפילו רגל של עץ, והוא לא יהא רואה". הווי אומר, אליעזר אכן שאל שלא כהוגן, שהרי יתכן שיפנה אל הנערה שתֵּראה חיצונית כמושלמת, אך לא יבחין במומין שבסתר, כגון רגל מעץ.

מעתה, סיים המהרש"ם, בין נבין כי יש להצדיק את טענת החתן, שכן יכול להיות כי אכן לא שם לב שרגל כלתו היתה מעץ, כשם שלמדנו שאף אליעזר לא היה יכול להבחין בכך, ואשר על כן הכריע, כי נאמן החתן בשבועה לומר שלא הרגיש בהילוכה ולא נודע לו הדבר קודם.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.