עשרת הדיברות – פירוט עשרת הדיברות

שרת הדיברות:

1. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אמונה באלוקים.
2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה – איסור עבודה זרה.
3. לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא – איסור נשיאת שם ה' לשבע.
4. זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – שמירת שבת
5. כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ – מצוות כיבוד אב ואם
6. לֹא תִרְצָח.
7. לֹא תִנְאָף.
8. לֹא תִגְנֹב.
9. לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר – איסור עדות שקר.
10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ.

עיקר חשוב ומרכזי באמונה הישראלית קובע כי כל התורה כולה נמסרה למשה רבנו ע"ה מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו.[1] לאחר שפתחנו בקביעה זאת, יש לנו לשאול: מפני מה נתייחדו עשרת הדיברות[2] משאר מצוות התורה, בכך שהם באו לידי ביטוי בלוחות הברית, שאיתם ירד משה מהר סיני, והם המצוות הראשונות שאליהם נחשפו בני ישראל לאחר מעמד הר סיני? ובכן, רבותינו התייחסו לשאלה זאת, והציגו לכך שתי סיבות מרכזיות:

1)       עשרת הדברות הם כללים שמהם נגזרים כל המצוות האחרות, וכפי שכתב רש"י:[3] "כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פרש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו".

2)       עשרת הדיברות מהווים תשתית אמונית-חברתית לקיום שאר המצוות האמורות במקרא, שהרי אדם שעובד עבודה זרה או לא מאמין במציאותו של ה' יתברך – לא יבוא לקיים מצוות תפילין או ליטול ארבעת המינים בחג הסוכות. וכן גם המצוות שבין אדם לחברו המוצגים בעשרת הדיברות, שהרי אדם לא יכול לקיים כיאות את שאר המצוות המוזכרים במקרא בחברה שבה משתולל הרצח, הריסת התא המשפחתי, עיוות משפט הצדק על-ידי מתן עדויות שקר, וכן על זה הדרך. בחברה כזאת נפגע הסדר התקין של ישובו של עולם, והיא מדרדרת את עצמה לאבדון.

חשוב לציין שוב כי אין עשרת הדיברות חשובות יותר מכל שאר המצוות שנמסרו בתורה, שהרי הקב"ה ציווה על כולם באופן שווה, ועשרת הדיברות באו לידי ביטוי בלוחות הברית מהסיבות שצוינו לעיל, ולהלן נבאר את טעמי עשרת הדיברות:

אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים: הרב מרדכי נויגרשל כתב:[4] "התחילו עשרת הדיברות במילה "אנוכי" ולא במילה "אני", הדבר בא לבטא כי ברדת עשרת הדיברות לעולם ירד אנך מוסרי לעולם, אנך של אמת מוחלטת על פיה יש לכוון את כל מהלכינו, אמונותינו ומחשבותינו".

מלבד העובדה שפסוק זה מודיע לנו כי הקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים מבית עבדים, הוא מכיל בתוכו גם ציווי שנמנה על אחד מתרי"ג מצוות התורה, וכמו שכתב הרמב"ם:[5] "נצטווינו בידיעת האלוהות, והוא שנדע שיש שם עילה וסיבה, הוא הפועל את כל הנמצאים, והוא אמרו יתעלה: אנוכי ה' אלוהיך".

כלומר, הפסוק הראשון בעשרת הדיברות מכיל בתוכו גם ציווי לדעת את מציאותו של הבורא יתברך, ואת העובדה שהוא מקור קיום והתמדת קיום המציאות כולה, שהוא כמובן בראה ויצרה. וכ"כ גם הרמב"ן בביאורו למקרא על אתר: "הדבור הזה - מצות עשה, אמר: אנכי ה', יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' - והוא אלוהים להם, כלומר הווה קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוהים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר: אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם - תורה על המציאות ועל החפץ כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם... ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (שמות ט, יד): בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ וזה טעם אשר הוצאתיך כי הם היודעים ועדים בכל אלה".

לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי ה' אלוהיך: לאחר שפתחו הדברות בהכרזה שה' הוא האלוהים, והוא המוציא את עם ישראל מארץ מצרים, כלומר – הוא יתברך שליטו של עולם ובעל היכולות, שאף פרעה, שהחשיב את עצמו כאל, ועמד בראש האימפריה הגדולה ביותר בעולם בעת ההיא, נכנע לחלוטין מעוצם כוחו וגבורתו של מי שאמר והיה העולם, כעת מגיע הציווי השני שאוסר על כל סוג של עבודה זרה, כולל הייצור של פסילים ותמונות.[6] גם את הקב"ה אסור להגשים בשום צורה ואופן, ואין לו להקב"ה – לא גוף ולא דמות הגוף ולא דמיון כלל ועיקר.[7] ויסוד זה מהווה עיקר חשוב בהבדלה שבין האמונה הישראלית לכל שאר הדתות פני האדמה, שנהגו לעבוד עבודת אלילים.

לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא: כאשר האדם מזכיר את שמו של מי שאמר והיה העולם, זה צריך להיות אך ורק על בסיס של מטרה תכליתית ועניינית – ברכות, תפילות, לימוד תורה וכיו"ב. ואילו כאשר אדם מזכיר את שמו של  הקב"ה לשווא, הוא עובר על איסור תורה. וכ"כ הרמב"ן בביאורו למקרא על אתר: "דרך הפשט יאסור שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם כלשון לא תשא שמע שווא, כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול... ובאמת שגם זה אסור ונקרא בלשון חכמים: מוציא שם שמים לבטלה"[8].

זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך, וגרך אשר בשעריך, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו: בפסוקים אלו מצוין טעם אחד למצוות שמירת השבת, והוא זכר למעשה בראשית, כלומר כמו שהקב"ה פעל ועשה בששת ימי בראשית וביום השביעי שבת ממלאכתו[9], כך גם בני ישראל מצווים לשבות ביום השביעי מכל מלאכתם.

בפסוקים אחרים במקרא מבואר כי יש גם טעם חברתי למצוות שמירת השבת, וכך נאמר:[10] "שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציווך ה' אלוהיך, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת". כלומר, להבדיל מהתקופה שבה בני ישראל היו עבדים משועבדים במצרים ללא חופש ומנוחה כלל, בא הציווי על השבת, לעורר את ליבנו לכך שהקב"ה שיחרר אותנו מעבדות לחירות, ונתן לנו את מצוות השבת בכדי שנזכור עניין זה תמיד.

כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך: הרש"ר הירש כתב בביאורו למקרא על מצווה זאת כך: "יציאת מצרים ומתן תורה הם שתי עובדות היסוד של עם ישראל, שעליהן תיכון כניעתנו לפני ה' כמושל ושליט בגורלנו ובחיינו. והנה שתי עובדות אלה - עובדות היסטוריות הן, ואנו יודעים אותן ומכירים בהן כאמיתות היסטוריות, אולם הערובה היחידה לאמיתותן היא המסורת, ויסודה של מסורת אינו אלא מסירתה הנאמנה לבנים מידי האבות וקבלתה ברצון בידי הבנים מידי האבות. על כן לא נתקיימו לאורך ימים יסודות הבניין הגדול שיסד ה' בישראל - אלא על המשמעת העיונית והמעשית של בנים כלפי אבות ואמהות, ונמצאנו למדים כי כבוד אב ואם הוא התנאי היסודי לנצחיותה של האומה הישראלית. על ידי האב והאם נותן ה' לילד לא לבד את הווייתו הפיסית, אלא הם למעשה גם החוליה המקשרת את הילד אל העבר היהודי ועושה אותו לבן ישראל ולבת ישראל. מידי ההורים מקבל הילד את מסורת התעודה הישראלית המעוצבת בדעת, בהליכות ובדרכי חינוך, והם מוסרים לו את דבר ההיסטוריה ואת דבר התורה, למען ינחילם גם הוא לבניו אחריו בבוא הזמן. כשם שעיני הבן אל הוריו, כן תהיינה אליו עיני ילדיו בבוא הזמן. אלמלא הקשר בין אבות ובנים - תנותק שרשרת הדורות, תאבד תקוות העבר היהודי לגבי העתיד והאומה הישראלית תחדל מלהיות. אכן גדולה חשיבותם של ההורים בישראל, ולפיכך ייחדה להם התורה מקום נכבד בעשרת הדברות".

לאתרצח: האדם נברא בצלם אלוהים[11], וחביב הוא האדם שנברא בצלם[12], וכפי שנאמר:[13] "זכר ונקבה בראם ויברךאותם ויקרא את שמם – אדם", ולכן מלבד העובדה שמעשי רציחה גורמים להרס של כל חברה החפצה להשתית את הנורמות שלה על בסיס תפיסת עולם מוסרית תקינה, יש בעבירה זאת גם משום פגיעה בנזר הבריאה – והוא האדם שנברא אפוא בצלם אלוהים.

לאתנאף: שורשיו של מוסד האיחוד בין גבר ואישה, כלומר הנישואין, מקורו עוד בימי בראשית, עת ברא הקב"ה לאדם הראשון אישה, שתשמש לו עזר כנגדו, וביחד יבנו את ביתם ויקימו את משפחתם. התא המשפחתי חשוב מאין כמוהו, ואיסור ניאוף, כלומר בעילת אשת איש[14], מהווה פריצה של גדרי הקדושה שהתורה ציוותה, וגדרים אלו משמשים כיסודות שעליהם מתנהל הבית היהודי.

לאתגנוב: חז"ל לימדונו כי איסור זה עוסק בגניבת בני אדם, וכך אמרו:[15] "לא תגנוב - בגונב נפשות הכתוב מדבר". למרות שאיסור זה עומד בפני עצמו, והוא איסור חמור, בד"כ הוא נכרך גם עם האיסור של מכירת בני האדם[16], כלומר איסור סחר בבני אדם.

לאתענהברעךעדשקר: מערכת המשפט מהווה חלק מרכזי מאוד בתורת ישראל, שכוללת דינים רבים מאוד המסורים לבית הדין לשפוט בין איש לרעהו או לאכוף את דיני האלוהים במצוות שבין אדם למקום. במערכת משפטית זאת יש משקל מכריע לעדותם של העדים, וכאשר אדם מעיד עדות שקר על רעהו, ועל בסיס עדות זאת בית הדין מחייב את הזכאי, ולהפך מזכה את החייב, הרי שבעשותו כך, בעל עדות השקר גורם לנזק בלתי הפיך לחברה ולהרס יסודות משפט הצדק.

לאתחמוד: הרמב"ם כתב בספר המצוות כי "הלאו הזה מזהיר מלעשות תחבולות כדי שנשיג לעצמנו דבר אשר חמדנו אותו מרכוש אחינו, ואפילו בקנייה ומתן דמים מרובים, והרי כל זה עברה על לא תחמוד"[17].

בעל ספר החינוך התייחס לטעמה של מצווה זאת וכתב כי "לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לו לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאוה רעה לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנס אותו ממנו, ואם יעמד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב"[18].