מותר להיכנס להר הבית, על פי מרן עובדיה יוסף זצ"ל?

הר הבית, הוא ההר אשר עליו שכן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, עד לפני כמעט אלפיים שנה, שאז בעוונותינו נחרב על ידי טיטוס הרשע, ומאז היה ההר שמם, עד שבאו הישמעאלים המוסלמים ובנו עליו מסגדים כידוע עד היום הזה, כי שועלים הלכו בו.

והנה ידוע כי קדושת בית המקדש רבה היא, ואסור לאדם שהוא "טמא מת" להכנס לבית המקדש. ובזמן הזה, שאין לנו אפר פרה אדומה, כולנו טמאי מתים, שהרי אין בנו מי שלא נגע במי שנגע במת, או שנגע במי ששהה בחדר אחד עם המת וכיוצא בזה. לפיכך בזמן הזה כולנו אסורים בהחלט להכנס לשטח בית המקדש. והנכנס לשטח בית המקדש עונשו "כרת", ועובר על כמה איסורים מפורשים בתורה. ולא נותר לנו אלא לדון בשני עניינים.

האחד, האם קדושת בית המקדש נותרה עד הזמן הזה, שבית המקדש חרב? והעניין השני, האם כל שטח הר הבית אסור בכניסה, או שיש מקומות בתוכו המותרים בכניסה?

קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא
כתב רבינו הרמב"ם (פ"ו מה' בית הבחירה הי"ד): "קדושה ראשונה שקידש שלמה את בית המקדש ואת ירושלים, קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא (כלומר, הקדושה אינה פוסקת לעולם), אף על פי שהיא חריבה. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת ירושלים והמקדש היא מפני השראת השכינה, והשכינה אינה בטלה, הרי ה' יתברך אומר "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם", אמרו חכמים, אף על פי שהן שוממים, בקדושתן הן עומדים!

כלומר, מבואר בדברי הרמב"ם, שקדושת בית המקדש, שמחמתה אסור לטמאי מתים להיכנס לשטחו, נותרה לעד ולעולם, ואינה בטלה אפילו בשעה שבית המקדש חרב ושמם.

ולפיכך מי שיכנס בזמן הזה לשטח בית המקדש, הרי זה חייב כרת, ועוונו גדול מנשוא, ועובר על כמה איסורים מן התורה.

כניסה להר הבית
אולם כל זה דווקא בשטח בית המקדש, אבל שאר שטחי הר הבית, אינם אסורים בכניסה לטמאי מתים. כמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ד), "טמא מת, ואפילו המת עצמו, מותרים להכנס להר הבית" (אמנם, יש בזמנינו סוגי טומאות שגורמות איסור כניסה לכל הר הבית, ולא נדון בזה עתה).

ולפיכך דנו כל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, האם יש אופן להתיר כניסה לשטחים מסוימים בהר הבית.

גם מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל דן בזה בספרו שו"ת יביע אומר חלק חמישי (יורה דעה סימן כו) ובספרו חזון עובדיה (תעניות עמוד תנד), ושם דן באורך וברוחב, והביא כמה ראיות מדברי הפוסקים, שאין אנו בקיאים בזמן הזה לדעת היכן הוא מקום המקדש בדיוק, ולפיכך רוב ככל שטח הר הבית נמצא בספק אם הוא מקום המקדש, (וגם אם יש איזה מקום היוצא מן הספק, עדיין הוא קדוש בקדושתו ולא כל אדם רשאי להיכנס שמה). ובדבריו הביא את לשון הגאון רבי דוד מקרלין  בשו"ת שאילת דוד (בקונט' דרישת ציון וירושלים די"ד סע"ג), שכתב, שאי אפשר לנו בשום פנים לכיוון מקום המזבח, ויש לחוש בזה באיסור כרת. ולכן בודאי שיש להתרחק ולהישמר שלא להיכנס להר הבית אפילו לאחר טבילה ולצורך מצוה, כי יבאו ההמון לפרוץ ולהיכנס בטומאה לשטח העזרות וההיכל, וכעת כבר נמנו וגזרו והסכימו גדולי הדור בכל תוקף לגדור גדר ולהזהיר באזהרה חמורה לבל יהין שום אדם להיכנס לשטח הר הבית, עד כי יבא שילה, שאז יקוים בנו, "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", והסכימו על האיסור בזה הגאונים: רבי יצחק ויס, רבי שלום משאש, רבי אליעזר יהודה ולדנברג, רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, ועוד ועוד רבים ועצומים, השווים בחומר האיסור להיכנס להר הבית בזמן הזה מפני חשש איסור כרת.

ולכן אותם הנתלים בדברי מי שיהיה, ואומרים שיש מעלה מיוחדת לעלות להר הבית, לא כדין הם עושים, ונוגעים באיסור כרת, וכלשון הגאון בעל מנחת יצחק (ח"ה סימן א), "כל דבריהם מהבל ימעטו". ואף שיש מפרשים בדעת הראב"ד שאין איסור כרת בכניסה לשטח בית המקדש בזמן הזה, מכל מקום סברת הראב"ד בזה דחויה מההלכה, וכן פסק רבינו הרדב"ז, שלהלכה בוודאי שאנו פוסקים כדעת הרמב"ם ושאר הפוסקים האוסרים כניסה לשטח בית המקדש גם בזמן הזה, וכל הנכנס לשם חייב כרת. ובפרט שלדעת הרבה פוסקים גם הראב"ד סובר שיש בדבר איסור מן התורה, כמו שכתב הגאון הרא"יה קוק בשו"ת משפט כהן (סימן צו). ועוד, שאף שלדעת הראב"ד אין בזה איסור כרת, מכל מקום איסור לאו מן התורה בוודאי שיש בזה.

השר משה מונטיפיורי
והנה בשנת התרכ"ז, ביקר בירושלים השר הצדיק רבי משה מונטיפיורי ז"ל, ובביקורו נכנס לשטח מקום המקדש, (ובימים ההם נתעורר לשפץ את מקום הכותל, ולהוסיף בראשו את שורות האבנים הקטנות כדי שלא ימוט), ואז היה בירושלים רבי יוסף משה מליסא (בנו של הגאון מליסא בעל חוות דעת), והלה לקח שופר ותקע בחוצות ירושלים ונידה את השר מונטיפיורי שנכנס למקום האסור בכניסה. ובהיות השר ירא ה' מאד, פנה יחד עם רבו הד"ר לוי זצ"ל אל רבני ירושלים, ויתנצלו כי עשו זאת בתום לבב כי סמכו על סברת הראב"ד בטעות. ואמנם רבני ירושלים פייסו אותם, כי חרמו של ר' יוסף משה אין לו תוקף, כי איננו אחראי על מעשיו, ואל יחושו לנדויו. ומרן רבינו זצ"ל כתב בזה, כי באמת שהדבר ברור שלא כיוונו גאוני ירושלים לומר שכדת וכהלכה עשה השר כאשר ביקר במקום המקדש, היפך דעת הרמב"ם והרא"ש ורוב הפוסקים, אלא כל כוונתם בזה היתה לומר, שאינו חייב נידוי על כך, כיון ששוגג היה.

ובקובץ אחד בשם שערי ירושלים (נדפס בשנת תרל"ט), כתב, שהשר ר' משה מונטיפיורי הרהיב עוז להכנס למקום המקדש, על ידי רשיון מיוחד מהשולטן בקושטא, ועל ידי פיזור ממון רב לפחה של ירושלים וגדולי ישמעאלים, ועשה זאת שלא ברצון חכמים גדולי ישראל שבירושלים. ובס' וילקט יוסף (סי' קלד) הוסיף, שמרן הגאון רבי שמואל סלאנט הוכיחו על פניו על שנכנס בשגגה למקום המקדש.

ולסיכום: אסור בהחלט להיכנס לשטח בית המקדש גם בזמן הזה. והוא איסור חמור מן התורה. והנכון הוא שאסור להיכנס לכל שטח הר הבית בזמן הזה, כי אין אנו יודעים היכן הם בדיוק גבולות המקדש, וכל דברי הרבנים והמומחים שניסו לקבוע את הגבולות הפנימיים בהר הבית, אינם נשענים על ראיות מוכרחות, ולפיכך נמנו וגמרו גדולי הפוסקים לאסור לגמרי את הכניסה לשטח הר הבית. והמיקלים בזה נוגעים באיסור כרת, ועושים שלא כדין.