אחוז כפי יכולתך

"אדוני, אכלת היום משהו?"

רחמיו של בחור צעיר נכמרו על זקן חסר-בית שישב ברחוב העיר ליד שלולית עכורה ובידו חכה. לא מצא היכן לדוג דגים רק כאן. הזקן נענע בראשו בשלילה. בלי לחשוב פעמיים הזמין אותו הבחור לארוחת צהריים במסעדה על חשבונו.

לאחר שסיים הזקן לאכול פנה אליו הבחור בחיוך שובב: "נו, הצלחת לדוג היום משהו בשלולית?"

"כן", השיב הזקן ברצינות. "אתה הדג השלישי מהבוקר".

                                                         ***

לאחר כעשר שנות ציפייה מתמלא ביתם של יצחק ורבקה אורה: שני תאומים נולדים להם. אך תאומים אלו זוכים למה שרק עוד זוג תאומים זכה לו – התורה מתארת את תהליך לידתם בצבעוניות. וכך כותבת התורה: "ויצא הראשון אדמוני, כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב". (הזוג השני של התאומים שזכו לפירוט דומה היו פרץ וזרח בני יהודה).

כולנו יודעים שכשתינוק מגיח לעולם הזה, הוא יוצא מן הבטן עם ידיים קפוצות כאומר 'אני אקח לעצמי את כל חמודות העולם'. יעקב אבינו היה משוכלל יותר, הוא עשה מעשה טרם יצא לאוויר העולם – אחז בעקב אחיו.

מדוע? כך מבאר רש"י בשם חז"ל: "בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השניה. נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון. ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה, וייטול את הבכורה מן הדין".

רצונו של יעקב להיות בכור גורם לו לנסות לאחוז בעקבו של עשו ולמושכו חזרה לבטן.

אף שברור לנו שאין מדובר כאן בתינוק רגיל, ומסתבר שאין אנו יכולים להבין מה "עבר לו בראש" באותו רגע, צריכים אנו לשאול: לשם מה לימדה אותנו התורה פרט זה?

שאלה זו שואל הצדיק רבי משה מרדכי מלעלוב. טרם שנביא את תירוצו, בוודאי לא תתנגדו למעשה שהיה:

בבית הכנסת הגדול בעיר בריסק שבליטא, החליטו ראשי הקהילה – בניגוד לדעת רב העיר, רבי יצחק-זאב סולובייצ'יק – להכניס מקהלה שתעמוד על מדרגות ארון הקודש ו"תשדרג" את תפילתו של החזן. הרב התנגד לצעד זה שהיה חיקוי נלעג למתחולל בבתי תיפלתם של הנוצרים, ודבר זה – סבר הרב – יש למנוע בכל תוקף מלעשותו בבית הכנסת הקדוש.

באחד מימות השנה בהם מתפללים תפילה חגיגית (כמדומני היה זה ליל ראש השנה), הכניסו הגבאים ברוב רשמיות את מקהלת בית הכנסת והורו להם לעלות למדרגות ארון הקודש. רבי יצחק-זאב גער בהם שירדו, אך באותם ימים הייתה אימתם של ראשי הקהל כה-תקיפה, עד שחברי המקהלה פחדו לרדת למרות הוראת הרב.

בלית ברירה עלה רבי יצחק-זאב את מדרגות ארון הקודש וציוה עליהם לרדת מיד. מול צעד חריף כזה ירדו חברי המקהלה בבושת פנים. אך הנה התקרבו כמה מראשי הקהל בחוצפה רבה וציוו עליהם לעלות שוב. והם עלו.

הרב עלה בשנית וציוה על המקהלה לרדת, וראשי הקהל שוב החזירום. עשרות פעמים נמשך המחזה המביש כשבני הקהילה כובשים פניהם מבושה, והרב המבוגר טורח ועולה שוב ושוב בכדי להוריד את המקהלה.

לימים סיפר הרב מבריסק: "ידעתי שכוחי אוזל, אך החלטתי נחושות שכל עוד כוחי במותני אעלה שוב ושוב ואמנע את החרפה עד היכן שידי משגת. בפעם האחרונה ידעתי שאין לי עוד כוח לטפס, והסוף איננו נראה, אך התחזקתי שאני עושה מה שבכוחי וה' יעזור.

"כשירדתי, ידעתי שאינני מסוגל יותר לטפס, ותיכף ישיבו ראשי הקהל את המקהלה לארון הקודש. אך אז נפתחו חלונות עזרת הנשים, ונשות ראשי-הקהל צעקו על בעליהן: 'בושה וחרפה! די להמרות את פי הרב!' בעליהן חזרו למקומן בבושת הפנים והמקהלה אכן לא עלתה לדוכן".

מבאר רבי משה מרדכי מלעלוב את אשר פתחנו בו, מדוע אחז יעקב ברגלו של עשו? אלא כך אמר יעקב "אעשה אני את המוטל עלי, והשי"ת יעשה הטוב בעיניו".

יודעים אתם מה היה סופו של דבר? הדבר נכתב במפורש בפרשתנו: עשו מכר ליעקב באופן חוקי את הבכורה, בעבור נזיד עדשים. פרוטה לא יותר!

                                                               ***

מטלות רבות נראות גדולות מכפי כוחנו. איננו בטוחים ששייך לבצע אותן. התורה מלמדת אותנו שאנו צריכים רק להשתדל כפי יכולתנו. הקב"ה יעשה את הטוב בעיניו לפי מה שטוב לנו. אם ההשתדלות שלנו היא מוגבלת אך אנו מנסים, אלוקים יעזור שגם בשלולית יימצאו דגים.

[המאמר נכתב טרם הטבח הנורא בארבעת מתפללי בית הכנסת בשכונת "הר-נוף", הי"ד.

אולי יש מקום לציין, שגם גישתנו היהודית כלפי מעשים מזעזעים כאלו צריכה להיות כך: לראשי מערכת הביטחון נותיר את ההשתדלות המוטלת עליהם. אך אנו מבחינתנו גם צריכים להשתדל – לקבוע עיתים לתורה ותפילה, להתחזק באמונה.

כיצד זה ימגר את הטרור? את זה נותיר לבורא העולם שינקום לעינינו במהרה נקמת דם עבדיו השפוך].