טעם לטעם - מאמר לפרשת תולדות

פרשתנו מתארת את הריונה של רבקה – "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (כה, כב). ממה חששה רבקה? הרי בכל הריון יש תנועות עובריות, האם התרוצצות עוברית, גם אם היא מטרידה במקצת, מצדיקה את האמירה שלה – "למה זה אנכי" ועוד לאחר שנים רבות של עקרות וציפייה לילד?

ידועים דברי רש"י המביא את דברי חכמים, שהיא הרגישה משהו לא טבעי - "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה – עשו מפרכס לצאת. דבר אחר – מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות".

המחלוקת בדבר נחלת שני העולמות מפורטת יותר במדרש (אליהו זוטא, יט): "כשהיו יעקב ועשו במעי אמן, אמר לו יעקב לעשו – עשו אחי, שניים אנחנו לאבינו, ושני עולמות יש לפנינו. העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה יש בו אכילה ושתיה, משא ומתן, לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העולם הבא אינו בכל מידות הללו. רצונך טול אתה עולם הזה ואני אטול עולם הבא?... באותה שעה נטל עשו בחלקו העולם הזה, ויעקב נטל עולם הבא".

מובן שהדברים טעונים הסבר, שהרי מי שעוקב אחר חייו של יעקב אבינו, רואה שלא היה לו חסר כלל וכלל מרכוש העולם. גם אביו יצחק בירך אותו "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (כז, כח). יעקב עצמו ביקש מהבורא חיים טובים בעולם – "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר, אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (כח, ח). כלומר, יעקב התברך בחיים טובים ואכן, כשהוא שב מבית לבן עם נשים, ילדים, שפחות, וצאן ובקר לרוב, עשו שאל אותו – אחי! לא אמרת שאתה נוטל את חיי העולם הבא ואני את חיי עולם הזה, מניין לך כל הרכוש הזה? (מדרש שם).

התשובה היא, יעקב התברך בענייני עולם הזה, והוא אכן שב מבית לבן עם רכוש רב. השאלה מהי מטרת הרכוש. עשו השתמש ברכוש לצורך עולם הזה, רכוש לשם רכושנות, אולם יעקב השתמש בכל רכושו לצורך עולם הבא, כלומר, רכושו היה אמצעי, דרכו הוא השיג רוחניות.

כל ענייני העולם נוצרו כדי שישמשו כלים לעבודת השם. כל מה שצריך הוא את ההדרכה והידיעה מהו המינון שבכל דבר. 

כנ"ל גם בכל ההנאות החומריות. אי אפשר לנתק את כוחות הגוף מכוחות הנפש. רצון ה' בבריאת האדם הוא, שהוא יחיה במתכונת הנוכחית המוכרת לנו, רק אדם שכל כוחותיו "ערים" וחיים בו, נקרא אדם שלם. התורה אינה רוצה שאדם ימית כוח אחד מכוחותיו, שהרי אם כן, מדוע מלכתחילה אלוקים ברא את אותו כוח. כשאדם מכניע ולא מתחשב כלל בכוח אחד מכוחותיו, יבוא יום שאותו כוח יתפרץ בעוז כחלוף זמן.

לאור הדברים הללו, נבין טוב יותר את דברי התלמוד: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו" (סוכה, נב ע"א). על פניו אמרה זו לא כל כך מובנת, שהרי בפשטות חושבים אנו, שככול שאדם גדול יותר מבחינה רוחנית, כך כוחותיו הגופניים ויצרו הרע הולכים ונחלשים. באים חכמים ואומרים לנו שלא! וההיפך הוא הנכון - "יצרו" הכוונה לכוחות הטבעיים. ככול שאדם גדול יותר, הוא מודע יותר לכלל הכוחות שבו, וכך כל כוחותיו באים יותר לידי ביטוי, הן לחיוב והן לשלילה. אדם גדול, למרות שיצרו גדול יותר מאדם רגיל, מצליח לשלוט עליו ולנתב אותו, משום שכל כוחותיו מאירים בעוצמה, והם משלימים זה את זה, כך שכוח אחד לא בא על חשבון כוח אחר. החומר משתלב עם הרוח, הרוח עם החומר, ואדם מגיע לכדי שלמות.

זהו עומק כוונת הפסוק: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". הבורא רוצה, שהאדם כולו, עם כל כוחותיו העֵרים והחיים בו, יתמזג ויתאחד עם האלוקות.  

נסיים ברעיון יפה. למילה "טעם" יש שתי משמעויות: א. טעם של הנאה – טעם מתוק, טעם חמוץ וכדומה. ב. סיבה ונימוק למשהו. בכל התענוגים הגשמיים בעולם ישנם את שתי המשמעויות. יש את הטעם - הנאת החיך והגרון, ויש את הסיבה והנימוק מדוע אותו דבר גשמי קיים בעולם. המאבק בין יעקב לעשו הוא, האם חוץ מהטעם (הנאה), יש גם טעם (סיבה ונימוק). האם אנו נעצרים בהנאה ולא חושבים על המשמעות והסיבה, או שאנו מעניקים משמעות לכל דבר. גם יעקב "אהב" את הטעם – אבל הוא נתן טעם לטעם, הוא חיפש בכל דבר את המשמעות, התכלית והייעוד.

ההנאה השלמה היא לחבר בין שני הטעמים – את הטעם התחתון של ההנאה הגשמית, עם הטעם העליון והכוונה העליונה ביצירתו ובבריאתו.

זו אומנות לא פשוטה, אך לשם אנו צריכים לכוון.