חלוצות: מי רואה את כובשות הכותל?

מי רואה אותן, יוצאות ואינו יוצא. ענודות בעגלת בד משובצת, מקל הליכה מתאזן ברעד, וכובע שנרכס שוב ושוב, נגד הרוח. מי מבחין בהן, בהמתנה בת שעתיים, דבוקות בטל שחרית אל דרגש נוקשה ולח של תחנה, מאמצות זגוגיות מולטי-פוקל אל אף קפוא, מחפשות באופק את הספרה שלוש של 'האוטו-של-אגד'.

מי מביט בהן, גומאות פרקי תהילים של צהריים, בקו אחד הומה. אף כשבחוץ משכלת חרב, ומבעד לשמשה רושפות עינים ישמעאליות  דם, משתלחות לשונות ויד מסמנת על צוואר 'אפילו חרב חדה' - הן, אינן מתייאשות מן הרחמים. מי צדה עינו, את ששקועות בספרון המתמולל מדמעות, ואפילו הזגוגית המתנפצת, מבוהלת מסלע מנתץ, לא תשחרר מהן קובלנה על 'רַשויות'. רק אנחה נוספת שנכבשת, גוו שמתנודד ביתר כוונה, וגרון שמצטרד ומתחנן יותר ל'רחמי שמים'.

מי שם ליבו לכובשות הכותל? (צילום: פלאש 90)

מי שם לבו אל אותן שמשרכות רגליים יגעות ודואבות, בואכה שער אשפות. לא מקוננות על ביטחון רעוע והידלדלות אנושית בירושלים של אימה, אלא מתרגשות לבוא שעריו, בתודה על שכר הפסיעות המתעצם עקב נהלי אבטחה מוגברים. מי משקיף אליהן, בדרך חתחתים, בינות לשווקים ישמעאליים מפוקפקים,קווים שבוּתים ודחוסים, רכבות מוּעדות אסון ורגליים נפוחות. המצב הביטחוני? עבורן, זוהי רק סיבה להתפלל 'חזק יותר' -'על יד שריד בית מקדשנו'.

מי צופה בהן, מזדרזות בצינת ליל, זו שרגילה היתה בחבורות-חבורות של נערות ה-40 יום, של 'מספיקי' ה'מנחה-ערבית', ותיירים מלוכסנים מסנוורים בהבזקים. כמעט וערירית היא כעת רחבת הכותל שלהן, איננה במיטבה. מאוישת במעט, מדולדלת, קופאת ועצובה. הדי זיקוקים נבללים ב'אמן יהא שמיא רבא', קולות נפץ וירי נמהלים ביפחות חרישיות של 'גלות'.

אבל רואה אותן הקיר. את הקומץ הקבוע, 'נשי' ו'קשישות', ו'זקנות' הכותל. דווקא השיבה שנזרקה בהן, היא היא המעוררת בו את החיות. הן, הן, המשקפות בפניו את נאמנותן, תלותיותן, משענתן, גם בחלוף ימים.

לא משוחות על ניירות עוטפי - דגים, חובקות-חונקות ספרי תורה, גלולות ברצועות תפילין, או בשכמיות טלית מוזרקי- צבע. לא על רקע 'עַזָרה' ערומה, הזועקת לאכלוס ועֶזרה. לא בקולות שירה, או בצעדי קרב שנוסי- מותניים, לא בירי לָבָּתן אלי מַשדרים מחוזרים. לא ולא.

רפיסותן, כניעתן, הצטמקותן, המייתן השקטה, ושירת ליבן הם הנראים והנגלים. אותן ה'פוקדות' שטומנות עצמן ועצמיותן, בהתבטלות מוחלטת, בין חרכי הקיר האחרון. מצוידות בענפי הרחה וברכה, פרוטות לפורטה, וספר תהילים נצחי.

היום אינן נאלצות להילחם על אמתן על יד הקודש, תעמודנה מרווחות, ותשתחוונה רווחות. הכותל רחב הוא ובודד, ונדבכיו ממתינים להכיל עוד מפוקדיו שנעדרו היום. הנה הן מגיעות אליו, אותן נשים שקופות, ובחיקן נשיקה, וסאת תחינות, אבל קודם תחבקנה ותנחמנה את האבנים היכן שידן עוד מגעת, הרי כה לבד הוא, הכותל שלהן.

ואין ערך פתאום לרווח הגדול, ליכולת להתפלל במתינות ובנחת, בלי דחיקות והסחות. מה תועלת לכל אלו, כאשר יושבת בדד, העיר שאין לה מנחם? יותר מדי מקום יש ברחבה לעצב.

מתי מעט רואים א ו ת ן,  והשכינה רואה ב ה ן, הנאמנות והאוהבות לה.

בימים ש'מאה שערים' מוּסלמת והופכת 'מזרח ירושלים', נזקפת הגבורה לאותן חלוצות אמיצות וקבועות, הזקוקות ל'כותל' שלהן, כמו אויר לנשימה, וזה יום יום, עשרות בשנים לא תפסחנה על פקידת אבניו.

הן, הן, 'הכובשות' והאחראיות לקיום הריבונות והנוכחות בכותל המערבי של בית המקדש, הן, ה'כובשות' את דמעותיהן, את יצרן, מדוויהן וחולשתן בסידור התפילה עתיק - היומין.