ראיון עם אביחי כהן: יהודי, אל תוותר על הלב שלך

מכל עבר עמדו צעירים נרגשים ומלווים בבני משפחה מהורהרים. ככה זה בבקו"ם בבוקר של מחזור גיוס. כל נער ממתין שיקראו בשמו, והוא יעלה על מדים, ייכנס לראיון ויסווג ליחידה מתאימה. אלא ששמו לא הוכרז. במקום זאת, שכן של הוריו, לבוש אזרחית, ניגש אליו ולחש באוזנו: "הגיע הזמן שתדע. גש לחדר X בקומה Y. שם כבר ידברו איתך". תמיד ידע שהוא מסתיר משהו.

הלחישה הזאת פתחה בפני החייל הצעיר אביחי כהן תהליך חיים מרתק ועבודה קשה ומפרכת, פיזית ורגשית. בדיעבד, התברר שהשיחה החסויה בחדר האפלולי הייתה פיקטיבית לגמרי. היא נערכה רק כדי לתת לו תחושה של שגרה, שהכול בסדר. בפועל, הרבה לפני שבא הכירו את השם שלו ועקבו אחר התכונות שלו. מישהו דיווח על היכולות ועל האופי שלו, והוא נמצא ראוי.

יותר מ-12 חודשים של אימונים תובעניים ומפרכים יעברו עד שיגלה לשם מה הוכשר ואיך למעשה קוראים ליחידה שהוא עומד לחרף את נפשו בשורותיה. "אז היא הייתה עדיין סודית מאוד. אפילו אנחנו לא ידענו את שמה. רק בניסן תשנ"א התפרסמו המסתערבים של דובדבן מול כל עם ישראל".

שנים אחרי, כשהוא מתגורר בקריית בעלזא ומזוהה כיהודי חסידי לכל דבר, הוא לא מעוניין להרחיב עליה. "מי שלא יודע להעמיק יכול לקחת את המקרה שלי לכיוון של הערצה שלילית לכוחנות זרה, בעוד הכוונה שלי הפוכה לגמרי", הוא מסביר. "אני רוצה להעביר מסר לכל ציבור היראים, ובפרט ללומדי התורה: כל עוצמה והגנה חיצונית הן אין ואפס לעומת כוח התורה והמצוות. מלחמת היצר הרבה יותר קשה ומורכבת. אני מקווה שאוכל לעורר את הרצון של אנשים לפתוח את הנשמה באמת. במיוחד אלה שזכו להיוולד בבתים שומרי תורה. אלה שלא נותר להם אלא לצאת למסע המרתק ביותר, המסע אל הלב".

ואצל כהן אין קלישאות. הוא יסביר הכול. רק תעמיקו.

לוחמה: מטווחים ולוחצים אוֹף

הימים ימי האינתיפאדה הראשונה, שתפסה את שירותי הביטחון לא ממש מוכנים. כשכוחות צה"ל נכנסו לכפר פלסטיני או למחנה פליטים במטרה לעצור מבוקש הם נתקלו בהתנגדות עזה שאפשרה הימלטות. נוצר צורך חיוני ביחידת עילית שתוכל לבצע פעילות כירורגית - לחדור בהבזק של שניות, להוציא פעולת סיכול או מעצר ולהסתלק לפני שמישהו יבחין. דובדבן הוקמה, והלוחמים שנמנו עליה הוכנו בהתאם.

עשרים שנה מאוחר יותר, כשכהן יושב לשחזר את השתלשלות העניינים, הוא מצליח להאיץ את פעימות הלב. הנה תיאור אחד: "ביקשו לבדוק איך אנחנו מגיבים בשעת מצוקה. המפקד הציב את כולנו בשדה פתוח שבמרכזו אוהל צבאי תמים. 'בתוך האוהל יש שולחן ועליו פחית קולה', צרח. 'אתם רצים ומביאים אליי את הפחית. בלי לבזבז זמן'. נשמע פשוט, אבל אני, הרביעי בתור, הבחנתי שהשלושה שלפניי לא חזרו. לא ידעתי מה קורה. ואז הגיע תורי.

"נכנסתי אל האוהל בעשרים שניות, מתנשף וממוקד. על השולחן ניצבה הפחית. לקחתי אותה והסתובבתי כדי לצאת, והבנתי. חמישה גברתנים חסמו את הפתח והתקרבו לעברי. הכוונה שלהם הייתה ברורה: מכות. הם טעו בכתובת. תפסתי את הפחית והטחתי אותה בראש החבורה. הוא נפל המום. התגובה המהירה שלי הפתיעה אותם. הרמתי את הפחית וחזרתי למפקד. התקבלתי".

מה קרה לשלושה שלפניך?

"שניים מהם לא עברו את המבחן. הראשון התחיל לבכות בהלם, עזב והתקבל ליחידה רגילה. השני הוציא אולר מהכיס וניסה לחתוך את דופן האוהל, אבל חבורת הגברים התנפלה עליו ומנעה ממנו את היציאה. בתחקיר שלאחר מכן הוא הסביר שאילו היה דוקר את אחד החיילים שבפתח היה מצליח להשלים את המשימה, אבל חשב שלא ראוי לפגוע בחייל שלנו למען אימונים. השיקול הרגשי עלה לו בהדחה".

למה הדחה? מה לא נכון בטיעון הזה?

"זאת בדיוק הנקודה. כדי להיות בדובדבן היית צריך לנטרל רגש. אם קיבלת הוראה לצאת מהחדר ואתה עושה שיקולי כדאיות אתה לא יעיל מספיק. זה מה שעשו לנפש שלנו. ציפו מאיתנו להיות רובוטי לחימה, ואחרי תקופת האימונים זה בדיוק מה שהיינו. נדרשו שנים כדי להשתחרר מהתפיסה הזאת".

אגב, מה בקשר לשלישי?

"גם הוא לא הצליח לצאת, אבל לפחות ניסה. הוא נלחם עם הגברתנים, וגם אחרי שאיבד את שיווי המשקל ונפל - לא התייאש. ניסה להכות בהם בקצות האצבעות, וכשנוטרל לגמרי פשוט ירק עליהם בוץ. הנחישות שלו הפליאה את המפקדים והוא צורף". עוד לקח למלחמת היצר, יאמר כהן בהמשך.

צפו: אביחי כהן מתארח ב"כיוון אחר" 

זה היה רק השלב הראשון בסדרה ארוכה. היו תרגילי התמודדות מול להקת כלבים טורפים זועמים ומורעבים באישון לילה, או היתקלויות מדומות עם מחבלים. והרבה שעות של מבחני ניווט, בודדים בלב המדבר ואמורים למצוא את הדרך בכוחות עצמם. גם הגוף הוכשר. שינה בת ארבע שעות בלילה במשך חצי שנה. ארוחות זעומות בכמות ובאיכות. קורסים ארוכים בקרבות מגע ברמות הגבוהות ביותר. לוחמה בשטח בנוי. טיפוס, זינוק ובעיקר הליכה - צעדות שארכו יותר מעשרים שעות רצופות למרחקים של עד 120 ק"מ ומסעות אלונקה עם ציוד כבד.

כל זה גבה לא מעט מחיר. "פציעות קלות. אצבעות שבורות, רגליים נקועות, כל מיני תאונות שקורות בשל פעילות מאומצת. אבל בסופו של דבר הגענו לרמות תפקוד גבוהות מאוד. נאמר לנו ש-99 אחוז הם כישלון ומאה אחוז הם רף התחלתי".

זירה: עכשיו אתה זקן

הוא לא פחד. או חשב שלא פחד. כך או כך, התוצאה הייתה זהה. "היום, ממרחק של זמן והתפכחות, אני יודע שהדחקתי. החברה שהייתה סביבי הביאה אותי לכך שכל מה ששאפתי אליו היה להצליח, ושההצלחה תהיה בצה"ל. והבסיס להצלחה בצה"ל הוא לא לפחד. זאת התפתחות פנימית שמדחיקה את החששות ואת החרדות. בתקופה ההיא באמת לא חוויתי פחד. יכולתי לעשות הכול. זאת אטימות קשה".

קהות החושים הייתה הנשק העיקרי בשדה הקרב. "מאוחר יותר, כשיצאנו לשטח, הבנו עד כמה חומרי הלמידה והאימונים נחוצים. הלב הוא האויב הכי גדול של הלוחם. פעולות החיסול והמעצר מצריכות תפעול בדיוק של חלקי שניות. אם אתה יוצא מהפוקוס לרגע אתה נגמר. היינו, חוליה בת ארבעה לוחמים, יושבים בתוך מכונית קטנה במשך יומיים רצופים ומשקיפים על בית שממנו צריך לצאת מבוקש. מעקב ערני. הימים האלה כללו שמירה בתורנות. בשעה ששניים צופים רשאים האחרים לנמנם במשך שבע דקות על קצה הזרוע כדי לא לחטוא בשינה עמוקה. לא פעם קרה שאחרי יומיים כאלה קיבלנו הודעה מהשב"כ שהתרחשה טעות ושהמטרה גרה בכפר הסמוך, והנה עבודה נוספת.

"אלה היו החיים, ואנחנו השתדלנו להתנתק מכל מה שיכול היה להפריע להם. הדרך הייתה האדישות המובנית הזאת. אגב, עד היום אני מוזמן להרצות בפני חיילים ביחידות מובחרות. אני עומד בפניהם ככה, כמו שאני, עם הזקן, הפאות, החליפה והקאפעלוטש סמט, ומדבר על איזונים נפשיים בעת לחימה. אני אומר חסידות במילים צבאיות. אני מעדיף את המונח 'מוח שליט על הלב', ושם קידמו את עקירת הלב. כיהודי, אני לא מסכים עם זה".

לאחר תקופת מיון וניפוי שהותירה רק את האנשים-מכונות האפקטיביים ביותר הגיעה היחידה לליבת התפקיד. "נדרשנו להיטמע בתוך האוכלוסייה הערבית המקומית, להיראות כמו התושבים ולא לעורר חשד. רק כך יכולנו להביא הישגים". ההיטמעות הצריכה יכולות לא מבוטלות. "חוץ משליטה בשפה הערבית למדנו טכניקות איפור ומשחק. כשחייל צעיר ובריא מחופש לקשיש הוא חייב לדעת דרמה. לחקות שפת גוף. להיכנס לדמות בלי לזייף".

עם כל הכבוד, מראה הפנים והמבטא שלך לא משכנעים.

"זה היה החיסרון הבולט שלי. אני מגיע מבית אנגלי, והחזות האירופית שלי הצריכה יותר מאמץ באיפור. והיה ברור שאני לא פותח את הפה. לא מדובר בריגול שדורש אינטרקציה עם הסביבה. הייתי מבצע פעולות ממוקדות ועובר למקום חדש".

והיו גם אלתורים וניהול משברים. מגרש האימונים היה שוק מחנה יהודה. המפקד נתן הוראות בימוי: "אתה שיכור ואתה משיג עכשיו מנת פלאפל בחינם", והם נענו. משחקים שכרות ומאלתרים גניבה או בכי. ממחנה יהודה עברו למזרח העיר, משם לאזורים שבתוך הקו הירוק ואחר כך גם מחוצה לו. "היצירתיות קריטית. למרות שהמודיעין מדויק תמיד יכולות לצוץ הפתעות ברגע האחרון. שינויים של דקות והרבה שטח אפור שמצריך מחשבה מחוץ לקופסה. בסוף אנחנו נעשים מכשיר ניווט משוכלל שבתוך רגעים מחשב מסלול מחדש ומציע פתרון חלופי".

ופתאום ה-GPS הנושם הזה איבד את הדרך. לגמרי.

חזית: קופים משוחררי נצרה

עד כמה הוא נעשה אוטומטי וחסר נשמה? ככה: עם כל הכישרון והיכולת, הבנאדם שבתוכו נעלם. כלי נשק נטול תחושה. וזה מורכב כל כך משום שכדי להבין את המציאות הזאת יש צורך ברגש, בדיוק המצרך החסר. אתה חולה, ואתה משוכנע שאתה בריא לגמרי.

בחופשות הקצרות מהאימונים בא הביתה וישב עם חברים. דיבר, אבל היה שונה. הקבוצה הביעה רגשות והוא היה מנותק. כל מה שעשה עבר דרך המוח. צחק וכעס כי כולם סביבו צחקו או כעסו, או כי הבין שזה מה שנהוג לעשות. כלום לא נגע בו. "עוקרים ממך את חוש ההתפעמות. טוטלית", הוא מבכה. "גם אם הים ייקרע לשניים אתה תקפוץ לתוכו, לא לפני שתבדוק שהבוץ לא ילכלך אותך. זה מרכז הבעיה. אחרי שהפשרתי מהקיפאון הזה אני מביט על התקופה ורואה ניסים גלויים שאז אפילו לא עברו לידי".

תן דוגמה.

"הדוגמה המובהקת ביותר היא העובדה שאני חי עכשיו".

סיטואציה ספציפית.

"תרגלנו תרחיש חטיפה. חילוץ בן ערובה מתוך בית דירות גדול בפריצה מהגג. הלוחמים כונו 'קופי טרור' ונחשבו לדבר הכי מפתיע בתחום. אני הייתי מפקד הפעולה. הבאנו סולם בגובה 11 מטר. אני עולה ראשון, ומיד אחריי מטפסים עוד שניים. רגע לפני שאני מגיע לגג הסולם מתפרק. אני מוטח על הגב. אחד נוקע את הקרסול, השני נשאר עם ארבעים אחוזי נכות. אני מתמתח, מנער את החול וממשיך הלאה.

"זהו נס ברמת הפרט. ברמת הכלל, קיים מספר מתמטי חסר הסתברות: היום אני יודע באופן הכי ברור בעולם שהעובדה שהיחידה שלנו שירתה כל כך הרבה שנים עם אפס פגיעות היא הנס הכי גלוי שיש. לא צריך להיות שומר מצוות בשביל לראות את זה. היחידה שהכי מסתכנת נפגעה הכי פחות. זה נתון לגמרי נסי. ברור שמי שהגן עלינו היו בחורי הישיבות ולומדי התורה".

יש אנשים ביחידה שמכירים בתרומה הזו?

"ברור. אין בר דעת אחד שמחובר לעצמו וחושב שאלה הצלחות טבעיות. יש לי עשרות חברים מהימים ההם, ביניהם מפקדים בכירים מוכרים שאני לא רוצה לחשוף את שמותיהם, ולפעמים הם מרימים טלפון אחרי פעילות מסובכת ואומרים: 'זה אתם שנתתם לנו את הכוח'. רק מי שנתון בתוך הטירוף לא מבחין בנסים הגלויים. אני הייתי בפנים".

בבפנים הזה חיה דריכות שלא פוסקת. בכל מצב. פעם נסע עם חבר לוחם באוטובוס ציבורי במרכז תל אביב והבחין באדם שהתנהג באופן חשוד. לבש מעיל גשם גדול למרות מזג האוויר הקיצי. לאחר מעשה התברר שהוא היה לקוי בנפשו ושהנהג הכיר אותו היטב, אבל בינתיים עשו השניים את מה שעושים רובוטים מיומנים. זינקו באמצע האוטובוס והכריעו את האומלל. "אתה מאבד גם את האינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר. בניגוד לכל אדם שבורח מסכנות אתה מתורגל לרוץ אליהן ולפעול. כך עובדת תחמושת טובה, לא בעל נפש".

עימות: מדים מול חליפות

נקודת הקיפאון הותכה מעט כשקיבל פרס: טיול בחו"ל לקצינים מצטיינים. "אחרי תקופה ארוכה של שירות אינטנסיבי עשה הצבא טעות חמורה ומימן לי נסיעת חופשה לאירופה", אומר כהן. "למה טעות? כי כמה ימי שוטטות בעולם גרמו לי להגיע למסקנה ששגיתי באופן שבו תפסתי אותו. הנופים והאתרים פיתחו בי רגש סקרנות שעודד אותי לבקש חופשה נוספת. החופשה הזו נמשכת עד היום".

גם אם כהן עזב את הצבא, הצבא לא עזב אותו. הוא נותר לוחם ש"לא רואה ממטר עד שהוא משיג את המטרה". בתקופה הבאה גמע את כל האופציות שאירופה המתירנית מספקת, ואת ההצלחה החומרית שלו בשנים הבאות אפשר להגדיר כמסחררת. "לא היה משהו שרציתי ולא היה לי", הוא מסכם בקצרה. "ואף על פי כן, זה נורא. יש לך הכול ואין לך כלום".

כעת נתקף בבולמוס קריאה סקרנית. גרס את כל מה שנקרה בדרכו. חיפש תשובות לשאלות הקיומיות שכל כך ניסה להחביא. פתח בחיפוש מעשי. הגיע לדתות וכתות בכל רחבי הגלובוס. נפגש עם כמרים, גורואים, פילוסופים. הרים הרבה אבנים, "רק לא מתחת לגשר. לצערי, לא ראיתי ביהדות משהו עם שכל והבנה".

וכמו בסיפורים, דווקא מעבר להרי החושך הוא מגלה את האור. "שוחחתי עם הוגה דעות מפורסם. התווכחתי. הוא דיבר, ואני לא הרפיתי. הוא לא ידע שאני יהודי. שום דבר בחזות שלי לא הסגיר את המוצא שלי. רגע לפני שנואש ממני אמר: 'אני רואה שאתה לא מסתפק באמונה עיוורת. אתה מחפש אמת. אבל את האמת אתה יכול למצוא רק בתורה היהודית'. הייתי המום. שאלתי למה, והוא השיב בכנות: 'כך שמעתי ממוריי הרוחניים הקדומים'".

כהן הנחוש לא בזבז זמן. מיהר לפנות לידיד מן העבר, שהפנה אותו לאנשי 'תורה ואמונה'. "ישיבה מצוינת לבעלי תשובה שהקים כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא במוצאי מלחמת יום הכיפורים. הרבי לא הסכים לשבור את הצום. הוא אמר שהוא רואה קטרוג גדול בשמים שנוצר בגלל שלא מקרבים את אחינו התועים לתשובה, וכך הוקמה הישיבה ובעקבותיה ארגון 'צהר'. בישיבה ריכז האדמו"ר את מיטב המוחות והלבבות בראשות שני רבותיי הגדולים, הרב שאול פרנקל והרב שלום דירנפלד, שחוללו בי את השינוי".

לראשונה בחייו הוכרע הלוחם הקשוח מול לבושי שחורים עטויי זקן. "על כל שאלה היו להם תשובות מוכנות. ים של ראיות והוכחות שהשאירו אותי המום ומתחרט על כל השנים שהפסדתי". השביל היה מהיר. בתוך תקופה קצרה זנח את הקריירה המפוארת והתקרב. "הלחימה תמיד הייתה חלק ממני, ועכשיו היא תועלה ליהדות. התחלתי לשמור שבת ומצוות נוספות".

במוסדות הקירוב בארץ ישראל שמורים חומרי ארכיון מדהימים שמנציחים אותו בעונת המעבר. קשה לצפות בהם בלי להתפעל מהעבר המרשים שנשאר מאחוריו. אז הוא עדיין מחוזר על ידי כלי התקשורת החזותית, שלא יודעים איך אוכלים את הכיפה השחורה ואת פלומת הזקן שמתחילה לצמוח. וכשהוא פותח את הפה, מסובך הרבה יותר. "לא יעזור לאף אחד", הוא אומר למגיש בלי למצמץ: "מהאמת אי אפשר לברוח. השאלות טורדות את כולנו. אני מצאתי להן תשובות. עכשיו תורכם". הקהל מוחא כפיים.

קרב: האדישים ברחובות שלנו

החלק המעשי היה פשוט יותר. ללא קושי במילוי פקודות, בוודאי לא בצבא ה'. הבעיה הגדולה הייתה הלב. אחרי שנים של הדחקה הוא נדרש להתחיל לעשות בו שימוש. שלא כמו בעלי תשובה רבים שמלאים בחוויות רוחניות, הוא הביט על הכול מרחוק. הכול נראה לו מובן מאליו. הטירונות שעבר כדי לחוש בטעם הנכון הייתה ארוכה, איטית ומפרכת. "קיים עיקר גדול: להיות תלותי בה' יתברך. כגמול עלי אמו. ואותי חינכו לכוחי ועוצם ידי. זאת הייתה המלחמה הכי קשה שלי".

היום, כשהוא כבר "מתחיל להרגיש את הגאולה בנפש", הוא מבקש לסייע לאחרים מניסיונו. "עד כמה שאשמע לא אמין, בחברה שלנו יש אנשים ונשים שסובלים מהתסמינים האלה בדיוק. ניתוק, או כמו שאני קורא לזה: לחיות את החברה בתפקוד יתר ללא שימת לב למערכת הרגשות ולעבודת המידות. הם זוכים ללמוד, להתפלל ולעשות חסד, אבל הלב שלהם כבוי. בדיוק כמו בוגר יחידת דובדבן, רק בזירה הרבה יותר חשובה וקריטית. מלחמת היצר. הטיפול מצריך הרבה-הרבה סייעתא דשמיא".

בהמלצת מחנכים ומורי הוראה פתחו כהן וזוגתו סדנאות הדרכה. 'אייכה' לגברים, 'הנני' לנשים. "אנחנו עובדים על ההתחברות לרגשות היהודיים שלנו. אנשים מספרים על מהפך דרמטי בחיים הגשמיים והרוחניים שלהם. מהפך שנפתח במפגש כואב עם הנפש שהוזנחה זמן רב וממשיך בשינויים פנימיים וטובים. הם שבים להיות יהודים עם לב. יהודים שנלחמים על הטוב האמיתי ועובדים על המידות. עוברים מידיעה מופשטת לחיבור מהותי. מ'וידעת' אל 'והשבות אל לבבך'. זה גם המוטו שמדריך אותנו בכל צעדינו: יהודי, אל תוותר על הלב שלך". אם תוותר, תמצא את עצמך שבוי מעבר לקווי האויב, פצוע ומתגעגע.

מעוניינים להזמין את אביחי כהן לחוג בית, ללא תשלום? חייגו 073-2221290

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן