נקודת האמת: הרהורי יום כיפור

בתקופה זו, כולנו מדברים על תשובה. ברצוני לתת את הדעת על נקודה, שיכולה להעניק לכולנו תקווה גדולה...

כשחושבים על המושג תשובה, מבינים שזה דבר לא הגיוני. נדמיין לעצמנו אדם שעומד למשפט על עברת תנועה, ויאמר לשופט – אני מתחרט, תעלים את התיק ותתייחס אלי כאילו לא קרה שום דבר... בכל מערכת משפט הגיונית, אין מציאות כזו.

האפשרות לשוב בתשובה, זו מתנה מיוחדת מהבורא.

בפשטות אנו חושבים שעניין התשובה הוא פתיחת דף חדש. זה הרבה יותר מזה...

גם לשאר אומות העולם יש מושג של תשובה. מצינו למשל אצל יונה הנביא, שנשלח אל נינווה להשיבם בתשובה. וכאשר עשו כן, העונש שהיה מיועד עבורם, בוטל. גם נח הזהיר את בני דורו לשוב בתשובה כדי למנוע את המבול. אולם אצל עם ישראל מעלת התשובה שונה בתכלית. לאומות העולם ניתנת אפשרות לפתוח דף חדש, לעם ישראל ישנה אפשרות שהעבר ימחק כלא היה.

נבאר את הדברים.

רבנו יונה, בספרו שערי תשובה, מפרט את דרגות התשובה ואת הרמות השונות שיש בה. כשהאדם זוכה לעשות תשובה עם כל דקדוקיה, בשלמות ובכנות, העבר פשוט נמחק! בתנ"ך התשובה מכונה "כביסה", כביסה מורידה כתמים כאילו מעולם לא היו. דוד המלך אומר (תהלים נ"א, ד) "הרב כבסני מעווני... תכבסני ומשלג אלבין" והנביא ירמיה אומר "כבסי מרעה לבך ירושלים" (ירמיה ד, י"ד). כמובן שצריך ללמוד וליישם את כל הלכות תשובה כדי להגיע לדרגה זו, אבל הדבר אפשרי.

מדוע זה כך? התשובה נעוצה בעניין עמוק, שמהווה עבורנו גם תקווה גדולה.

בלעם רצה לקלל את בני ישראל ולא הצליח. מדוע? הוא מנמק את סיבת כישלונו "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", יש להם עבר חזק כהרים וגבעות! העם הזה נוצר על ידי שלשת האבות! נו, אז מה? מה אכפת לי מהעבר?

התשובה, אדם עיוור, או חרש, לא בטוח שבנו שיולד לו יהיה בעל מום כמוהו. גם גידם לא בטוח שיוליד גידם... אבל אדם תמיד יוליד אדם, ופרה תמיד תוליד פרה. למה? כי בתורשה עוברת המהות, לא התכונות.

אומר רבי צדוק הכהן מלובלין, אצל אברהם אבינו, האמונה באלוקים לא הייתה תכונה, האמונה הייתה כל מהותו, ומהות – עוברת בירושה, אברהם יצר עם שלא יכול להתנתק מהאמונה.

הדבר בא לידי ביטוי כעבור מאות שנים. עם ישראל שקוע עמוק בגלות מצרים, אלוקים שולח את משה לגאול את העם, משה יודע שמצבם הרוחני ירוד מאוד. אומר משה "והן לא יאמינו לי"! אומר אלוקים למשה "הכנס את ידך בחיקך, ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג", משה לקה בצרעת, צרעת באה על עוון לשון הרע, אומר אלוקים למשה, איך דיברת כך על עמי? "הם מאמינים בני מאמינים!!". הם מאמינים כי הם בני מאמינים, אצלם האמונה זה מהותם!

וכאן מגיעים אנו לסוד הגדול...

גם אם יהודי שקוע במ"ט שערי טומאה, גם אם הוא מרגיש שהוא שקוע בבוץ עד צוואר – בליבו פנימה הוא נשאר מאמין! יהודי מצד האמת הפנימית שלו, שייך תמיד לקדוש ברוך הוא, כל החטאים שהוא עושה הם רק חיצוניים! מעשיו הרעים אינם נובעים מפנימיותו, הוא לא באמת שלם איתם...

התלמוד (ברכות י"ז) כותב, שרבי אלכסנדרי היה פונה לבורא עולם בסיום תפילתו, ואומר "גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה". מי זה השאור שבעיסה? כותב רש"י - "שאור שבעיסה – יצר הרע ושעבוד מלכויות", רש"י מדמה את היצר לשעבוד מלכויות. שעבוד מלכויות כל אחד מבין שזה מניע חיצוני, כך היצר הרע - הוא חיצוני! הוא לא פנימי! הפנימיות, הרצון האמיתי של כל אדם, זה לעשות את רצונו של הבורא.

אני חושב שהדברים לא צריכים הוכחה, כל אחד מאיתנו מרגיש את זה. כל אחד מרגיש טוב עם עצמו כשהוא מקיים מצווה וכשהוא גומל חסד. ולעומת זאת כשאדם עושה עבירה, העבירה בשעתה אולי "מתוקה", אולם דקה אחר כך האדם מרגיש רע מאוד עם עצמו.

הגם שההרגשות מדברות בעד עצמן, נוכיח את הדברים:

שלמה המלך בספר קהלת, כותב: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים, ומצא בה איש מסכן וחכם" (קהלת ט י"ד).

על איזו עיר הוא מדבר, מיהו המלך? ומיהו המסכן?

התלמוד מבאר את הדברים כך (תלמוד בבלי, נדרים ל"ב): "עיר קטנה" – זה הגוף, "ואנשים בה מעט" – אלו האברים, "ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" – זהו יצר הרע, "ומצא בה איש מסכן וחכם" – זהו יצר הטוב.

יש המון מה לדבר על גמרא זו, אבל "בגדול", שלמה המלך מציב כאן שלשה שחקנים, אדם, יצר טוב ויצר רע.

נשים לב: היכן ממוקם יצר הטוב, והיכן ממוקם יצר הרע? היצר הרע מקומו בחוץ – "ובא אליה, וסבב אותה", סבב אותה מבחוץ. "ומצא בה" – בפנים, את היצר הטוב...

הוא אשר אמרנו, כל אדם באשר הוא, פנימיותו טובה, רצונותיו ושאיפותיו האמתיים - טובים, רק מבחוץ יש לנו "מלך גדול" בדמותו של יצר הרע, שמנסה להפילנו כל הזמן, אמנם הוא חזק מאוד, אבל עדיין רק חיצוני.

אביא דוגמא נוספת: אחד מאבני היסוד בתורה, הוא לא לדבר בגנותו של כל אדם, ואפילו אדם רשע. קשה למצוא בתורה ובתלמוד אמרות גנאי על אדם. במקום אחד התלמוד חורג מהמקובל. כוונתי למעשה המעילה של עכן.

בתלמוד (סנהדרין מ"ד), מובא סיפור המעשה של עכן. יהושע יוצא למלחמה מול עם הנקרא עי, והוא חוזר עם מפלה, שלשים וששה אנשים מתו לו... זה לא אמור לקרות. אם זה קרה, כנראה שמישהו עבר עבירה. אומר לו אלוקים – מישהו מעל בחרם (הייתה הוראה מפורשת לא לקחת משלל המלחמה, שכולו צריך להיות חרם לה, ומישהו כנראה לקח). יהושע עורך גורל, ומתברר שעכן מעל ולקח את לשונות הזהב לעצמו... אומר לו יהושע: "בני, שים נא כבוד להשם אלוקי ישראל, ותן לו תודה" (יהושע ז), "תודה" מלשון להתוודות. תתוודה, ויהיה לך חלק לעולם הבא. ואכן הוא מתוודה, ובכך זכה לחלק בעולם הבא.

והנה, התלמוד חורג ממנהגו, ומתחיל לפתח נושא סביב דמותו של עכן.התלמוד מספר שעכן לא רק מעל בחרם, אלא גם עבר על כל מה שכתוב בחמשה חומשי תורה, ועוד עבירות רבות. ניתן לעיין שם, התלמוד מטיל עליו את כל העברות שרק שייך... מה מטרת התלמוד בפרסום מעשיו? הרי הוא בן עולם הבא? הוא התוודה, למה לפרט את כל עוונותיו?

אומר רבי צדוק הכהן מלובלין, עכן, הוא "אבי" הידיעה של המושג "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא",עכן לימד את עם ישראל שתמיד ניתן לשוב, כי גם אם חיצונית התרחקנו, בפנימיותנו אנו נשארים מאמינים. וכיוון שכך, היינו אומרים, נו, עכן חטא "רק" בחרם, זה לא "חכמה" שהוא יכול לשוב, אבל אני? עברתי על עברות חמורות הרבה יותר, לי אין סיכוי... בא התלמוד ומגלה, דע לך, אין עבירה בעולם שעכן לא עשה, ובכל אופן הוא בן עולם הבא, כי הוא התוודה על חטאיו. עכן הוכיח לכולם שיהודי בכל מצב שהוא, אפילו הרחוק ביותר, יכול לשוב לזרועות הבורא... כיוון שכל מעשיו השליליים חיצוניים, ובפנימיותו הוא נשאר מאמין!

התלמוד מדמה את החוטא להדס בשדה קוצים. נכון שאין גישה אל ההדס, אבל ההדס בעצמותו נשאר הדס במלא יפעתו, רק צריך לכסח את הקוצים שמסביבו... כך, שום עבירה שבעולם לא יכולה לפגום בנקודה הפנימית הטהורה, ה"ישראל" שבתוך כל אחד.

שלמה המלך היטיב להגדיר זאת. כנסת ישראל אומרת לאלוקים: "אני ישנה וליבי ער" (שיר השרים ה). אדם ישן לא עושה כלום, גם אני ישנה, איני מקיימת שום מצווה, אבל ליבי ער, הקדוש ברוך הוא נקרא ליבם של ישראל - "צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם". יהודי יכול לישון באופן טוטאלי, אבל ליבו פועם ומזרים את "דם האמונה" בעורקיו...

הדברים נכונים. אבל חשוב להדגיש, שלא נחיה באשליות שאין משפט, חודש תשרי מזלו "מאזניים", יש דין ויש דיין על כל מעשה, למרות שהוא חיצוני. אבל כאן מגיע תקווה גדולה עבורנו...

הרמב"ם כותב (הלכות דעות פ"ג ה"ב) על אופי הדין של הקדוש ברוך הוא: "שיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלם... ואין שוקלים אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכים הזכויות כנגד העוונות". זאת אומרת, המשקל לא נעשה לפי הכמויות, אלא לפי האיכויות. ולכן, רק הקדוש ברוך הוא שהוא "א-ל דעות", יודע להעריך כל מעשה... ידיעה זו מהווה נחמה גדולה עבורנו, כי לצערנו אנו מלאים בעוונות, אבל "א-ל דעות" יודע שמשקלן מועט, כל אחד מרגיש תחושת אכזבה אחרי מעשה לא טוב... טעם הלווי שמלווה את עושה העבירה לא נסתר מעיני הבורא. לעומת זאת, במצוות, אנחנו עושים אותם עם כל הלב, אנו שמחים בהם עם כל ישותנו...

אם נשריש ידיעה זו עמוק בליבנו, כמדומני שאין אחד שיכול לומר "אין לי סיכוי"...

* * *

כולנו מכירים את פרשת הברכות של יעקב ועשיו. כשיעקב נכנס לקבל את הברכות, הוא לבש את בגדי עשיו, וכותבת התורה "ויגש (יצחק) וישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו ויאמר, ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו השם" (בראשית כ"ז כ").

יצחק מריח את ריח בגדיו, והוא מברך. ממתי יצחק קובע עניינים לפי ריח? מה הקשר בין ריח הבגדים לברכה? יותר מזה, רש"י שואל: "והלא אין ריח רע יותר משטף העיזים? – אלא מלמד שנכנס עימו ריח גן עדן", זאת אומרת שיצחק הריח ריח רע, ובירך... מה פשר העניין?

התלמוד )סנהדרין ל"ז, וביתר הרחבה במדרש בראשית רבה פרשה ס"ה אות כ"ב) נותן לנו הבנה מעמיקה:

"וירח את ריח בגדיו" – "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו". יצחק הריח את ריח הבוגדים, לא את ריח הבגדים. ונבאר:

ברכותיו של יצחק מהוות יסוד לבנין עם ישראל. יצחק רוצה לבדוק מי יהיה עם ישראל, בשביל זה הוא צריך לבדוק את הבוגדים שבעם, מי הם החלשים. הוא הריח את הבגדים המסריחים משטף העיזים – וגם בהם הוא הריח ריח גן עדן! ראה יצחק ברוח קודשו, שכל מי שיצא מיעקב, גם אם יהיה "מלוכלך" מאוד חיצונית, פנימיותו תישאר זכה... רק הבגדים הריחו לא טוב, הבגד הוא מעטה חיצוני של האדם... אה, אמר יצחק, אותו אני מברך, זה עם ישראל!

התלמוד מביא דוגמה לריח גן עדן שנמצא בתוך "בוגד".

מספר המדרש, שכשאנטיוכוס החריב את בית המקדש ורצה לבזוז את כליו, הוא פחד מאוד להיכנס, והוא חיפש יהודי שיעשה זאת. כמובן שאף יהודי לא הסכים, חוץ מיהודי מומר בשם יוסף משיתא אשר היה היחיד שהסכים לבגוד בעמו ולהיכנס. בתמורה הבטיח לו אנטיוכוס, שהוא יכול לקחת לעצמו כלי אחד, איזה שיחפוץ... יוסף משיתא נכנס, והחליט לקחת לעצמו את מנורה הזהב, 1.80 גובה של מקשת זהב... מה רע... כשהחיילים ראו את המנורה, אמרו לו, כלי זה לא ראוי לאדם פשוט, זה מתאים למלך... כנס שוב, והפעם באמת, כל מה שתוציא יהיה שלך... יוסף משיתא לא הסכים להיכנס שוב. הבטיחו לו את כל ההכנסות של המכס למשך שלש שנים - אמר להם: "לא!!! דיי שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שנייה"? מתאר המדרש "מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של חרשים (ספסל עבה שמגררים בו נסרים) והיו מנסרים בו, היה מצווח ואומר אוי אוי שהכעסתי לבוראי".

מדהים!! לפני שעה היה מוכן להיכנס לקודש הקדשים ולבזוז כלים, ותוך שעה הוא מהרהר בתשובה... כן! זהו היהודי! האמת הפנימית, האמונה בבורא - חקוקה בליבנו, העוונות – חיצוניים בלבד! אנשים מעין אלו הריח יצחק... ריח מבטא את הפנימיות העדינה ביותר, שם, עמוק בתוך כל אחד, נמצא ריח גן עדן...

נסיים בסיפור.

בעיירת "בוהוש" (חבל מרמרוש – רומניה), לפני עשרות שנים, היה בחור עילוי גדול, כשרון מטאורי. כשהיה בן 17, אביו, שהיה רב העיירה – נפטר. הבחור, מנדל וידר (שוב) שמו, רצה לרשת את כס הרבנות, אולם אנשי העיירה רצו רב מבוגר יותר. מנדל וידר כל כך כעס, טרק את הדלת ואמר, כך הם מתייחסים אלי? אני אלמד אותם לקח! עזב את העיירה, נסע לאיטליה, והתנצר. כעבור תקופה, נכנס לבית ספר לכמורה, עלה ונתעלה, ובסופו של דבר מונה לקרדינל בהונגריה.

נציין, שאת שמו הוא לא שינה. "קרדינל מנדל וידר"...

הוא לחם ביהודים בצורה נוראה, הוא ליבה אנטישמיות, ערך ביטאונים מלאים דברי ארס, הוא ליבה את "פלוגות צלב הברזל", בקיצור, צרות צרורות... הוא היה כל כך "מוצלח", שאפילו הגרמנים במלחמת העולם השנייה לא נגעו בו...

ויהי היום – והקרדינל נעלם. אף אחד לא ידע היכן הוא, חוץ מאחד – "הרבי מסקולען".

הרבי מסקולען, נודע כמי שפתח את ביתו לכל ניצולי השואה. בביתו הקט הסתובבו ילדי ניצולים. גם אנשים מבוגרים שדעתם נטרפה עליהם מרוב צער. הוא היה מעין חוף מבטחים לכל היתומים והאומללים. הרבי מסקולען, הקים מסגרות רבות ליתומים, בארץ וגם בחו"ל. יום אחד הופיע איש מיוסר בביתו של הרבי מסקולען בחוץ לארץ, ובקושי יכול היה לפצות פיו. הוא נאנח ובכה חליפות. עד שלבסוף ניגש לרבי ואמר לו: אני, כך אמר בגמגום, אני מנדל וידר...

הרבי קרבו והדריכו, וכמובן הסתיר את זהותו. לבסוף, מנדל עלה לארץ והתגורר בצפת, מצבתו ממוקמת עד היום בקצה בית הקברות, והוא ביקש, שכל מי שעובר ליד קברו שיאמר פרק תהילים לעילוי נשמתו.

למה אני מספר את זה?

יום אחד הרבי קרא ואמר לו, מנדל, יש לי שאלה... קשה לי להיזכר בעברך, אבל אני מוכרח לשאול - התנצרת, עשית צרות לעם היהודי, למה לא שינית את שמך?? שם יהודי מובהק...

אמר לו מנדל, שם משפחתי הוא "וידר", וידר באידיש זה שוב, עוד פעם... תמיד ידעתי שיבוא יום ואשוב...

אין יהודי שלא יודע, שיבוא יום והוא ישוב לנקודה המרכזית שבתוכו...כעת מבינים אנו היטב, מדוע עוונותיהם של ישראל יכולים "להתכבס", כאילו לא היו מעולם, שהרי בפנימיותנו אנו נקיים ללא רבב...

ידיעה זו, מהווה תקווה גדולה עבורנו. לדעת, שבפנים, הכול נקי...