הטבח בירושלים: הרהורים עם סיום השבעה

הנה, עומדים אנו עם ישראל כולנו גם יחד בשעה קשה זו, שבוע לאחר האסון הטראגי שיהודים נרצחו בצורה אכזרית כשהם עטורים בתפילין ועטופים בטלית.

 טרגדיות קשות ונוראות כבר עברו על עם ישראל, אך אז היו לו נביאים אשר האירו את המקרה באור האמת והבהירו את רצון הבורא מעמו. ואילו כאן, עומדים אנו אל מול זוועות שכאלו והקושי הגדול ביותר הוא שאין איתנו נביא אשר יביננו שמועה ויאיר לנו את המקרה על מה ולמה, אין מי שיורנו דרך זו נלך, ומה השם אלוקיך דורש מעימך. וכן, בעבר באירועים קשים הנביא ניחמנו בכפליים  כמו שנאמר "נחמו נחמו עמי" ואילו כיום אנו דור עני, אין מנחם לנו! נעזבנו לאנחות ואנו כדלים וכרשים דופקים דלתיו. וכמאמר חז"ל "משמת יעקב, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מפני הצרות". וזאת מפני שכל זמן שיש אדם גדול שיכול להסביר את הצרות ולחזק הלבבות אזי הקושי אינו מוחלט. ע"כ, אסופים אנו כעת כלל ישראל איש איש במקומו להתחזק ולהתנחם כל אחד לעצמו וכל אחד עם הכלל.

הכינוס בתום השבעה (צילומים: פלאש 90)

כל אחד מעם ישראל, בגלוי ובמסתרים תבכה נפשו. ואכן כעת זה זמן שצריך לתת ביטוי לכאב זה ולהביע יחד את הכאב. ואף אמנם נאמר "והמשכיל בעת ההיא ידום" ונדירה וחבויה הדמעה שתביע את עומק הכאב והצער. וכן נאמר באיוב "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דַבֶּר דָבָר כי גדול הכאב". וכמו שנאמר ביחזקאל "הנני לוקח את מחמד עיניכם ומחמל נפשיכם... האנק דום, אֶבל לא תעשה". ובפשטות רש"י מפרש שאין מנחמים כי כולם אבלים. אבל, ניתן לפרש גם שאין להתאבל כי אין אֶבל שמתאים לטרגדיה כזו. אך גם אם אמנם אין אבלות מתאימה ומושלמת וגם אם אין את המילים המתאימות והנכונות לנחמה, בכל זאת גם

בשעה טראגית זו כאשר הפצע עדיין מדמם ומתו מוטל לפניו ואין מקבלים תנחומים, כל איש ישראל מקבל עליו את הדין באהבה ומברך "ברוך דיין האמת" והצור תמים פעלו. גם אחרי השבר הנורא הזה, אשר בתוככי בית כנסת בעיצומה של תפילה נרצחו קדושים כשהם עטופים בטלית ומעוטרים בתפילין, צריך לזכור ולהכריז: כי ישר השם ולא עולתה בו, ובמהרה יקום דם עבדיו השפוך ונקם ישיב לצריו.

 ואנו אשר נשארנו לחזות בשבר והתכפרנו בדם הקורבנות מוכרחים להתאחד ולהתלכד ולהפיק לקחים. אסון כזה חייב להביא לשינוי בסדרי החיים! שהרי דוקא "המשכיל" הוא ידום, כלומר הדממה חייבת להיות דממה של שכל ושל התבוננות. איש איש בחשבון נפשו, איש איש כיכולותיו. אך אין אפשרות ששבוע הבא יהיה כשבוע שעבר.

ובעניין קידוש השם, הנה הקדושים עצמם אשר מהווים כעת עיטור ללבושו של הקב"ה והינם במעלה הגבוהה ביותר אשר אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, הנה הם זכו להגיע למעלה רמה זה 'ללא בחירה'. הם נרצחו ללא שהיתה להם אפשרות להינצל בדרך כלשהי. הם הגיעו לדרגתם העליונה כי הקב"ה בחר בהם ובזה העיד עליהם שהינם ראויים לאיצטלה זו אף ללא מבחן הבחירה! אבל, אנו פשוטי העם, עומדים אנו כעת במבחן הבחירה בקידוש השם. יש באפשרותינו לקבל את הדין בקושי ובכאב אבל "באהבה" ובידיעה שחוסר ההבנה אינו מוריד במאום מאהבתנו להשי"ת. לדעת אף ללא הבנה שקורא הדורות מראש הלא הוא אבינו יוצרנו הוא זה שלקח אותם מאיתנו בצורה קשה זו והוא זה שבחר עבורנו את הסיטואציה. ובעיקר לדעת ולזכור שכל זה נעשה תחת המטריה של "אהבה רבה אהבתנו וחמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו". ואם אכן אנו מקבלים את הדין בשלמות האהבה אזי אנו בחיינו מקדשי שם שמים בכל רגע ורגע.

 ויתן השם יתברך שכפי שהתקיים בנו "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד" כך יתקיים בנו במהרה בשלמות ובקלות "השיבנו השם אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".