פרשת ויצא: מלחמתו הרוחנית של יעקב

עין שגרתית המדפדפת בין קורות פרשיות השבוע תפיק סיפור סתמי למדי: האחיין ודודו, יעקב ולבן, מתמודדים זה עם זה בטרחות חיים אופייניות. מצד אחד, יעקב בכישרונו בונה את עדרו הענק, ונכסיו הגדלים שמהווים את משענתו הכלכלית. בד בבד, הוא נושא נשים ומגדל מספר ילדים, כמנהגו של עולם. מאידך, גם לבן מתמודד עם נכסיו בדרכו שלו, גם הוא מגדיל את מספר בניו ומארגן את משפחתו. טבעי בהחלט לכאורה.

שני הצדדים משתמשים גם בהרבה טקטיקה ואסטרטגיה תכנונית - היאך להפיק את מספר הרווחים האפשרי בקרב החיים, כשלעיתים הממון תופח דווקא מכיוון חשבונו של הבן דוד, החתן או החותן.

למעשה, מבין בר דעת שרק חציו של התיאור הנזכר מדויק. שכן, רק את לבן הארמי ניתן לצבוע בתיאורים שגרתיים שכאלו. יעקב, שאמנם נטל אף הוא חלק באותו משחק חיים עצמו, היה שם מסיבות אחרות לגמרי. אולי הפלטפורמה עליה עמדו החתן וחותנו הייתה אחת, אולם למעשה החתן המשיך הרבה ורחוק מאוד. הוא הפיק תוצאות אחרות לגמרי מאותם עסקים עצמם. שכן, מהתמודדותו הגשמית קמה והתהוותה האומה היהודית. תריסר השבטים שהציב היו בעצם יריית הפתיחה של המעבר בעם ישראל - מהיות עם של יחידים כמו של אברהם ויצחק, לאומה ישראלית קטנה שנקראה גם על שם אביה מולידה בפועל.

תוצאות חיי היום של יעקב מעידות בבירור, כי גם הטיפול בכבשים שבחוותו לא היה דבר של מה בכך. התעסקותו וויכוחיו של יעקב עם לבן היו בהכרח מעשה מחושב ומחושבן, הרבה מעבר למה שאנו מסוגלים ליצוק באלפית הבנתנו למעשה שכזה. אנו רשאים אך להתייצב במרחק של אלפי שנות אור ולחזות במחזה פלאים: שני אנשים מתווכחים על אותו דבר עצמו, אך בשני שפות שונות לגמרי. כאלו היו יעקב ולבן.

מלחמת ההישרדות והצמיחה הכלכלית של לבן הייתה בדיוק כפי שהיא נראית בעינינו, בערכים הגשמיים המוכרים במחוזותינו, בעוד שאצל יעקב, אותה מלחמה הייתה רק כלי ליצירה אדירה הקמת עם עולם, והקמת עם של חיים יהודיים עתידיים.

                                                ***

תארו לכם אימא צעירה, חובקת בזרועותיה עולל רך הפועה בקול גועה. הוא נתון בחיקה והיא אוהבת אותו. אין בעולם עוד קשר כה מתוק ואמיץ. אין אימא בעולם שתמנע מלאהוב ולרחם על היצור המתוק הזה. אין אימא שתמנע מלהאכיל אותו לשובע נפשו, עד כי תשוב השלווה והחיוך אל פניו התינוקיות. זה טבעי. זה קורה אצל אם שחורה או לבנה משכילה או פראית מכל עם, זן ואופן שיהיה. איך לא. ולא מגיע על כך פרס או שכר, זה הרי נורמאלי בהחלט.

ברם, שונה היא האם היהודייה. מחד יכולה היא אכן להיות טבעית כמו כל חברותיה האימהות, אולם היא יכולה גם לחשוב תחילה מחשבה שתרומם את המעשה לגבהים אחרים לגמרי. כמו שנאמר: "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין פרק ד).

אכן אילו האם תחשוב שבעצם כאשר היא מאכילה את התינוק הזעיר הריהי מקיימת בעצם עולם מלא, אזי כך היא תקבל בהתאם את שכרה! ההאכלה התינוקית הזו משודרגת באחת לגבהים של מעשה נאצל וערכי הרבה יותר!

כך שמעתי פעם מהגאון בעל ה'בד קודש' שליט"א שהסביר, בטוב טעם, שכן מעשהו של האדם אינו נמדד לפי המיתאר החיצוני, אלא בהתאם לכוונתו ורצונו בהפקה זו. בדיוק כפי שהטופח בחזקה על שכמו של איש בשוק, אילו התכוון להכותו הרי זו פרשיה פלילית בהחלט, ואולם אם כוונתו הייתה לעודדו בטפיחת אחווה אופיינית הרי כאח אוהב יחשב.

זו נקודה למחשבה, עבורנו, הטרודים בהפקת היום יום בחיי החולין שלנו. אילו נשכיל ליצוק מחשבה נכונה ונבונה יהודית וייעודית, הרי הרווחנו ושדרגנו את עצמנו ואת הסובב כולו. הבנייה והעשייה היא מעתה רוחנית וערכית לאין ערוך.

                                                      ***

רבים הדיבורים בימים אלו סביב קואליציות, ממשלות והפלתן והקמתן. סקרים מתעופפים אנה ואנה, סיסמאות פורחות להן בשפע, כאילו היו בלוני הליום צבעוניים במופע ראווה. עדים אנו לאחרונה, לגאות של הצהרות ודיבורים רוממים בדבר חוקים הסטריים והיסטוריים, כמו חוק הלאום ושאר מרעין בישין הסובבים אותו. אולם החלוקה ברורה, שכן כל אלו הדברנים עושים אך את טבעם, טבע ההישרדות הפוליטי המצוי בהם. עם זקן או בלעדיו, עם רווח מידי או עתידי. הכול סוג של אגו מוכר וארצי. מאידך יש את המפלגתיות החרדית, שעם כל הרכילות הזדונית מאחורי גבה, הרי שאי אפשר לקחת ממנה את פעולותיה הנשגבות עדי השבת עטרה ליושנה. כאן מתכננים עולם יהודי, חינוך יהודי, ובית יהודי אמיתי.

חשוב שתעמוד לנגד עיננו תדיר ההבחנה - שלא כמו אצל האחרים, המשחק במקרה הזה אינו מסתיים במשחקי הכס גרידא. כאן המשחק משמש את הדבר האמיתי - שיעשה סוף למשחקים בנפשה של היהדות.