סוכתו של זלמן

קולות השירה והשמחה בקעו מסוכתו הדלה של זלמן בכל שנה ושנה... סוכה אמרנו? נו, ספק אם זוהי ההגדרה המדויקת... מקבץ של קרשים וקרטונים אותם השאיל מאנשי עיירתו, הם אלו שהעניקו לה את התואר "סוכה".

מה לעשות, עני מרוד היה, רכישת דפנות נאות הייתה הרבה מעבר ליכולתו. כל שנה לאחר יום הכיפורים עשה סבב בין מכריו, האחד נתן לו ברגים, השני מסמר, השלישי נתן שיירי קרש, והרביעי העניק לו ענפים לסכך... כשה"סוכה" עמדה על תילה, לא היה מאושר ממנו, אה! רקד משמחה, ברוך השם שזכיתי גם השנה לסוכה!...

ובחג עצמו? מה יש לדבר, העיירה כולה שמעה את שיריו של זלמן ובני משפחתו, לא היו מאושרים מהם... מי שרצה לראות כיצד מקיימים את מצוות "ושמחת בחגיך", ידע שיש כתובת – סוכתו של זלמן ועשרת ילדיו...

שכנו, פייבל הגביר, שמע את קולות השמחה הבוקעים מסוכתו של זלמן, ולא יכל לשאת זאת. אמנם סוכה מפוארת יש לו, גדולה ומרווחת, עטורה בציורים ובשבעת המינים, סכך עשוי גמא משובח, אך כל אלו לא תרמו, ולו במעט, לאווירת שמחת החג. פייבל ישב בראש השולחן העמוס בכלי כסף ומאכלים משובחים, ילדיו הסבו לצידו לבושים במיטב מחלצותיהם, ו –כלום. שמחה ושירה אין...

שנה אחת החליט פייבל הגביר לשים לזה סוף. לא יתכן שאני אשב בסוכתי המפוארת, ובליבי תחושת ריקנות, ואילו שכני העני, יושב בתוך ערימת קרטונים מטה ליפול, ושמחתו מרקיעה שחקים... ממחשבה למעשה, ומיד נתן הוראה לכל בני עיירתו, שהשנה, אף אחד לא יתרום לזלמן, אפילו לא בורג לצורך הסוכה. בא נראה אותו שמח השנה, הרהר פייבל בליבו. כול בני העיירה נשמעו לפקודתו, הלא הוא גביר העיירה, לא כדאי "להסתבך" איתו...

מיד לאחר צאת יום הכיפורים, יצא זלמן לסיבובו הקבוע. הגיע לבית הראשון וביקש בורג או חתיכת קרטון לצורך סוכתו, אולם הפעם נתקל בסירוב, מצטער זלמן, השנה אין לי מיותר. לא נורא! אמר זלמן, אני מברך אותך שבשנה הבאה ירחיב לך השם! וכך, לכל מי שהלך- נתקל הוא בסירוב... זלמן לא הבין מה קרה השנה, פתאום כולם לא יכולים לנדב לו, אפילו לא מסמר...

החג מתקרב, וזלמן לא רואה שום סוכה באופק... האמת, שבליבו פנימה הוא ידע שבסוף אלוקים יעזור לו, הרי אלוקים יודע עד כמה רוצה הוא באמת לזכות להסתופף בצל הסוכה – "צילא דמהמנותא" – צל האמונה... פייבל הגביר חכך את ידיו בהנאה לאור העובדה שתוכניותיו יוצאות אל הפועל...

והנה, הבזיק רעיון במוחו של זלמן... וואו, איך לא חשבתי על זה קודם... חבש את כובעו ורץ לכיוון בית הקברות המקומי, נזהר שלא למעוד מרוב התרגשות... נו, אין הרבה שהולכים לבית קברות בכזו שמחה... הגיע זלמן למחסן, וראה שם ערמות רבות של קרשים שעליהם כתוב את האותיות פ. נ. – "פה נטמן"... ולמטה נכתב ת.נ.צ.ב.ה. היו אלו קרשים שנועדו למצבות... זלמן עשה חשבון מהיר שגם אם חצי מבני עיירתו יסיימו את חייהם, עדיין יישאר מספיק מצבות, אין שום סיבה שאנשי החברא קדישא לא יסכימו להשאיל לו מספר קרשים למשך ימי החג...

רקד זלמן משמחה כאשר סיים את בניית הסוכה, הפעם רקד ריקוד מיוחד, סוף סוף לא כל שנה זוכה הוא לסוכה כזו יפה, בלי קרטונים ושיירי קרשים... ובהגיע ליל התקדש החג, לא היה גבול לשמחת בני משפחתו, העיירה כולה התרוממה טפחיים מעל פני הקרקע משירתו...

כשחזר פייבל מבית הכנסת ושמע את ריקודיו ושמחתו של זלמן, לא יכל להתאפק... רץ לשכנו ושאל מנין לך קרשים? מי נתן לך? ואז כמעט התעלף כשראה את הרישומים על הדפנות .. פה נטמן... פה נטמן...

חייך זלמן לעצמו, ולאחר שכיבד את שכנו בכוסית משקה אמר לו את המשפט הבא: יש סוכה שנראית מבחוץ כמו מצבה בבית קברות, אולם בפנים היא ממש גן עדן, וישנם סוכות, שמבחוץ נראות כמו גן עדן, אולם בפנים ממש בית קברות... כן ידידיי, נצטווינו בחג סוכות על שמחה, "ושמחת בחגך", שמחה לא תלויה במצבנו הכלכלי, ולא במודל הרכב שברשותנו, שמחה אמיתית באה מסיפוק, משביעות רצון עצמית, ממבט נכון על החיים... שיהיה לכולנו חג סוכות שמח"