מרימים מסך: מאחורי הקלעים של "אומן באמונה"

כשנכנסתי לחדר ההמתנה/מזכירות/איפור/תלבושות בקומה מינוס אחד של ערוץ הידברות, היה מאוד שקט באולפן. אני לא יודעת אם היו פחות אנשים מתמיד, מה שבטוח - האווירה הייתה ממש רגועה. ראיתי אותו יושב על הספה, ומדבר ממש בשקט. מולו ישבה קרן גומל, מפיקת התוכנית (שגם מביימת אותה, ומה לא) שכבר הגיעה לפניי – ועכשיו היא משוחחת עם המרואיין. אני מנסה להאזין להם, להבין מה הוא מספר לה. "רוב הזמן אני לבד בעבודה", הוא אומר בקול שקט. "מאוד משתדל להתחבר לאלוקים". עכשיו אני מביטה עליו והמשפטים שלו מתחברים לדמות. זהו אודי דמארי, מעבד מוזיקלי. את רוב עבודתו, הוא באמת עושה מאחורי הקלעים. דמארי הוא מומחה למוזיקה ווקאלית, ומעל לבית יש לו אולפן.

הצלתי לשמוע כמה משפטים, אבל אז הצוות של האולפן קרא לכולם לסדר. במקרה שלנו - לקונטרול. ניר קפטן, המנחה, הופיע מאיפשהו. "את זה או את זה"? הוא שאל את החברים סביבו, תוך שהוא מצביע על סט הבגדים שעליו להחליף. "את החליפה הזו תשמור לתכנית הבאה, יותר מתאימה לסגנון", מייעצים לו. אז גיליתי את הדובדבן שבקצפת - היום מצלמים שתי תכניות, מה שאומר כפול זמן בקונטרול, כפול אנשים מעניינים. ואם לקחת בחשבון שאחת התכניות היא התכנית ה-50 שמצטלמת, אז בכלל מעניין לראות כיצד הגענו עד הלום.

קפטן ודמארי מתיישבים סביב "הבר" הרוחני. "זה ממש בר", אומר קפטן ומחייך, "אלא שהוא עם תוכן רוחני. אפילו הכוסות אינן כוסות שמתאימות לשתייה חריפה. אנחנו יושבים כאן, מדברים על דברים של קדושה, מעלים נושאים שמגיעים לגבהים רוחניים, וזה מדהים".

צפו בפרק עם הזמר אברהם פריד: 

"אני יכול פשוט להגיד שאתה תימני, ונגמור את הראיון", אומר קפטן לדמארי בהומור, וכולם מעלים חיוך. אני מוצאת את עצמי מרותקת למסך, עד שכמעט לא שמעתי את סתיו קוז'ניץ, במאי ונתב המצלמות, שמריץ את החבר'ה שמצלמים בפנים - לשמאל לימין, פתיחה וסגירה. רק כשהוא השמיע מחמאה בווליום שצובר תאוצה, הבנתי שיש כאן עוד חיים, חוץ מהמסך שאליו הייתי מרותקת. הוא היה מרוצה מאחד הפריימים, ואני בכלל לא הבנתי על מה הם מדברים. מבחינתי המסך מרתק. נקודה.

כשפגשתי את שרון אבילחק

"צריכים אותי למעלה", פונה אל קרן שירן פינדר, עוזרת ההפקה המוכשרת והנמרצת. "בטוח"? היא שואלת אותה. "אשתדל לעשות את זה קצר", מבטיחה שירן, וקרן מחייכת בהבנה. בכל זאת, הן הצוות העיקרי במערכת התכנית, ועל כתפיהן אחריות רבה. קרן צמודה לאולפן משעות הבוקר המוקדמות עד שעות אחר הצהריים. היא אוהבת שהמוצר מוגמר ומושלם. לכן היא מאזינה ברוב קשב לשאלות ולתשובות שנאמרו באולפן, מבקשת לחדד, לשנות, להוסיף. "עד לעריכה אני מגיעה", היא אומרת. "אוהבת לראות את הכל קורה, עד לפרט האחרון".

ממש כאילו בעולם אחר, בתוך האולפן נמצאים קפטן ודמארי, מעבירים חוויות. נראה שמדובר בשיחת רעים רגועה, ולא בצילומי תכנית לעיני מצלמות. קפטן, אגב, עורך את התחקירים שלו בעצמו. "זה נכון", הוא מודה ברגע של הפוגה, כשאני באה לשאול אותו כמה שאלות. "אני אוהב לדעת את מי אני מראיין, ועל פי רוב אני כבר מכיר את הדמות קודם. אני מגיע מהעולם הזה. לכל אדם יש אישיות משל עצמו ודברים שונים שהייתי רוצה לדעת עליו, אז עדיף שאשאל בעצמי". "הוא לא בא עם חומר כתוב", מדגישה קרן.

אני ממשיכה לפרוזדור ארוך – שם אני מוצאת שני מרואיינים פוטנציאלים. אחד עומד מעט כפוף, מביט לתוך דף לבן, לידו החבר שלו בתנוחה שנראית כאילו הוא מסביר לו דבר מה. "אפשר לשאול מי אתם"? אני שואלת אולי קצת בחוסר נימוס. "אפשר בשמחה", אומר שרון ומציג את שמו הפרטי, "וזה דורון", הוא טופח על כתפו. "דורון אלימלך". אני מברכת לשלום.  "שרון אביחלק"? שואלת כדי לוודא. הוא מאשר בתנועת ראש נבוכה. לאחר שאני מציגה את עצמי, ומעיזה להודות שלא הכרתי קודם את שמו, אני מקבלת את המידע על היוצר ועל דורון, המנגן הצמוד אליו. רק מאוחר יותר, בראיון עם ניר, אכיר טוב יותר את אבילחק, שעבר דרך מטורפת מהעולם הקודם שלו - ליצירה היהודית.

צפו בפרק עם הזמר מאיר בנאי: 

לא כל כך מסתדרת לי העובדה, שהאדם העדין והפשוט שמולי, היה פעם די ג'יי שהרקיד מאות בני אדם בקצב מטורף. איך זה? כשאני מעלה תהיות בקול, הוא מחייך בבושה. הדיבור שלו עדין, שקט, ממש כמו היצירות שהוא מפיק היום. "הסתובבתי בתל אביב אחרי כל השנים האלו ברעש אינסופי, והגעתי להחלטה", הוא מספר. "הרגשתי שחסר לי משהו, שאני לא מאושר".

אני מאוד רוצה לשאול אותו שאלה שקצת מפחידה אותי, ולכן מגששת... אבל הוא מוכן לענות על הכול וזה מקל עליי. "אז מה, אחרי כל מה שהיה לך בחיים הקודמים, כסף, מעמד, קריירה, איך פתאום עוברים ליצור מוזיקה יהודית עם פחות מרבע קהל שהתרגלת אליו?".

הוא שוב מחייך. "לא הייתי חוזר לשם בשום אופן", הוא פוסק חד משמעית. "אסביר לך מה עבר עליי, ותביני למה השינוי לא כל כך קיצוני כמו שאת מדמיינת. כשהחלטתי לחזור בתשובה, הגעתי למקום של ביטול טוטאלי. החלטתי שאני עוזב הכול, מוחק כל דבר באישיות שלי ומתבטל כולי כלפי שמים. ככה הסתובבתי במשך כמה שנים, עשיתי עבודה חזקה וקשה כדי לזכות בהתעלות רוחנית. כשהרב שלי אמר לי שאני יכול גם לעשות דברים שאני אוהב, התחלתי הכול מאפס. כאילו כלום לי היה לי קודם. עברתי לתחום היצירה במוזיקה, שזה אחר לחלוטין מעמדת די ג'יי, ובאתי ממקום כל כך נקי וחדש, כך שלא הרגשתי שמדובר בשינוי מטורף".

משהו בדיבור שלו פשוט גורם לי להאמין, ואולי בעצם גם לקנא. למקום הזה יכול להגיע רק בן אדם שעובד על הרוחניות שלו.

תוכנית כובשת לבבות

לאחר צפייה בשעות רבות של ראיונות שונים ומגוונים, אני מבינה שכושר האלתור של קפטן, הוא זה שמסייע לו רבות בהגשה "חלקה" של תוכנית.

לא תמיד המרואיינים "זורמים", או עונים תשובות מלאות, איך מתמודדים?

"זה באמת לא תמיד פשוט", הוא מודה. "אבל ברוך ה', אני לא נשאר בלי מילים. אז נכון, יש ראיונות שבהם אני מוצא את עצמי מדבר יותר מהמרואיין, אם כי משתדל שזה לא יקרה. אז אני תמיד מאלתר עוד שאלות, או מנסה לגרום למרואיין להרחיב על השאלה ששאלתי והוא קיצר. לפעמים, זה מה שטוב בתוכנית שמצולמת מראש, אפשר לעצור ולנסות להשתחרר קצת ולחזור לצלם. כל אדם בנוי מחומר אחר ובהתאם לכך השיחות עמו. אבל אני לא יכול להגיד שלא מדובר באתגר, ואני משתדל לעמוד בו בהצלחה – כשהסיעתא דשמיא ניכרת בכל שלב".

"מה שמרתק בתוכנית הזאת", אומר קפטן בנימה מהורהרת, "שלכל אדם שמגיע לכאן יש סיפור אמתי ונוגע, שפשוט קשה לך שלא להתחבר".

"בכל זאת", אני מקשה, "אתה מראיין כאן את כל סוגי האמנים, כולם קשורים למוזיקה, והם כל כך מגוונים: אשכנזים, ספרדים, תימנים, מוזיקה חסידית, פיוטית, אתה באמת מצליח ליהנות מכל הסגנונות ולהתחבר אליהם? זה לא קשה לפעמים?".

"כל אדם מביא איתו את מה שייחודי לו, וזה מה שיפה. ברור שאני יכול להתחבר לכולם. אני מגיע מעולם מוזיקלי מאוד, זה אחד הדברים הבולטים שעליהם גדלתי. כשמדברים על מוזיקה, מנגינה, יצירה, מדברים בשפה שמי שמבין אותה, פשוט מרגיש את העוצמה. אני אוהב את השפה הזאת, לא נמאס לי ממנה, ואני יכול להמשיך לשבת כאן עוד שעות ולדבר בה. הלוואי שנצליח להגיע לכמה שיותר אנשים, כי היא באמת כובשת לבבות".

אני יוצאת מהאולפן, לא משום שסיימו להקליט שם את התוכניות, אלא משום שכרגיל, השעון פשוט דוחק. קשה לי שלא לחשוב על מה שראיתי שם היום. אנשים שמצליחים לשלב את האומנות שעסקו בה כל חייהם, לשלב אותה באמונה כל כך גדולה, ופשוט לצמוח למקומות הכי טובים שלהם. לא יודעת אם נכון לקנא בהם, אך ללמוד מהם - בהחלט יש מה.