תגובת עמיר בניון לסערה התקשורתית: "משתדל להיות נאמן לעצמי ולבורא"

אחרי שהסערה התקשורתית שככה, מתפנה עמיר בניון להתייחס באופן מעמיק לפרשת "אחמד אוהב ישראל". להלן גילוי הדעת שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו הלילה.

היות שבזירה התקשורתית בארץ, כוונת מחבר אינה רלוונטית לשימוש שעושים בדבריו בעלי אינטרסים מכאן ומכאן ומשם, והיות שככל שהולכת ומתמשכת שתיקתי לנוכח ההתקפות האישיות הבוטות והמעוותות שאני סופג כבר מעל לשבוע, מעגלי הניתוח והפרשנות של אותם מבקרים מתרחבים ומרחיקים לאזורי דמדומים - לא נותר לי אלא להכריז שהמציאות, גבירותיי ורבותיי, איננה מה שאתם תופסים בחושים שלכם. המציאות היא מה שההגמוניה השלטת החליטה שהיא צריכה להיות, בהתאם לצרכיה ומטרותיה בעת הזו.

השיר 'אחמד אוהב ישראל' מתאר מציאות; המציאות של הרצח השפל בהר נוף, המציאות שהתעוררו אליה ההורים של אלמוג שילוני הי"ד, המציאות של יהודה גליק, ולמי שזקוק לפרספקטיבה היסטורית - של נרצחי מרכז הרב או הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים. לא אמשיך, הרשימה הרי אינסופית. מדוע עבור התקשורת הישראלית שיר יותר מזעזע מהמציאות שהוא משקף? מדוע פוסט מולחן מהסוג שאני מעלה לפייסבוק מדי יום, ולעתים פעמיים ביום, מצדיק את הבליץ שניחת עלי, וניידות שידור מחוץ לזאפה ודיווחים בשידור חי? בעיקר בגלל זכותנו הטבעית להגדרה עצמית: צריך גזען תורן. צריך גזען תורן כדי שאפשר יהיה לסמן ולהדגיש את הגבולות בין 'אנחנו' ו'אתם', בין 'הומאניזם' ל'חושך', בין 'דו קיום' ל'לאומנות פנאטית'. וזה כלל לא משנה אם הגזען התורן אכן גזען, או סתם חוטא באהבה לעם שלו.
כיף להיות בצד של ה'אנחנו'. זה נעים להיות בצד האוהב, המכיל, האופטימי, שוחר השלום, להצטלם ליד ראיות לפשע שנאה ולדקלם סיסמאות על אחווה ודו קיום, ולהרגיש צודקים, ערכיים ואמיצים. תרמנו משהו למען שלום עולמי. לפעמים גם לי מתחשק, אבל משהו קטן מפריע לי. המציאות. ואולי עוד משהו קטן – הסלקטיביות של 'אנחנו' לגבי אהבת אדם. לדוגמה: אנשים שמכנים את רצח שלושת הנערים 'רצח המתנחלים'. אני גזען בדיוק כמו הנחת העבודה של כוחות הביטחון. בדיוק כמו השר לביטחון פנים שקרא לאזרחים לשאת נשק ולהיות ערניים. בדיוק כמו החיילים במחסום עטרות, שעוצרים רכב של ערבי ובודקים אותו, ולי נותנים להמשיך בדרכי. אני גזען בדיוק במידה שהמציאות בה אנו חיים מכתיבה לי. 
לשיטתם של 'אנחנו', השיר על אחמד חמור מחבירתה של חברת כנסת בישראל לגורמים טרוריסטיים. חמור מקריאות שמחה במעונות סטודנטים באוניברסיטה ישראלית על נפילת חיילים. בניגוד לפוסט המולחן שלי, אלה מצויים במים הטריטוריאליים של חופש הדיבור. אני תוהה מדוע תיאור המציאות שלי, שחוץ מכאב אין בו כלום, ודאי וודאי לא קריאה לפעולה כלשהי (חוץ אולי מבכי) הוא 'הסתה', בשעה שלקרוא באופן מפורש לשבירת ידיים ורגליים של מתיישבים המכונים מתנחלים, איננו הסתה וצוותי צילום לא שוגרו לאף מקום. אולי זה קשור למושא האלימות? דמם של יהודים מסוימים מותר? אילו קראו לשבירת אברים לערבים או אז הייתה עולה צעקה גדולה. (בעצם, נדמה לי שמישהו אמר גם את זה פעם).
תילי תלים של מלים נכתבו על הפער. הפער הבלתי מובן לאנשי ה'אנחנו' בין 'עמיר היוצר המוכשר' ובין 'עמיר הלאומן הגזען'. בין שירי האלבומים המושקעים ובין הפוסטים המולחנים. ובכן, מותר לאומן לעשות הפרדה בין שירי אלבומים ובין שירי פייסבוק. המוסיקה היא שפתי, ואני משתמש בה בדרכים שונות. יש מהכותבים שלקחו אישית את העובדה שבעבר שיבחו את יצירתי, התייחסו אלי כאל אדם, אפילו העניקו לי כרטיס כניסה למועדון ה'אנחנו', וראו זה פלא – לא אימצתי את תפיסת עולמם כאות הערכה, וגם אינני שותק כדי שיחשבו שכן, ואפילו – שומו שמיים - מרשה לעצמי לצעוק שלא. הם מרגישים שקצת נצלו את הכנסת האורחים שלהם, והם כועסים. כעס כידוע, מוביל לשנאה, ושנאה מובילה לייסורים. ככה זה בצד האפל. 
ההגמוניה חוששת שמא היא כבר לא הגמוניה. ופחד הוא הנתיב לצד האפל. ומאוד אפל אצלם. חושך מוחלט. כל כך חושך שהם שוכחים שהומאניסטים לא מקללים ומגדפים אדם כי הוא חושב אחרת מהם. שקריאות לחרמות ונידויים זה לא ממש בספקטרום של האהבה אחווה שלום ורעות, ושכשמאשימים מישהו בגזענות, כדאי שלא נכנה אותו 'ערבי יהודי על הדרך. 
לא הייתי נאמן לכתבים שחיבבו אותי. אבל אני מאוד משתדל להיות נאמן לעצמי, ולזה שברא אותי. כשמשתדלים להיות נאמנים לתורה, לא צריך להוכיח שאינך גזען. אהבת אדם זה כל אדם, גם הגר אשר בקרבך. וזו אמת נצחית, ולא תלויה באווירה ציבורית או במצע של המפלגה שהצבעתי לה. הפוליטיקאים שצעקו בראש חוצות להוקיע אותי ואת שירי כי הוספתי קארמה שלילית לבריזה הים תיכונית, משליכים כעת רפש איש על ראש רעהו. רעהו שלפני דקה היה חברם לשולחן הממשלה. גם זה חלק מהמציאות שעדיף לא לראות.