מיומנו של יוצר: גרעין רוחני בנשמה

בטור הקודם סיפרתי על הנסיעה למיאמי בתום השירות הצבאי. חוויה שהדגישה בפני את הפער שיכול להיות בין מה שנראה כלפי חוץ, ובין האמת הפנימית. מיאמי יפה ומרשימה כלפי חוץ, הכל נראה זוהר ונוצץ.. אבל כעבור כמה חודשים, כשהתרגלתי לקליפה החיצונית של המציאות החדשה, התחילו לבעבע ולהתגלות הנקודות הפנימיות והחשובות, התחלתי לגלות שהרוב שקר גס ונוצץ.

זה מתחיל במרדף בלתי נגמר אחרי מעמד ורושם, ממשיך בדרך חיים מלאה במניפולציות והסתרות על האמת, וזה נגמר בריקנות ובעצבות תהומית, כזו שמרימה את ראשה דווקא ברגעים הכי קשים, כשאתה מתגעגע לתחושה שאתה חלק ממשהו גדול יותר. וזה הכה בי, בדיוק ברגעים שהרגשתי הכי לבד ועצוב, אז כבר לא יכולתי להסתיר מעצמי ומהסביבה את השקר. הוא התפרץ בכל כוחו והאמת נראתה פשוטה וברורה – זה שהכל יפה ומרשים כלפי חוץ לא שווה כלום, כשבפנים מרגיש ריק וחסר חשיבות. אז מה עושים? למה שוב פעם אני לא מצליח להנות ממה שיש ולהיות מאושר בחלקי?

התחושה הזו ליוותה אותי תקופה מסוימת. לא ממש הצלחתי למצוא פיתרון הגיוני שיעזור לי להימנע מהירידה התהומית שמגיעה אחרי העלייה. ואז הגיע יום כיפור, יום הדין. בשבילי הוא היה סתם עוד יום של פנאטיות קיצונית עם עשייה חסרת הגיון וחשיבות. למה שאני ארעיב את עצמי? זה באמת נותן לבורא עולם נחת? זה לא נשמע לי הגיוני, אבל במצבי כבר לא ידעתי מה נכון ומה לא נכון.  אחרי הכל - הדרך שהלכתי בה בביטחון רב הוכיחה את עצמה כמתכון לעצב וריקנות, אז אולי אני מפספס משהו? שווה בדיקה.

כמה ימים לפני יום כיפור ניגשתי למרכז קבלה במיאמי, שהיה ממוקם בסמוך לדירה ששכרתי, ושאלתי את אחת הבנות שעבדה שם – למה צמים ביום כיפור? הסברתי לה שאני מאוד רוצה לצום, ושאם היא תיתן לי הסבר הגיוני שנתפס בשכל אני אצום. אבל שלא תיתן לי הסברים על מלאכים ורוחות, הדגשתי שאני לא מאמין בשום דבר שאני לא רואה או יכול להוכיח. אני צריך עובדות, וכרגע הדבר היחיד שעומד לפני כעובדה זה שאני לא מאושר ומסופק, לכן אני מוכן לבדוק ולחקור נתיבים נוספים.

התשובה שקיבלתי ממנה הייתה כמו כוס מים לאדם שכבר שנים צועד יחף בתוך מדבר לוהט. היא הסבירה: אם לפני אלפיים שנה הייתי מראה לך גרעין של תפוח ואומרת לך שמהגרעין הזה אני יכולה להצמיח עץ מלא בענפים, עלים, ותפוחים, היית כנראה חושב שאני עוסקת בקסמים וכשפים. הרי זה דבר שאיננו הגיוני בשום צורה, לפחות בהתחשב בעובדה שלא היו ברשותנו הנתונים המדעיים שיש היום. את התהליך שקורה בגרעין מרגע השתילה ועד להתהוותו כעץ מלא פירות, אנחנו תופסים כהגיוני רק בגלל שיש ברשותנו מספיק מידע. אבל הידיעה השכלית שלנו לא משנה את התהליך שקורה בגרעין, הוא ימשיך ויקרה גם אם נתפוס אותו בשכל וגם אם לא. וכך גם בנפש האדם, את האושר אתה תחווה גם אם לא ממש תבין את המעשים ואת הדרך שהובילו אליו.

ביום כיפור אתה בעצם שותל גרעין רוחני בתוך הנשמה, גרעין שעתיד להצמיח עץ מלא פירות. והפירות של עץ רוחני זה, הם היכולת לעמוד בפני תאוות הלב שלא יודע גבולות, להסתפק במה שיש לך. הרי כולנו מכירים את התחושה שמתעוררת בנו כאשר דבר כלשהו אסור לנו, פתאום אנחנו רוצים אותו עוד יותר. ככה זה גם בצום של יום כיפור, אתה מנקה את עצמך מכל הדברים הגשמיים שמקיימים את המעטפת החיצונית שלך, ולמרות שבאותו הרגע הרצון בהם גובר עוד יותר, אתה מחליט שאת היום הזה אתה מקדיש להתבוננות בכל מה שמסתתר מתחת לקליפה, למה שקורה בפנים, בנשמה. מעצם ההתמודדות מול היצרים שגוברים, כשאסור לנו לספק אותם, אתה נוטע גרעין רוחני שעתיד לצמוח לעץ. פירותיו של העץ יעניקו לך כוחות להתמודד עם תחושת החוסר והריקנות. ככה כשמגיע רגע של עצב ובדידות יהיו לך הכלים להסתכל על מה שמסתתר מתחתם, לרוב אתה תגלה שהכל ממש בסדר, והעצב והבדידות יחלפו כלא היו. תוכל לראות בצורה ברורה יותר מה אמת ומה שקר, וככה תנטרל את השקר מלכסות ולהעלים על האושר והאמת.

אולי בגלל החוויה של מיאמי, שהפער בין הבחוץ הנוצץ והבפנים הרקוב בולט בה כל כך, ואולי זו בכלל נקודה פנימית שהייתי מוצא גם במקום אחר כי פשוט הגעתי לגיל שבו אין עוד את מי להאשים, בכל מקרה – השתכנעתי. עוד כמה ימים אצום בפעם הראשונה את צום יום כיפור, בתקווה שיצמח בי עץ מלא ביכולת להתמודד עם החיים, שאוכל לחוות אושר ומשמעות באמת.

כנראה שהגרעין החל במהרה לנבוט ולגלות את ענפיו הצומחים, כי מאותו יום כיפור התחלתי לראות דברים באופן שונה, מצאתי דרך להיות שקוף בעיני עצמי. זה נשמע מוזר, כי אנחנו תמיד שקופים בעיני עצמנו, ככה לפחות חשבתי. אבל למעשה, האדם ששיקר לי יותר מכל אדם אחר במהלך חיי – זה אני. עכשיו כשגיליתי שמתחת לקליפה החיצונית מסתתרת מהות פנימית, שכדי להבחין בה צריך לנקות מעליה את הקליפות והשאיפות, התחלתי לראות תמונה שלמה. התחלתי לראות שיש בי עוד הרבה יותר ממה שהכרתי עד עכשיו.

בטור הבא אשתף אתכם כיצד הכלי החדש שגיליתי עזר לי לנתב את דרכי בתוך השקר של מיאמי, דרך שהובילה בסופו של דבר לשנה של התבוננות והתחברות פנימית במנהטן, ומשם חזרה לארץ ישראל – להגשים את היעוד האמיתי שלי, להיות אני.

את השיר הבא אני רוצה להקדיש לנשמה שלי, אותה גיליתי באותו יום כיפור במיאמי, ומאז היא פועלת איתי יחד באופן גלוי, כדי שנוכל לנצח את הכל, כדי שנגיע לגאולה הפרטית והכללית שלנו.