נרצח בפיגוע: ראיון עם הוריו של נתנאל עראמי הי"ד

במשך שעתיים אני לא מפסיק לבכות. מרים עראמי, האם השכולה, מניחה ניירות טישיו על השולחן. בעיניים שלה אין דמעות. יש זעם קשה, נוגה. "לא הניחו לי להתאבל על נתנאל שלי", היא אומרת בכעס עצור. "יותר מחודשיים עברו מאז שרצחו אותו, וכל מה שאנחנו מקבלים זה כתף קרה. אפילו על כך שהבן שלי נהרג שמעתי בכלי התקשורת. הפעם הראשונה שנציג רשמי בא אלינו הייתה ביום האחרון של השבעה".

איך דבר כזה קורה? אני שואל את כל מי שמתמצא בפרשה הנוראית הזאת. איך נותנים לאלמנה טרייה להתבוסס בשמועות חסרות בסיס בקשר למות בעלה? מי זה שלא איכפת לו מדמעתה של אם שכולה, מאבלו של אב שבנו הצעיר נרצח בדם קר? לאף אחד אין תשובה מוחלטת. אנשים שומעים ומשפילים מבט. מנסים לדבר על הקשרים פוליטיים, על אילוצי יחסי ציבור, על חקירה מסובכת שפרטים ממנה עשויים להכשיל ולהתסיס או לגרור להסלמה. המון מילים מורכבות ונתונים סטטיסטיים שלא עומדים מול יגון תהומי של אם, מול אסון של יתומים רכים, מול פשע נתעב ובזוי, מול הורה שפורש לפניך את תמונות בנו, מגיל שלוש, מחייך תמיד, ושואל אותך, כאילו יש מענה, תגיד לי אתה למה.

האב השכול. נלחמו את מלחמת בנם

אני משוחח עם מכר של המשפחה טרם הגעתי לבית עראמי, והוא מזהיר אותי: אתה הולך לצאת עצוב. מאוד עצוב. בתחילה אני לא מתרגש. זאת לא הפעם הראשונה שלי בבית משפחה שכולה. חלק מהמקצוע, הכרח לא יגונה. רבע שעה מול אבא עוזיאל ואימא מרים, ואני נשבר לגמרי. כמה טרגדיה מקננת בלב הורים שהולכו שולל בתואנות שווא, שהוציאו שם רע על בנם רק כדי לחפות על מחדלי המשטרה וכוחות הביטחון.

וחור נפער בלב. חור של חוסר אמון ושל חוסר אונים. רק מילותיו של עוזיאל, מבטיחות שעוד מעט קט יבוא המשיח והוא יפגוש את נתנאל, מלא בשמחה ובאהבה, רק הן מנחמות קמעא. "עוד רגע הוא יחזור ויביא לי את האופניים החשמליים שהבטיח לי", הוא אומר בעיניים נוצצות.

נשמה בין שמים וארץ

בשבוע שעבר בא המקרה שלהם שוב לבית המשפט, ששמע את האב ואת האם. במשטרה עשו הכול כדי למנוע מהם לבוא לדיון בפני שופט. הכול, כולל להזהיר אותם לא לספר מאומה לילדיהם בנוגע לנתנאל. בסופו של דבר הם באו עם הנתונים לפני שופטת, וזאת הורתה להסיר שניים מתוך שלושה צווי איסור הפרסום מידית. האמת התגלתה: נתנאל נרצח בידי ערבים בני עוולה בפיגוע לאומני, ראשון מסוגו, ויוכר כנפגע פעולות איבה. הי"ד.

מדוע ארך למשטרה למעלה מחודשיים להודות בכך? ובכן, לשר לביטחון פנים ולצמרת משרדו פתרונים. בבית עראמי אומרים ששבועיים לאחר הרצח הודו בפניהם שכל הדרכים מובילות לפיגוע לאומני. הודו, אך ציוו עליהם לשתוק. באיחור הם הבינו שמטייחים את הסיפור מעל גבם, ועם הפרטים האלה הופיעו בבית המשפט. "אמרתי לשופטת: הבן שלי נרצח", מספרת מרים. "הוא היה אב לשני ילדים, בעל מסור ובן מכבד ואוהב. כולו נתינה. הרשי לי לטהר את שמו. האיפול שהטילה המשטרה על הכול מותיר רושם כביכול הוא נהרג בסכסוך עברייני. זהו שקר גס. בני נרצח על ידי ערבים, וכך עולה מחקירת המשטרה. מגיע לו ולשמו צדק. הסירי את האיסור. והשופטת הבינה".

"אין ואקום", אומר ערן שוורץ מארגון 'חננו', שמלווה את המשפחה. "אם זה לא לאומני, אנשים מתחילים לשגות בשקרים". והם שגו עד דחיית איסור הפרסום. עכשיו המשטרה הודיעה, מעל לכל ספק, שנתנאל עראמי נרצח בפיגוע. הכעס, שלמרות עוצמתו מובע באיפוק ובכבוד, מתחלף בגעגוע עז. ההורים מספרים על בנם, הילד שכולם אהבו ושלא חדל לתת. "רק בשבעה הבנו כמה", אומר עוזיאל. "הגיעו אנשים מהצפון ומהדרום, אנשים שלא הכרנו, וסיפרו על מעשי החסד שלו. לזה קנה עגלת תינוק, להוא שלח סל מצרכים, לאחר עזר לבנות עסק. הוא היה ילד של חסד. נשמה טהורה".

נתנאל, רביעי מתוך שבעה, נולד להוריו בבת ים. הסבא והסבתא עלו מרדע שבתימן עם תחילת מבצע כנפי נשרים והתיישבו בעיר. האב עובד כמוהל מוסמך תחת המועצה הדתית והרבנות הראשית והקים משפחה שמהווה חלק מהקהילה החרדית הגדולה במקום. נתנאל שלו, ילד מאיר פנים, נולד בברכתו של המקובל הגה"צ רבי אברהם פיש, שהבטיח שנשמה גבוהה תרד לעולם בזכותו. "כל החיים שמרנו עליו", הוא מסביר. "מגיל קטן ראינו את ברכתו של הרב. תמיד כריזמטי, תמיד שופע טוב. היו לו תכונות שהבדילו אותו מכל השאר".

האם מרים

בגיל עשרים נשא נתנאל את אשתו, מוריה, ועבר להתגורר במושב אחיעזר הסמוך לפתח תקווה. "הוא רצה להספיק הכול מהר", אומרת האם. "לגדל ילדים, להקים עסק. הכול רץ לו. אולי באיזשהו מקום הוא ידע שאין לו הרבה זמן". לפרנסתו עבד כפועל בניין. למד את התחום, ואז פנה לענף ספציפי ומכניס: סנפלינג. עבודות בנייה בגובה, תלוי בין שמים וארץ. בניית גורדי השחקים הצוברת תאוצה הבטיחה פרנסה של קבע, ולאחר תקופה קצרה כשכיר הקים חברה משל עצמו. "כשעובד עוזב ופותח עסק עינו של הבוס צרה בו", אומר האב, "אבל כאן קרה בדיוק ההפך: נתנאל הודיע למנהל שלו על הצעד החדש, והוא נתן לו את הכלים. אמר לו: 'אתה מתאים להיות עצמאי. זה תפור עליך'. בכל מקום שהוא הלך אנשים העריצו אותו, אהבו אותו ונהיו חברים שלו".

מרים רואה את תיעוד החתונה שלו שוב ושוב, מנסה לשאוב רגעים של אושר. "בכל פעם שאחד הילדים אוחז בו וקורא לו 'נתנאל, נתנאל', הוא עוזב הכול ובא לראות מה הוא רוצה. ראיתם פעם חתן כזה? מי מתנהג ככה בחתונה שלו? זה היה ילד עם לב זהב, ילד מיוחד". לא נעים לבכות מול הורים שכולים, אבל הם מבינים אותי. זה בסדר, הם אומרים. כל מי שעולה לפה יושב ובוכה. רק אנחנו עדיין לא עיכלנו את השבר.

מישהו חתך את החבל

הקטסטרופה התרחשה חצי שנה לאחר היציאה לדרך העצמאית. זה היה יום עבודה רגיל. בערב תכננו הילדים לחגוג יום הולדת לאם. נתנאל עבד בפתח תקווה, ובשלוש אחר הצהרים שיחרר את הפועלים ונשאר לפינישים אחרונים. הוא היה קשור בקומה ה-11 של בניין המגדלים ושוחח עם חברו בעזרת הדיבורית שעל זרועו. כמה מפרטי החקירה עדיין אסורים לפרסום, אבל כבר עתה ידוע שבשלב הזה פועלים ערבים ששהו באתר חתכו את החבל שעיגן אותו. נתנאל צנח אל מותו.

החבר חשש שהניתוק הפתאומי מבשר רעות, נסע לפתח תקווה וחיפש אותו בין אתרי הבנייה השונים, מנסה להבין מה התרחש. בהמשך התקשר לאוהד, האח הצעיר של נתנאל. רק כעבור חמש שעות, בסביבות השעה שמונה בערב, נמצאה גופתו של נתנאל על ידי החבר. אוהד עודכן מיד.

"הייתה לי תחושה לא טובה", משחזרת מרים. "התקשרתי לאוהד ושאלתי מה קורה. הוא אמר לי: 'אימא, קרה לנתנאל משהו לא טוב'. לא המשיך. התחלנו, אני ובעלי, להתקשר למשטרה, לזק"א, למד"א, למי לא. ביקשנו לדעת. הם לא אמרו לנו מילה. החלטתי לשמוע חדשות. אמרו שפועל בניין בפתח תקווה צנח מגובה. הצלבתי את הנתונים והבנתי שהכול תואם לנתנאל".

היא סירבה להאמין. בינתיים, רשת הסנסציות סערה. חתנם שמע את הבשורה המרה והגיע לבית חמיו וחמותו. "שאלנו אותו: שמואל, מה קרה? למה באת? והוא לא הגיב. הסתובב בבית מצד לצד בלי לומר מילה. אף פעם לא התנהג ככה. לא הבנו למה. אחר כך הסתבר שהתעדכן ורצה להיות איתנו כשיבואו לספר לנו. שאלתי: שמעת מה קרה לנתנאל? והוא אמר: 'כן, שמעתי משהו. לא טוב, לא טוב'. שאלתי: מה לא טוב? תספר. והוא שתק. אחרי כמה זמן גילה שאף אחד לא מתכוון לבוא להודיע לנו ואמר: 'תקשיבו, קרה אסון'. אמרתי: אני לא מוכנה לשמוע, אל תספר לי, לא רוצה לדעת. הוא נכנס לחדר עם בעלי. אחרי רגע אני שומעת צעקות. עוזיאל נפל על הרצפה. אני נכנסת וצועקת עליו: אל תגיד לי. לא מעוניינת לשמוע את זה. נתנאל בסדר".

נתנאל עראמי הי"ד

אבל אז צלצל הטלפון, ועל הקו הייתה נציגה של חברת הבנייה שהעסיקה את נתנאל. "גברת עראמי, אנחנו משתתפים בצערך". מרים דחתה את הניחומים. "איזה צערך? לא קרה כלום. על מה אתם מדברים בכלל?". אוהד הגיע לאתר הבנייה והתמוטט. לאחר שהתאושש מעט דרשו ממנו חבריו להתקשר לאמו. הוא הרים טלפון, סיפר שנתנאל נהרג וביקש שתהיה חזקה. עולמה חשך. "מאז אני לא עוצמת עין בלילה. לא מפסיקה לחשוב עליו. בני מחמדי".

בתחילת השבוע הגיע נתנאל והעניק לה מצלמה יקרה כדי שתתעד את נכדיה. "שאלתי אותו: למה אתה לא מחכה ליום ההולדת שלי, יום שלישי? ידעתי שהילדים מתכננים משהו. הוא אמר לי: 'אימא, המצלמה הזאת לא קשורה ליום הולדת. ביום שלישי תהיה לך הפתעה'. לא תיארתי לעצמי כמה נוראה היא תהיה".

אט-אט התאספו בני משפחה וקרובים. הובאה גם האלמנה. סיפרו לה בזהירות. את השבעה עשו בבית הוריה של האם בבית דגן. מתמודדים עם האבל המר בלי לדעת שיום לאחר הרצח תיפתח מלחמה חדשה, מול כוחות חזקים מהם, על זכרו של ילדם הצעיר. בתוך שעות ספורות יפגוש כאבם הקשה מנשוא את חומות האטימות.

מאחורי הערפל יש טשטוש

לרמז לבאות הם זוכים בלילה הראשון, כשרק בדיעבד הם מבינים את הפורענות. אבל המשפחה, שלא נוטה להאשמות ולביקורת, עדיין לא משיגה את היקף העוול. ימי השבעה הראשונים חולפים, ואף נציג רשמי לא מוצא לנכון לבקר. חברי הכנסת היחידים שעולים, ולהם זוקף הזוג עראמי תשבחות, שייכים לצד הימני של המפה - משה פייגלין מהליכוד ואורית סטרוק מהבית היהודי. גם ד"ר מיכאל בן ארי, עד לא מכבר ח"כ ניצי, משתתף בהלוויה ומוחה על הרצח ועל השתקתו. כמה חברי כנסת של ש"ס מגיעים מאוחר יותר, אבל התקשורת דוממת: הרצח מוסתר. נקבר. המשטרה ממלאת פיה מים.

'חננו', שמספק ייעוץ משפטי לנאשמים בעבירות על רקע לאומי, יוצר קשר מיד לאחר הרצח. עוזיאל ומרים לא מפסיקים להודות לעורך הדין של הארגון, חור בניזרי, ולערן שוורץ, המטפל גם הוא בצד המשפטי של המקרה. "כשאף אחד לא בא, הם התייצבו. עזרו במה שאפשר, ייעצו לנו איך כדאי לנהל את המאבק". ב'חננו' הבינו ששוב, כמו במקרים אחרים בשנים האחרונות, מעוניינות הרשויות לכסות על האירוע ולהסתיר אותו מעיני הציבור, ועודדו את המשפחה לפנות לבית המשפט. להורים היה חשוב בעיקר לקבל בזריזות את ההכרה שנתנאל נפגע פעילות איבה. הוא השאיר אחריו אלמנה ויתומים, וההליך אמור לטפל בסוגיה הזו. עקב האיפול שהכריזה המשטרה על הפרשה הכול התמהמה, והמשפחה מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן.

רק ביום האחרון של השבעה הגיעו נציגי המשטרה לבית, לאחר התערבותה של סטרוק. השוטרים, ביניהם ראש הצח"מ (צוות חקירה מיוחד), ישבו לשמוע את טענות המשפחה ולא ממש הגיבו. מרים לא הבינה מה הם אמרו, כי הם בעיקר מסרו כלום ושום דבר. המשפחה פנתה לבית משפט, והשוטרים הוכרחו להסביר להורים המודאגים מה מתקדם בחקירה. ושוב: נאסר עליהם למסור מידע אפילו לילדיהם, אחיו ואחיותיו של נתנאל, והם נאלצו להתנהל תחת ערפול כבד.

"בתחילה הסכמנו עם ההחלטות, למרות היחס הנורא שקיבלנו, ההתעלמות, המחסור בתשובות, הזלזול הבוטה בדרישות שלנו", אומר עוזיאל. "הבנו שזה צורך חקירה והחרשנו. לא סיפרנו כלום. נתנו למשטרה לעבוד. וכל הזמן מגיעים אלינו כתבים ועיתונאים ומספרים לנו פרטים מתוך החקירה. מאיפה הפרטים הגיעו? כנראה מהמשטרה עצמה. אבל אנחנו שתקנו. וזה לא קל. ואז אנחנו שומעים שהמשטרה כבר משחררת חלק מהעצורים. זאת אומרת, החקירה נגמרת. ולנו אסור לדבר מילה, בעוד מתחילות שמועות שונות, כביכול נתנאל אשם ברצח של עצמו. לא יכולנו להתאפק. אמרנו למשטרה שאם המצב ממשיך, נפנה לבית המשפט פעם נוספת".

נפגע פעולות טיוח ואטימות

ברקע חששה של המשפחה עמדה סדרת מקרים דומים מההיסטוריה הקרובה: המשטרה התמהמהה ובמשך תקופה ארוכה, לעתים אף שנים, ניסתה לשדר כאילו הקורבנות נרצחו במסגרת אפיזודה פלילית. המפורסם שבהם הוא רצח שלי דדון הי"ד. הנערה יצאה מביתה בעפולה עילית בא' באייר תשע"ד בדרכה לראיון עבודה בחברת 'באבקום' במגדל העמק. אביה הסיע אותה לתחנת אוטובוס, וממנה המשיכה לבדה. במרכז העיר עלתה על מוניתו של חוסיין יוסף חליפה, שרצח אותה. רק לאחר חמישה חודשי חקירה מאחורי דלתיים סגורות ומאבקים לא פשוטים מצד אמה ומשפחתה הכירה בה המדינה כנפגעת פעולות איבה.

מקרה אחר אירע לפני כמה שנים. לפני כשלוש שנים נמצא הרב משה טלבי הי"ד ירוי ליד שערי היישוב רבבה שבשומרון. הוא יצא מביתו שברמת הגולן לכיוון השומרון על מנת לבקר את נכדתו, וכרבע שעה לאחר שנפרד מבנו באריאל אותר מת. לא מעט נתונים העידו על רצח: בזירה נחשפו שישה קליעי אקדח. על הגופה היו סימני אלימות. מנוע הרכב שלו פעל, אורותיו דלקו והוא חנה בזווית אלכסונית לצד הכביש.

אבל על אף הכול מיהרה המשטרה לדווח שככל הנראה שם טלבי קץ לחייו. המשפחה התקוממה נגד ההכרזה ושכרה את הפתולוג ד"ר חן קוגל, שהעלה ממצאים נוספים שדחו את האפשרות הזו. בין השאר, טפטופי דם מספר מטרים ממקום מציאת הגופה. המשפחה פנתה לפרקליטות, אך המשטרה המשיכה להתעקש שאין מדובר ברצח. מבקר המדינה התייחס לסיפור וגינה בחריפות את התנהגותה של המשטרה לכל אורך החקירה. רק לפני מספר חודשים הודיעה פרקליטות המדינה שניתן יהיה להגדיר את טלבי כהרוג טרור.

עימות מתוקשר אחר היה סביב רציחתם של אשר פלמר ובנו הפעוט יהונתן הי"ד באלול תשע"א. מכוניתם של פלמר, תושב קריית ארבע בן 25, ובנו יהונתן בן השנה הותקפה באבנים שיידה שוטר של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית שנסע מולם. כתוצאה מכך, היא התהפכה והם נהרגו. בהודעה הראשונה של המשטרה נקבע שהתרחשה תאונת דרכים, אבל בני המשפחה טענו לרצח בעקבות יידוי אבנים. המשטרה התנגדה. כעבור שבוע, במקביל למחאות, היא חזרה בה ומסרה: ההתהפכות נגרמה בשל אבנים שהושלכו אל המכונית.‏

הבניין בו ארע הפיגוע

"הקרובים של שלי דדון ומשפחת הרב טלבי הגיעו אלינו והזהירו אותנו", אומרת מרים. "הם סיפרו לנו איך זה התנהל אצלם. הם אפשרו למשטרה לערוך את החקירה, ובינתיים היא נתקעה וסיפורים נפוצו על יקיריהם. נפגשנו עם בכירי המשטרה ואמרנו להם: מה יהיה על האלמנה? היא תחכה לנצח להכרה שבעלה נרצח בפעולת איבה? התגובה שקיבלנו הייתה: 'אין בעיה. אם זה מה שמפריע לכם, אנחנו נכיר בו כנפגע פעולות איבה והאלמנה תקבל קצבה'".

ושוב מערכת ייסורים. האישור התמהמה. הפניות למשטרה נתקלו באטימות. פה חסרה חתימה, שם נעדר אישור. תירוצים שלא עמדו במבחן המציאות. בסוף התברר שהחתימה היחידה על הטופס שייכת לאיש צח"מ. גרירת רגליים מיותרת. המשפחה החליטה לגשת שוב לבית המשפט. באורח פלא, יום לפני הפנייה המחודשת היא קיבלה את המסמך המיוחל. המשטרה ניסתה למנוע ממנה לגשת למסדרונות הדין וביקשה הסדר מחוץ לכתליו, אבל מרים לא נסוגה: "אמרתי לעורך הדין שאני איתה גמרתי. ביקשתי ממנו לקיים את המשפט במועדו".

האב השכול

בבית המשפט נפרשו הנתונים, והשופטת מיהרה להסיר את צו איסור הפרסום. איפול נותר רק על פרטי החקירה. הצדק היחסי יצא לאור. "נו, כעת אני ישנה בלילה?", שואלת מרים. "המנוחה הגיעה אליי סוף-סוף? אפילו זמן לקונן לא קיבלתי. חודשיים של אטימות, יחס קר וחוסר אכפתיות. בשביל הרשויות, הבן שלי מת. לא היה לי מתי לבכות".

תמונתו האחרונה של נתנאל, חובק את בנו איתן ביד אחת ואת בתו אביה ביד שנייה, בדרכם לגן, לא עוזבת אותי שעה ארוכה. בחוץ יצאה שמש לאחר ימי גשם ארוכים. האור שנשפך על הפרשה העגומה אולי ישיב את השמחה לבית משפחת עראמי. אולי.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן