את שוב שואלת: נו, מתי כבר אהיה מאושרת?

בדיחת קרש עממית קובעת: 'היום - רק הפלאפון מאושר'.

עכשיו תצחקו, ושלא תחשבו לרגע שזכיתן גם אתן לתואר כי העליתן חיוך על השפתיים או חשפתן שיניים לגמרי. לא, לא זה אושר. אז מה כן?

יצאנו למרדף אחר הבריאה החמקמקה הזו שחולמים עליה, רוצים אותה, מוכנים לשלם עליה כל הון ולא לגמרי יודעים מי היא, אולי - כי עוד לא פגשו אותה אף פעם. צירפנו אל המסע מורי דרך רוחניים שיובילו אותנו לשם. קדימה, בדרך אל האושר.

ומי יודע? אפשר נזכה גם אנחנו, ממש כמו בסיפורים, לחיות באושר ובאושר עד סוף כל הימים. הלוואי.

מהו אושר, ומיהו בכלל אדם מאושר?

הרב שמעון מונסונגו, מרצה:

חז"ל ממשילים משל על הפסוק "והנפש לא תמלא": משל לכפרי שנשא בת מלך, כל תענוג שינסה להעניק לה, לא ימלא אותה בהנאה והיא אף פעם לא תבוא על סיפוקה. הכפרי לא יכול לספק לה תענוג שמתאים לה במושגיו המצומצמים.

הנשמה שלנו היא בת המלך, הגוף - הכפרי. אנחנו מורכבים מהגוף שמקורו בתחתונים ונשמה החצובה מן העליונים, היא לא תימלא בתענוגות הגוף.

מתי אהיה מאושרת? (אילוסטרציות: shutterstock)

מאז ומתמיד מחפשים בני האדם אושר, ונראה כי ככל שמחפשים אחריו יותר, כך הוא בורח ומתחמק. במשלם זה רצו חז"ל לתת לנו פתח להצלחה בחיפוש הבלתי נלאה אחר האושר.

בפסוק המתאר את בריאת האדם כתובה בתורה המילה 'וייצר' בשני יו"דים. חז"ל למדו מכאן על שתי יצירות המרכיבות את האדם: עפר מן האדמה ונשמת חיים.

הגאון רבי ירוחם ליבוביץ ממיר זצ"ל היה מספר שכאשר הגיע קולומבוס לאמריקה ראו אותו הילידים כשירד מהאוניה, והתוודעו לבעל חיים חדש שאותו מעולם לא הכירו - סוס. מראה האיש הרוכב על הסוס הדהים אותם לגמרי, הם היו משוכנעים שמדובר בברייה אחת שחציה בעל חיים וחצייה אדם, והיו המומים עד שהרוכב ירד מהסוס. או אז הם הבינו אל נכון כי מדובר בשתי יחידות שמורכבות זו על גבי זו לזמן מה ולא ברייה אחת. הרוח והגוף משולים לסוס ורוכבו. מחוברים לזמן מוגבל.

המאבק בין מערכת החומר למערכת המנוגדת לה, הוא מאבק חיינו עלי אדמות, וכשנוצרת שלמות ביניהם, שם נמצא האושר.

לא לחינם מקבילים חכמינו בין תרי"ג המצוות לרמ"ח האיברים ושס"ה הגידים האנושיים. נקודת האושר היא יצירת ההשלמה בין הגוף לרוח באמצעות אותם איברים, למרות הניגודים.

כאשר אדם דואג אך ורק לפיתוח הגוף הוא לא יגיע לאושר, כי אדם זה לא רק החלק הפיזי שלו. אם נגדיר את עצמנו כיצורים פיזיים, נגלה עד מהרה כמה אנחנו נחותים. בעלי החיים חזקים יותר מאיתנו, מהירים יותר, פרנסתם קלה ומזומנת יותר, והחושים שלהם יותר מחודדים. המאפיין המייחד את האדם, מה שהופך אותו להיות 'נזר הבריאה' - הוא הרוח. כאשר אדם מפתח את החלק הרוחני, הוא מקבל אישור לחיים נכונים ולייחודיות שלו. האישור הוא האושר.

בזמן שבית המקדש היה קיים, השמחה הייתה מגיעה בקרבן שלמים. קרבן שלמים משכין שלום בין האדם, המזבח והכהן. כל אחד מקבל חלק מן הבשר. גם כאן אנחנו רואים שלמות בין החלקים הרוחניים לחלקים החומריים שמביאה לשמחה שלמה.

מתי מקבל האדם אישור לעצמו? כאשר אין לו סתירה בתוך עצמו. כאשר אין סתירה בין המחשבות שלו לפרקטיקה בה הוא נוקט, נוצרים אצלו שלמות ואושר. כאשר מעשי האדם סותרים את האידיאלים בגלל עצת היצר, מגיעה העצבות. הפעם הראשונה בה האדם הרגיש בושה הייתה בחטא עץ הדעת. מעשיו לא הלמו את השקפתו ולכן היה צריך לבוש. עד אז לא הייתה בושה, הייתה שלמות בין חומר לרוח וזהו השורש של האושר.

רבי אלחנן וסרמן היה אומר כי אחת מנקודות הגדלות של ה'חפץ חיים' הייתה בכך שהוא מעולם לא עשה משהו שסתר את דיבורו. אף שהוא דיבר, כתב ופרסם הרבה, תמיד היווה דוגמה מוחשית לדבריו. זוהי שלמות מקסימלית, אלו אנשים שיהיו תמיד מאושרים.

כאשר החלק הנשמתי יהיה מאוחד עם החלק הגופני, באשר זה האחרון יהיה ממושמע לראשון - נגיע אם ירצה ה' לאושר של ממש.

אז איך אוכל אני להיות מאושרת?

המורה פרידה בראון, יועצת חינוכית ומורה בסמינר גור:

ללא ספק, שאלת המיליון היא: מה מביא את האדם לאושר?

אישה צועדת ברחוב, מותחת חיוכים מאוזן לאוזן. אם נעצור אותה ונשאל: 'האם את מאושרת?' היא תענה: 'וודאי. אבל...' ושלוש הנקודות יתארכו. קשה למצוא אנשים מאושרים באמת, שמצהירים על כך ובטוחים בכך ללא מתום.

איך בכל זאת נצליח להיות מאושרים?

הרב גלינסקי היה נוהג לשאול: מדוע ילדים תמיד מאושרים, והמבוגרים רחוקים מהאושר? ומיד ענה: לכל אדם, ובכל מצב, חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה. המים ממלאים את הכוס מלמטה, והילדים - נמוכי הקומה - רואים את החלק המלא. מבוגר גבוה יותר, רואה מלמעלה, ומבחין מיד בריק. וכמובן שיש עומק בדברים.

אם כך, כיצד נצליח אנו, ההולכות ומתרחקות משנות הילדות, לראות את המלא ולהיכנס לגדר הנאמר באבות: 'יגיע כפיך...אשריך וטוב לך'?

חשוב שנדע שגם לאישה העשירה, המצליחנית והנחשבת ביותר, יש חצי כוס ריקה, ולא משנה באיזה תחום הוא החסר - החסר קיים. אין שלמות בעולם הזה. לכל אחד מאיתנו חורים שחורים בחייו אותם היה מעדיף למלא. זה קיים. איך נהיה מאושרות למרות כל זאת?

מושג חמקמק

ראשית, נישיר מבט אל החלק המלא, נפרגן לעצמנו להודות במה שהצלחנו, במה שיש לנו, נתכופף ונראה את המים הנפלאים והמתוקים שממלאים מחצית מן הכוס שלנו - או אולי אפילו יותר, ולא נתבייש גם להחמיא לעצמנו. ברוך ה', יש לי את זה ואת זה, הצלחתי בזה ובזה, אני מוכשרת לזה ולזה, ותודה לה'. מיד אחרי רגעי האושר הללו יבוא היצר שאינו שש למאושרים ויראה את אוצרו הריק, ויעמיד למול עינינו את כל האין. ואז, מוכרחים לגרש את יצר העצבות הנורא הזה.

איך? נפנה אליו ונגיד לו: באמת! נפנה אליו בתוכחה עם האמת הפנימית, ונגרש אותו בבוטות 'לך מכאן!'

מספרים שפעם התמהמה הרבי מבעלזא בחדרו זמן רב ולא יצא אל הקהל לתקיעת שופר. בהלה ופחד עטפו את המתפללים. מי יודע איזו גזירה מתאמץ הרבי לבטל? חשבו לעצמם.

לבסוף שמעו את הרבי צועק, כאילו פונה לאי מי ואומר לו: "תיחנק לך!" מיד אחר כך נכנס הרבי לתקיעות והסביר את פשר העיכוב. "יצר הרע בא אליי", אמר, "הטריד אותי וטען שלא התכוננתי מספיק לתקיעות ואיני ראוי להן. כייוון שראיתי שאינו מניחני לנפשי, ובעצבות שהשרה עליי לא אוכל לפנות לעבודת התקיעות, פשוט קיללתי אותו שייחנק, ויצאתי".

כן, לפעמים צריך פשוט לענות לו בבוטות. לגרש אותו, את יצר העצבות, לא לתת לו לקנות שביתה בלב.

אם הבוטות כלפי היצר לא עוזרת ואנו לא מצליחות לגרש אותו באופן הזה, נפנה לעצה שלישית, שמקורה באיגרת הרמב"ן: "ועיניך יביטו למטה וליבך למעלה". נביט על רבקה, לדוגמה, זו שלה אין בכלל, ונתעודד. העידוד אינו נובע מ'צרת רבים' שהיא רק חצי נחמה, אלא פשוט מן העובדה שההצצה על העולם סביב מזכירה לנו שיש גם מציאויות אחרות, שאנחנו לא המסכנות הגדולות בתבל ושהיה יכול להיות גרוע הרבה יותר. ככלות הכול, יש לנו המון.

אני זוכרת יום לימודים אחד שלי כתלמידה. אותו יום היה חם מאוד, לא היו מזגנים, ואנחנו - עייפות וחסרות יכולת למידה, רצינו להשתחרר הביתה. המורה נכנסה לכיתה, שמעה את התלונות שלנו ואמרה: "צעדתי בדרך לבית הספר. ריחמתי כל כך על העננים המאובקים והלוהטים, על הפרחים הכמושים והבלים מחום, אין להם דרך להתגונן מפני החום המהביל, הם מתייבשים ומתים. כמה טוב שאנחנו יכולות לשתות ולשטוף פנים!" באותו רגע הקושי שלנו התגמד. גם אליהו הנביא נקט בשיטה הזו כדי לשמח את רבי עקיבא. מציאות שלא פעם היא עובדת נהדר, מחזירה אותנו לשמחה ולפרופורציה.

הטוב שבחיינו והרע שבהם, עומדים על כף המאזניים, וכף ה'אין' נוטה לעלות. בעצות אלו נשתדל להכריע את הכף ולהיות מאושרות, בכל מקרה.

מהו בית מאושר? ואיך מגדלים ילדים מאושרים?

הרב יצחק אלכמייסטר, מרצה ויועץ חינוכי:

במסגרת עיסוקי בנושאי חינוך, אני מבחין בשתי נקודות חשובות שראוי להדגיש להורים. והן משליכות, ללא ספק, גם על האושר בבית.

1. הורים רבים משתמשים בכלי חינוך שאותם הם מעתיקים ממה שראו בצעירותם. מובן שעמדתנו החינוכית היהודית לא השתנתה, אבל השיטות - כן. החינוך של היום הוא לא החינוך של אתמול, ועלינו לקבל שיטות חדשות. פעם הייתה יותר תקיפות, היום נדרשים רגישות, חום והערכה לילדים. ילד, בכל גיל, צריך הערכה. זהו תנאי הכרחי לגדילתו וודאי גם לאושרו הפנימי.

2. תקשורת בריאה בין הורים לילדים.

המצב היום בהרבה בתים הוא שההורים מדברים רק דברים טכניים עם ילדיהם ולא מגיעים בכלל או כמעט למה שנקרא 'שיחות נפש'. סקרים מצביעים על כך שהורה מדבר עם ילד חצי דקה עד שתיים וחצי דקות ביום, והמצב הזה אינו טוב.

אבא בא אליי ואומר לי שמוטי שלו בן השתים עשרה לא שמח, הוא חסום ומופנם.

עניין של פרספקטיבה

"הוא הכי זקוק לך", אמרתי לו, "הוא רק לא יודע איך להגיע אליך. תקבע איתו פגישה של חצי שעה ביום בה אתם משוחחים בלי טלפונים ובלי עיסוקים, והכול ייראה אחרת".

האבא ניסה, בתחילה הילד הגיב קשה אבל בהמשך הוא פרח ונפתח. הוא פשוט גילה שיש לו אבא.

בדור שלנו, ילדים מתמודדים עם דברים שלא היו בשנים עברו. כאשר הילד או הילדה צועדים ללימודים, הם נתקלים כבר בדרכם התמימה לשם במראות שהיינו רוצים לחסוך מהם. הרחוב פתוח ברמות מבהילות וילדים נחשפים למה שלא שיערנו. גם במוסד הלימודים הם שומעים מחברים הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים. כשאנחנו בונים תקשורת טובה, אז גם אם הילד או הילדה נחשפו למשהו גרוע ועומדים בפני סקרנות או שאלה קשה, האנשים הראשונים שהם ירוצו אליהם לברר את העניין ולשתף יהיו ההורים, ולא חברים חלילה. מורי ורבי הרבי מבעלזא אמר לי שמצב כזה הוא הצלחה של מאה אחוז בחינוך.

בכל הבתים עוברים היום התמודדויות. אנחנו לא יכולים לשנות את המצב של הקושי בפרנסה, בבריאות או בחינוך, אבל בית מאושר ממנו יוצא ילד בריא בנפשו זהו בית שבו ילד רואה שהוריו מתייחסים למציאות בשמחה.

כשילד שומע בבית שהכול לטובה והכול משמים, זה מקנה לו נפש רגועה. ילד שגדל בבית של הורים עקשניים וכעסניים, יהיה עצוב ובועט. דווקא בעיתות משבר, הילדים בוחנים כל מילה וכל התייחסות של ההורים. ילדים צריכים לחוש שלווה ונעימות בבית.

אנשים שבאים אליי עם בעיה, באים שבורים ומדוכדכים. קשה למצוא אנשים שמחים באמת בחלקם, לא שמחים במה שיש להם אלא במה שיש בהם. אנחנו מחנכים ילדים לשמוח רק בהישגים, וזו טעות חינוכית גדולה. ילד צריך להיות מאושר בלי קשר להצלחה גשמית או רוחנית. חשוב לשדר לו שעצם זה שהוא יהודי, שומר תורה ומצוות, קם בבוקר ומתחיל עוד יום של התמודדות שגרתית - זה האושר הכי גדול.

השמחה של הילדים לא תלויה במצב כלכלי או בריאותי בבית. ישנם בתים עניים בהם גדלים ילדים מאושרים, הכול תלוי ביחס של ההורים למצב. אני רואה את זה במוחש.

חשוב לדעת: לא קיים בעולם תחליף לחום ולשמחה שאב ואם יכולים להעניק לילדים. כל מה שהרחוב מציע על שפע הבידור והבילוי, לא מהווה תמורה ותחליף לבית הורים חם ואוהב. ילד שגדל בבית מלא אמונה ושמחה לא יוותר עליו ולא ימיר את האווירה הביתית החמה בשום אושר ורווחה גשמיים. לצערנו, לעיתים מפאת לחץ החיים, נעכרת האווירה בבית בעקבות מתחים בין בני הבית והאווירה נעשית מתוחה ועצבנית. ילדים שומעים תלונות וכעסים והקרקע אינה מוכנה לזריעת גרעיני חינוך. ילד שמטבעו רגיש ואינו סובל לחץ, יפנה חלילה במצב זה אל הבלי העולם, שהרי העולם מציע לו תחליפים מפוקפקים ללא לחץ. זוהי אחת הסיבות שנערים ונערות יוצאים לרחובה של עיר לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים. הם למעשה בורחים מהבית ומאווירתו העכורה. כלל גדול יהיה נקוט בידינו: כאשר ברצוננו להשביח את פירות האילן, עלינו להשביח את הקרקע ואת הגזע ובשום אופן לא את הפרי. באותה מידה, אם נרצה להשביח את חינוך ילדינו, עלינו להשביח את עצמנו דווקא. כאשר נחיה חיים חדורי אמונה וביטחון בבורא עולם, חיים של קבלת ייסורים באהבה, חיים של ראיית טוב בכל דבר שה' עושה עימנו, נוכל בעזרת ה' להחדיר בלב ילדינו ערכים אמיתיים.

ככה תרגישו טוב יותר בארבעה צעדים:

היו נדיבים. לאנשים נדיבים יש יותר זיכרונות מאושרים והם חווים אושר גדול יותר.

היו אופטימיים לגבי העתיד ושבעי רצון מהעבר. אם אינכם מרוצים ממשהו, הקפידו להיות קונקרטיים לגבי אותה סיטואציה, להגיב נקודתית ולא לומר באופן פשטני וכללי שהכול לא טוב.

היו חכמים יותר מאשר צודקים. השתמשו בתבונה בחוזקות שלכם ושמרו על חיוביות.

היו משוחררים ממה שאנשים חושבים או אומרים עליכם, מדעות ומוסכמות. תנו ללב שלכם לדבר ולהשמיע את מה שיש לו לומר. הקשיבו לו. הוא יודע מה שהוא אומר.

אושר כאמור, אינו תלוי בדברים חיצוניים, אבל פכים קטנים יכולים לתחזק אותו, להציף אותו או לפחות לרומם את ההרגשה. הנה כמה כאלה לדוגמה שעושים את זה לנשים:

·        נחת מהצאצאים.

·        תפילה שבאה מהלב.

·        בשורה טובה.

·        מחמאה על ילד.

·        תינוק.

·        נכד חדש.

·        הצלחה במשהו שחשוב לך.

·        שיחה מעמיקה עם חברה קרובה.

·        הרצאה או סדנה שמדברות בדיוק אלייך.

·        בית שסידרו אותו בהפתעה.

·        משוב חיובי בעבודה.

·        זמן איכות לעצמך.

·        שיר ומוסיקה.

·        עוגה טעימה, אם אפשר - גם כוס קפה.

שירד עליי אושר

אני מרגישה שהימים עוברים עלי ברצף בלתי פוסק של שגרה, איך אוכל להכניס אושר ליומיום?

הרב אלכמייסטר: "רק אימא מאושרת תוכל להנחיל אושר לילדים. מומלץ לאם להתבונן בהצלחות הקטנות של היומיום ולהתרכז בהן. אני ממליץ לכל אישה לשבת עם עצמה בסופו של יום, לספור כמה מטלות הצליחה לבצע ולטפוח לעצמה על השכם. תני לעצמך פסק זמן קטן של חשבון נפש חיובי, זה הכרחי. מעבר לכך אני ממליץ להקדיש זמן לשמיעת שיחות מעצימות".

איך אפשר לגרום לילדים להיות מאושרים ולא להתמרמר?

הרב אלכמייסטר: "מרמור נובע מחוסר סיפוק. כאשר אנחנו לא נותנים לילדים שלנו להתמודד, אנחנו מזיקים להם. הפינוק מוליד מרמור. פינוק פירושו לעשות דברים במקום הילד, להרים אותו מעל ההתמודדות. הפינוק הזה גורם לכך שכאשר לא הצלחנו פעם לפנות את השטח מהתמודדות, והילד נפגש איתה חזיתית, הוא ממורמר".

כדי להיות מאושרת עלי לכלוא רגשות של אכזבה, עצב, תסכול. האם זה נכון ובריא לכלוא רגשות בכוח?

המורה בראון: "בפירוש לא. אסור לכלוא רגשות. כאשר כולאים רגשות אז 'ביום פוקדי פקדתי', יבוא היום והכליאה הזו תתנקם בנו חלילה. עלולים להגיע ממנה אפילו לדיכאון. כאשר מתאכזבים או נכשלים ומדחיקים את הרגש, הדימוי העצמי יורד והביטחון נפגע, וחבל. צריך פשוט להיזכר בכל העצות שדיברתי עליהן קודם ולזכור שמותר להצטער, מותר להתאבל, אך לזמן מה ולאחריו - לקום. כישלון כדאי לנתח. אם הוא אירע בגללי, כדאי ללמוד ממנו לעתיד. אם לא - להפנים שמהבורא יצא הדבר, ולקבל באהבה".

האם האושר תלוי רק בהחלטתי? אין לו שום שייכות לגורמים חיצוניים?

הרב מונסונגו: "בפרק הראשון בתהילים משול הצדיק לעץ שתול על פלגי מים והרשע למוץ. המוץ אומר לעץ הנטוע: 'אתה כבול, אתה מסכן. אני הולך לאן שמתחשק לי, ואתה תקוע'. העץ עונה למוץ: 'לא, לא. אינך הולך לאן שאתה רוצה אלא לאן שהרוח נושאת אותך. אתה נתון לחלוטין להשפעות סביבתיות, אני גדל, צומח, מתפרס'.

"הרשע רואה בגורמים החיצוניים את הסיפוק ומכבה את ה'אני'. ה'אני' שלו לא פעיל, הסביבה מכתיבה הכול. כבר אמר מי שאמר: 'פעם הכתיבה החברה מה לומר, לקנות וללבוש, היום החברה מכתיבה לאדם גם מה לחשוב'.

"כאנשים רוחניים, איננו תלויים בסביבה, וממילא לא תולים בה את מקור האושר. תנאים חיצוניים משופרים יכולים בהחלט לתרום לאושר, אך לא יכולים להיות המקור לו".

אני מרגישה מאושרת, אולם איני מהטיפוסים המסתובבים מחויכים מאוזן לאוזן. האם האושר שלי אינו מושלם כאשר אני מופנמת יותר?

הרב מונסונגו: "אושר זו תחושה פנימית של שלמות. היא מתחילה עמוק-עמוק בפנים. בכלל לא הכרחי שניראה זורחים תמיד, אף שאנו מאושרים, אך מנגד - הכרחי שאדם מאושר לא ייראה מדוכא. פנים של אדם מאושר השלם עם עצמו, ישדרו סיפוק ורוגע, הם יקרינו שמחה ושלווה. וודאי שלא מדובר דווקא על חיוכים עשרים וארבע שעות ביממה, הצורה בה מביע כל אחד את האושר היא אינדיבידואלית, אבל בהחלט על פני כל המאושרים נזהה נעימות ונהרה".

מצבי הרוח שלי מתחלפים במהירות. רגע מאושרת, רגע מתוסכלת. מה עושים?

המורה בראון: "כדאי לחקור ולבדוק באילו עוד דברים אני מסוחררת. האם כל הרגשות שלי מתחלפים מהר? אם אני במקום הזה, אני צריכה לחקור מה גורם לי לטלטלה הרגשית הקבועה הזו ולטפל בה. אולם אם מתברר לי שזה קורה רק פעם ופעמיים בתקופה מסוימת או בתחום מסוים, אזי אין צורך להיבהל. פשוט להבין שהגעתי למקטע סוער בים החיים ותפקידי להוריד את הראש ולתת גם לגל הזה לעבור".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.