פצע פתוח: תושבות הר נוף מדברות על היום שאחרי הטבח

יום שלישי כ"ה בחשוון. קמנו לבוקר שחור. עם ישראל כולו נעטף באבל וביגון, קרע קריעה והתיישב על שרפרף נמוך. ברגעים בהם אני כותבת עכשיו, ההלוויות עדיין לא יצאו, השמות עוד לא פורסמו, העם אונן.

הארץ כולה הלומה, דוממת אחר מיתת קדושים וטהורים, מוחה דמעה, מניחה לשנייה לזלוג על הלחי, וקוראת בהשלמה יהודית 'ברוך דיין האמת'.

כולנו אבלים, כולנו בוכים, כולנו נושכים שפתיים, מתקשים לחזור לשגרה, מתפללים לאבא, שיושיע.

בהר נוף זה היה. שם התרחש הטבח, שם הונפו המגלבים ושם נקטעו חיי אדם באבחת סכין וגרזני ארורים.

יצאנו אל השטח ההר נופי המדמם, הלכנו אל שכונת האבל. הבאנו תיאורים, ודמעות רותחות ומילות הלם והתחזקות וקרבה. הדוברות, כולן תושבות השכונה, דיברו איתנו בשעות הראשונות שאחרי האסון, זמן של הלם ובלבול, צער ותדהמה. רגעים שרק האמונה יכולה לעמוד מולם. לשמוע, להתרגש, לתת אל הלב.     

תפילה בבית הכנסת ימים במלאת שבעה ימים לטבח הנורא (צילומים: פלאש 90)

הרבנית יהודית יוסף, כלתו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ותושבת השכונה:

"הבוקר הרגשנו כמו בזירת מלחמה. ניידות משטרה ואמבולנסים לא הפסיקו ליילל. אנחנו מיד הבנו שמדובר בפיגוע.

"כולנו חלק מהטרגדיה, ההרוגים הם השכנים ואבות של חברות של הבנות. את השמות אנחנו יודעים לעת עתה רק משמועות, והאבל עוטף אותנו. שכונת הר נוף כולה היא כמו משפחה אחת גדולה, ואני לא מצליחה לדמיין איך ייראו ההלוויות.

"לא האמנתי מעולם שהטירוף הזה יגיע אלינו, אל השכונה שלנו, סמוך לפתח הבית. התחושות קשות. אני מרגישה שמי ששמר והגן על השכונה, שומר הראש שלנו - חמי מרן זצוק"ל, עזב אותנו יתומים.

"בבוקר, כשנודעו לנו פרטי האסון, מיהרנו לנעול את בית הכנסת שלנו. היה נראה באופן ברור שהארורים מחפשים לפגוע בדת. הילדים יצאו מהבית רק בעשר בליווי מבוגרים, וכך יהיה גם בחזור. התלבטתי מאוד אם לשלוח את הילדים אבל התייעצתי וההנחיה הייתה: 'להחזיר את הילדים מיד לשגרה, לא להשאיר אותם עם החרדה'. אמרתי להם שמי שלא מסוגל שיחזור הביתה. אני עצמי לא יצאתי לעבודה. התחושה היא שכבר לא בטוח לחיות כאן. ברור שרק תפילה תציל אותנו ותגן.

"עדי ראייה מספרים על מחזות נוראים. ההרוגים נעטפו בטליתות שלהם מייד מן התפילה, ואנחנו לא מתעדים את גרמניה ב-1938... זה קורע לב. לא יאומן.

"מה נשאר עוד לעשות? רק להתפלל לה' הטוב שיאמר לצרותינו די ונזכה לביאת משיח במהרה".

יפה דרעי, אשת הח"כ הרב אריה דרעי ותושבת השכונה:

"'וידום אהרון'. באמת שאין מילים. אין מילים מול אסון שכזה, ואנחנו צריכים לאסוף את עצמנו ולראות על מה עשה ה' לנו ככה. פחד אימים שורר בשכונה. אנחנו עוד לא יודעים את שמות ההרוגים והפצועים האנושים. פלצות. אני לא באה להטיף מוסר, אבל בטוחה שמה שאנחנו יכולים לעשות בשעה קשה שכזאת, בהר נוף ובכל מקום, זה רק להתפלל ולהגיד תהילים על הפצועים. ישנה תפילה של רבינו תם שהוא מבטיח שהאומרה יינצל מכל דבר רע. אנחנו נמצאים בימים טרופים, כדאי שכולם יתרגלו לומר אותה. 

"קשה לדבר על המצב, קשה, אבל אין ספק שכל אחד צריך לעשות חשבון נפש וה' יזכנו ויאיר עינינו שנמצא מהו העוון שגרם לנו לכל זה.

"עד עכשיו לא יצאתי מהבית. בבוקר שמעתי סירנות אבל לא נבהלתי כי תמיד עוברים דרכנו אמבולנסים בדרכם ל'שערי צדק' או ל'הדסה'. רק אחרי דקות מספר קלטנו שהפעם הסירנות הן בתוך השכונה. חברה שלי התקשרה וצרחה על הקו, היא עדכנה אותי. היה מזעזע לשמוע, כשנעתקות המילים אפשר רק לצעוק. כשנודע לי על האסון אמרתי לילדים: 'תהילים! רק תהילים! ברגעים האלה הם יכולים להציל חיים!' זה מה שיכולנו להועיל לפצועים שמבוססים בדם ברחוב הסמוך, וזהו. זה מה שבכוחותינו הדלים לעשות.

עכשיו שוררת כאן פניקה, הרחובות פקוקים. לא נתתי לילדים לצאת מהבית, ובלאו הכי אין אוטובוסים.

"אני אומנם לא נמצאת בעצמי בזירה הפוליטית אבל ברור שבעקבות הפיגוע הנורא צריכה להיות חשיבה מחדש. צריך להבין סוף סוף שהמצב לא יכול להימשך כך, צריך לשנס מותניים, לעשות משהו כי המציאות לא פשוטה. אלה לא סתם מחבלים שפרצו את הגדר ונכנסו, הם בתוכנו, נמצאים כאן ועלולים לשוב ולשלוף שוב את האקדח בכל רגע, חלילה. הערבים האלה עבדו כאן בשכונה, וזה ברור. הם לא באו למרכז העיר, הם בחרו לפגוע בשכונה פנימית ובאו דווקא בשעה הזאת, זה ברור שהם מכירים את בית הכנסת. במצלמות ראו שהם תצפתו על בית הכנסת וברגע שראו אותו מלא - נכנסו. אז היה כאן תכנון והיכרות מוקדמת, אלה ערבים שחיים בינותינו, וחייבת להיות חשיבה מחודשת מה עושים איתם. אני חושבת שאי אפשר לעבור עכשיו לסדר היום, זה לא פיגוע שגרתי שהכרנו ואפילו לא דומה לאחרים. לבוא לבית כנסת ולשחוט אנשים? מזכיר את אירופה, את פרעות ת"ח ת"ט או מאורעות חברון. מזעזע. אין מילים". 

ציפי ישי, אשת הח"כ הרב אלי ישי ותושבת השכונה:

"אנחנו בעין הסערה הפיזית וגם בעין הסערה הרגשית, מלאים ברגשות קשים. הכאב הוא כאב נוקב והילדים בחרדות. 

"בשעות הבוקר, כששמענו את הסירנות הנוראיות, לא ידענו מה מתרחש סביבנו, הרגשנו לחץ. קמנו בבהלה אדירה, לא ידענו מה קורה. שכנה נקשה על הדלת ואמרה שיש פיגוע. בעלה היה שם, בבית הכנסת, הוא התקשר משם בוכה וצועק. היא אמרה שכדאי לסגור ולנעול את הדלתות כי המחבלים עדיין מסתובבים. בעלי עמד באותה שעה בפתח על מנת לצאת. עכשיו ידענו שמדובר בפיגוע ושקמנו לבוקר נורא.

"הילדים מזועזעים. החברות של בתי כל הזמן מתקשרות. עד כה התברר ששתי חברות שלה בכיתה הפכו לנפגעות טרור בין רגע: אבא של אחת מהן פצוע אנוש והאב השני נהרג. כשהיא שמעה את הבשורות הקשות הללו היא פרצה בבכי היסטרי. זה יותר ממה שאפשר לסבול. אנחנו לא מצליחים לעכל. אני בטוחה שלילדים ייקח עוד זמן להשתחרר מן הטראומות והחרדות. הפחד והמתח עוטפים אותנו. אנחנו טרודים ב'איך נשלח את הילדים מהבית'.

"הסובבים מן הערים והשכונות האחרות כל הזמן מתקשרים לשמוע מה בדיוק קורה. תביני, כיוון שבעלי, הרב אלי ישי, הוא בכיר בש"ס, אנשים בטוחים שפגעו בו. אנחנו מותקפים, מטר טלפונים על הבית. כולם חרדים לשלומנו- לשלומו. אנחנו מצידנו מקווים לישועות, לבשורות טובות. בעלי יצא מיד בבוקר ועוד לא שמעתי את תגבותו על המאורע הנורא. אני יושבת כאן ומתפללת לגאולה, די לסיוט ולסבל".

ד"ר ג'ויס מורל, תושבת הר נוף והרופאה הראשונה שהייתה במקום, מטעם 'איחוד הצלה':

"מה אומר לך? מדובר באסון, סיוט. המראות עוד ירדפו אותי. אני בטוחה.

"קיבלתי קריאה מ'איחוד הצלה' על אירוע ירי קשה בהר נוף. כתושבת המקום רצתי לשם כל עוד רוחי בי. למעשה הייתי שם מיד, כבר שתי דקות אחרי שהכול התחיל. כשהגעתי, המחבלים עוד היו שם, הם ירו עוד כששמעתי. בזירה שררה דממת מוות, לא נשמעו צעקות, רק קולות ירי פילחו את האוויר. בהמשך החלו הצעקות הנוראות של עוברי האורח ובני המשפחות שייללו המומים. עמדתי בחוץ וידעתי שאני שליחת מצווה ועליי לעשות משהו. הפצוע הראשון שטיפלתי בו היה פצוע שנפגע בראש, הוא ברח כך מבית הכנסת בכוחות עצמו. אחר כך ראיתי

פצועים נוספים. היה קשה לראות את זה. קשה מאוד. טיפלתי בפצועים שהוצאו מבית הכנסת, השתדלתי לא לחשוב הרבה. תביני, הכרתי היטב את הפצועים. אלו שטיפלתי בהם הם שכנים שלנו כולם מן השכונה. בית הכנסת שבו היה הפיגוע הוא בית הכנסת של חתניי, מחותניי ונכדיי, זה ממש שכול קהילתי. קשה". 

רחל אייזן, מתגוררת בבניין שממול בית הכנסת:

"התעוררתי בבוקר לקול סירנות של אמבולנסים ומשטרות. אני פותחת לתומי את החלון ובמקום לראות שמש אני רואה אנשי ימ"מ, יריות ושומעת שאגות מוות. זה היה נורא. חשבתי ששקעתי בספר על 'ליל הבדולח'".

מכירה את ההרוגים?

"מכירה את המשפחות. ירדתי מקודם למטה, עמדתי ליד אשתו של אחד ההרוגים, שמותיהם התפרסמו רק עכשיו. היא בכתה שאין לה מידע ואין לה מושג מה קורה עם בעלה שרק הלך להתפלל.

"מפחיד בשכונה עכשיו. אנחנו חיים במקום כל כך שקט, שליו ורגוע, ופתאום טבח שכזה. כולם מכירים את בית הכנסת הזה, המניין הבוקרי הזה משמש את כולם. אנשים ירדו בתום לב להתפלל ופתאום - יריות, גרזנים, סכינים, דם ומוות. זה נורא. טברסקי, גולדברג, בשבילי אלה לא רק שמות. אני מכירה את האנשים. אנשים יקרים שנקטפו פתאום באכזריות. אני לא יוצאת מהבית, אבל מציצה שוב בחלון. אני רואה שמוציאים את ההרוגים למכונית של זק"א. ה' ייקום דמם.

רק לפני חודש עמדנו בבית הכנסת הזה, אמרנו יחד איתם כולנו 'ונתנה תוקף', שאלנו מי יחיה ומי ימות ולא חלמנו שזאת תהיה התשובה הנוראה, והם, הקדושים, נבחרו להיעקד על קידוש ה'. זה מעורר לחשבון נפש את כולנו. כולנו שכולים".

איילה פישמן, שכנה של משפחת לוין ברחוב קצנלבויגן 46:

"כן, עכשיו, בשעה אחת עשרה וחצי בבוקר, אני יכולה לצערי לאשר. השכן שלנו, הרב קלמן לוין, הוא בין הקדושים הטבוחים. זה ברור. רק עכשיו ראיתי פסיכולוגית נכנסת אל הבית לדבר עם הילדים.

"אני יודעת שהשם שלו עוד לא התפרסם ברשימת ההרוגים, וזה כנראה מכיוון שהבת, תושבת ארצות הברית, עוד לא עודכנה. אנחנו לא מאמינים שהמוות עלה בחלונות שלנו ממש, ובאופן אכזרי ופתאומי שכזה. לא מעכלים.

"משפחת לוין היא משפחה מקסימה, טובי לב ושמחים, אנשי חסד באופן נדיר, ממוצא אמריקאי. הרב קלמן עצמו היה אדם יקר, שכן מיוחד, מסביר פנים לכל אחד. 

"השכנים כולם המומים, אף אחד לא מעז להוציא את האף מהבית. יש כאן ריח חריף של עצב, שכול ואובדן".

כתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן