נדר כסף אילו ישוב בנו "בשלום" ולבסוף שב עם גויה

מעשה ביהודי ירא שמים, שבנו היחיד גוייס למלחמה קשה במדינת אוייב. נדר האב המודאג: אם יהיה אלוקים עמדי, וישוב בני יקירי בשלום מן המלחמה - אתרום למוסדות תורה 10,000 דולר!

ויהי היום, שב בנו בריא ושלם מהמלחמה. שלם אמרנו? לא לגמרי!... משום שהביא עמו נוכריה, אשר נשאה לאשה בחו"ל, רח"ל.

בצערו הנורא, ניגש האב לרבו ושאלו: "לפי עניות דעתי, בני כלל וכלל לא שב "בשלום" מן המלחמה, שכן אינו שב שלם, אלא פגום מבחינה רוחנית, וממילא פטור אני מלשלם את הסכום שנדרתי. האם טענתי נכונה?".

תשובה

בשלום - שלם מן החטא

נאמר בפרשתנו (בראשית כ"ח, כ'-כ"א): וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר, אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים. ופירש רש"י: "בשלום - שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן".

לאור הדברים, אפשר לומר, שהוא הדין בנוגע לשאלתנו, שהיות ולשון 'שלום' פירושה 'שלם מן החטא', אם כן כאשר חזר הבן כבעל עבירה, אין האב מחויב בתשלום נדרו.

אלא שיש לחלק בין נידון דנן, העוסק באב שנדר מחשש לחיי בנו שיצא למלחמה, שם נתון בסכנת חיים, לבין נדרו של יעקב אבינו שעמד לפני התמודדות (רוחנית) כנגד לבן הארמי. נדרו של יעקב אבינו נבע מחשש שילמד חלילה ממעשי לבן הרשע, כמבואר ברש"י, אם כן ברי, כי ה'שבתי בשלום' אצל יעקב מתפרש כ'שלם מן החטא'. לעומת זאת, אצל האב שלפנינו ה'בשלום' מתפרש מן הסתם ל'שלם בגופו' ולא ברוחו.

הכרעת ה'עמק הלכה'

בעל שו"ת עמק הלכה (ח"א סימן מ"ב), קושר נידון דידן באופן נפלא לדברי המשנה במסכת טבול יום (פ"ד מ"ז), העוסקת באדם המפריש תרומה מבור של יין: התורם את הבור - ומילא ממנו חבית של יין, ואמר: הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלום - דהיינו, שתעלה החבית בשלום מן הבור. באופן זה, דעת 'תנא קמא' היא, שאנו מפרשים דבריו שהתכוון לשלום מן השבר ומן השפיכה - שלא תישבר ולא תישפך החבית, שעל כך ירא האדם בשעה שמעלה חביתו מן הבור, אבל לא מן הטומאה - כלומר, הוא לא התכוון בתנאו שלא תיטמא. לפיכך אם נשברה או נשפכה - אין תרומתו תרומה, אבל אם נטמאה - תרומתו תרומה. רבי שמעון אומר: אף מן הטומאה - שהתכוון בתנאו שתעלה שלום אף מן הטומאה, דהיינו שתעלה בטהרה, לפיכך אם נטמאה - אין תרומתו תרומה.

הרי לנו, שנחלקו תנא קמא ורבי שמעון בהוראת המילה "שלום". לשיטת תנא קמא, המילה אינה ממעטת אלא מקרה של שבירה או שפיכה, באופן שהחיסרון הוא בגוף חבית התרומה, אבל כאשר החבית נטמאת, אין חיסרון בגוף החבית, ולכן לא כלל זאת בתנאו.

ורבי שמעון סובר, שאף מטומאה היה ירא, וכלל אף אפשרות זו בתנאו. להלכה פסק הרמב"ם (הלכות תרומות פ"ד הי"ח) כשיטת תנא קמא, ששלום פירושו מן השבר והשפיכה, אך לא מן הטומאה.

נמצינו למידים, כותב ה'עמק הלכה', שאף בשאלתנו, שנדר האב אם ישוב בנו בשלום, אין כוונתו למעט אלא מקרה שיבא חולה או בעל מום וכדומה (כנשבר או נשפך), אולם מה שנעשה חוטא בנפשו, כיון שעל כל פנים נשאר שלם בגופו דינו כדין נטמאת התרומה, שעדיין נחשב הדבר כ'שלם'[1]. לכן חל נדרו ועליו לשלם את מלא הסכום לצדקה.

וסיים ה'עמק הלכה': ובפרט שבנדר הדין הוא שהולכין בו אחר לשון בני אדם (כמבואר בשו"ע יור"ד סי' רי"ז), והדבר ברור כי בלשון בני אדם תיבת בשלום משמעותה בבריאות, אי לזאת, פשוט שמחויב האב לקיים נדרו אשר נדר!

* * *

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.