שניים שנדרו לצדקה ואין לאל ידם להשלים נדרם – מה ניתן לייעץ להם?

מעשה שהיה כך היה:

ראובן נסע לצורך עסקיו למדינת מכסיקו, ונתפס שם על ידי שבאים רשעים. בהיותו בשבי, נדַּר ראובן נֶדֶר: אם יהיה אלקים עמדי, ויצילני משיני האריות ואצא מכאן חי ושלם בגופי - אתן לצדקה לעניים סכום של 18,000$!...

כעבור ימים מספר, שחררוהו המאפיונרים לחיים, אך יצא נקי מכל נכסיו. ראובן שב ארצה וכולו היה מלא דאגה. היאך יוכל כעת, שהפך לעני מרוד, להשלים את נדרו אשר נדר, מהיכן יביא את הממון הרב[1].

ויהי היום, פגש ראובן את חבירו שמעון, וסיפר לו את אשר קרהו. למשמע הדברים נבעת שמעון, וסיפר: "דע לך ידידי היקר, כי בשבוע שעבר עבר בני ניתוח מסובך בחו"ל, ונדרתי אז אף אני - ח"י אלף דולר לעניים, אם יעבור בני בשלום את הניתוח. תהלות להשי"ת הניתוח עבר בשלום, אלא שעתה איני יודע מאין יבוא עזרי, מהיכן אשלם את נדרי אשר נדרתי, מאחר ואת כל כספי נתתי עבור הוצאות הניתוח...".

פלאי פלאים. התברר שהשניים נדרו בעת צרתם ממש את אותו סכום, וכעת אין ביד שניהם לקיים את נדרם.

לפתע רעיון מבריק עלה במוחו של ראובן. "שמע נא יקירי. אני מציע שאפנה עוד היום לשכני, יהודה, שהוא גביר גדול, ואבקש ממנו שיואיל בטובו להלוות לי למשך יממה אחת 18,000$. מכיון שאני מוחזק אצלו כנאמן וישר, מן הסתם שיסכים לכך. ואז, כשאקבל את הכסף, אבוא אליך על מנת לקיים את נדרי - אתן לך, שעני מרוד אתה, את כל הממון. ולאחר שכבודו יקבל לרשותו את הסכום, יוכל איפוא להעבירו לי בתורת צדקה לעני, ובזה תקיים אף אתה את נדרך... לאחר מכן אשוב אל העשיר ואקיים את מצוות 'פריעת בעל-חוב'!..."

שמעון עמד נבוך למשמע עצת חבירו. "אני מסופק אם ניתן לקיים נדר על ידי הערמה שכזו. הלא כוונתנו היתה ליתן לעני באופן שירווח לו על ידי הצדקה, ובאופן שהממון שלנו יופחת בנתינה זו..."

ילמדנו רבינו: מהי תקנתם של שני העניים? האם אכן יוכלו ליישם תחבולה זו של הלוואת הסכום מאחֵר, ונתינתו לצדקה זה לזה?

תשובה 

 נידון מעניין זה הובא לפתחו של רבינו הגדול, ה"בן איש חי" זיע"א, (שו"ת תורה לשמה סימן רכ"ו), אשר באופן גאוני הכריע בו על סמך המבואר במסכת נזיר (דף י"א עמוד ב'), שם שנינו:

המקבל על עצמו שני חיובים ואומר: "הריני נזיר, ועלי (גם) לגלח נזיר - לנדב את הקרבנות שיקריב נזיר אחר בסיום נזירותו כשמגלח ראשו[2], ושמע חבירו את דבריו ואמר: "ואני (ואף אני נזיר כמוך) וגם עלי לנדב הקרבנות לגלח נזיר, והרי חבירו חייב בשני החיובים שהראשון קיבל על עצמו, אם היו שניהם פקחים ורוצים לחסוך דמי קרבנותיהם - מגלחין זה את זה, כלומר זה מנדב קרבנות עבור חבירו שיביא אותם כשמגלח בסיום נזירותו, וחבירו מנדב קרבנות עבורו שיביאם כשמגלח בסיום נזירותו. (ואם לא עשו כן - עליהם לנדב קרבנות עבור גילוח נזירים אחרים).

לאור דברי המשנה, אומר ה"בן איש חי", בין-נבין כי אכן יוכלו השניים להשתמש בהצעת ראובן.

* * *

ויש לציין עוד לדברי השולחן ערוך [יור"ד סימן רנ"א סעיף י"ב] שכתב: "שני עניים שחייבים ליתן צדקה, יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחבירו". ובפרי מגדים [באו"ח סי' תרצ"ד] כתב, שהוא הדין אף בנוגע למצוות מתנות לאביונים, שיכול עני המתפרנס מן הצדקה ליתן שתי מתנות לשני אביונים, ויחזרו הם ויתנו לו. וכתב בספר דרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ז ס"ק ל"ג), שאין לעשות כן בדרך תנאי, שיתן לחבירו ויתנה שיחזור ויתן לו, שהרי באופן זה נחשב כ'מוכר' לחבירו ולא כנותן לו צדקה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.