פרשת וישב: "למחיה שלחני אליכם"

יוסף שבוי.                                                     

אלוקים נטה עליו חוט של חסד ושר בית הסוהר "שדרג" את מעמדו, אולם הוא עדיין שבוי, רחוק  מן החופש המיוחל.

מתברר שסוד מסוים ליווה אותו גם במעמקי הבור. הסוד מסתתר בפסוק הבא: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר, וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל... מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם".

יוסף שבוי על לא עוול בכפו, הוא נמצא בחברת אסירים ובכל זאת הוא לא שוכח דבר אחד - את הזולת. אמנם שר בית הסוהר מינה אותו להיות אחראי על האסירים, אבל יש לו תפקיד נוסף, תפקיד  הנובע ממצפונו הפנימי – התעניינות בזולת, אף  שהוא מקוטלג בקטגוריית האסירים. סדר יומו של יוסף התחיל עם התעניינות בשלומו של כל אסיר ואסיר.

שבוי על לא עוול בכפו (אילוסטרציה: shutterstock)

רבי שמשון רפאל הירש כותב כך: "דרך ההסתכלות בה אדם רגיל מסתכל על עולם ועצמים, שונה מדרך הסתכלותו של יוסף. אדם רגיל רואה רק בדרך כלל ואילו החכם רואה בכל איש ובכל חפץ את ייחודם וסגולתם הפרטית". יוסף רואה בכל אסיר את האדם שבו. לכן כשיוסף נוכח לדעת שפני האדם הניצב מולו זועפים, הוא מיד מנסה  לשפר את מצב רוחו ולהפיג את הזעף.

יוסף מנמק את מחילתו לאחיו בטענה של "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה, ה), יוסף יודע שפעמים והמחיה הגדולה ביותר לאדם היא להתעניין בשלומו... זו מידתו של יוסף הצדיק.

הרב ברוך מרדכי אזרחי בספרו "ברכת מרדכי" על התורה, מביא דוגמא מאלפת לעניין זה.

התלמוד (חולין דף ז) מספר מעשה על אחד מגדולי התנאים - רבי פינחס בן יאיר. דיו רב נשפך כדי להבין את הסיפור, אולם ניקח נקודה רלוונטית לנושא אותו הזכרנו.

רבי פינחס בן יאיר היה מהלך בדרך לפדות שבויים, בדרכו היה מוכרח לחצות נהר שוצף. באופן טבעי אי אפשר היה לחצות את הנהר. רבי פינחס בן יאיר פקד על הנהר להפסיק את זרימתו כדי שיוכל לחצותו. הנהר "לא הסכים" והתחיל "להתווכח" אתו. בלית ברירה, "איים" עליו רבי פינחס בן יאיר ואמר לו: "אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם!". הנהר "נכנע", עצר את זרימתו, וכשרבי פינחס סיים לחצות אותו, הנהר שב לזרום.

מספר התלמוד שלאחר שרבי פינחס הגיע לעברו השני של הנהר, הגיע לשם סוחר ישמעאלי וגם הוא לא הצליח לחצות את מימיו השוצפים. אמר רבי פינחס לנהר – חלוק את מימיך גם לסוחר זה, והסיבה: "שלא יאמרו כך עושים לבני לוויה". רבי פינחס לא דאג רק לעצמו, יש כאן אדם נוסף הזקוק לעזרה. והנהר הסכים וחלק את מימיו גם לישמעאלי.

הדבר תמוה. כשרבי פינחס עצמו רצה לחלוק את מימי הנהר, בטענה שהוא הולך לקיים מצות פדיון שבויים – שכידוע זוהי אחת מהמצוות החשובות בתורה – הנהר ניהל 'דיאלוג' ולא הסכים להיחלק בקלות. אילולא רבי פינחס היה "מאיים" על המשך קיומו, ספק אם היה מסכים. ואילו בשביל הסוחר הישמעאלי רבי פינחס לא היה זקוק לשום איום ואמצעי שכנוע, מיד כשאמר הסבר קצר "שלא יאמרו כך עושים לבני לוויה" – חלק הנהר את מימיו.

למדים אנו מכאן יסוד גדול. ההכרח והחובה של האדם להיות ברכה לסביבתו, לדאוג להיות למחיה לכל מי שבסביבתו, גם אם הוא סוחר ישמעאלי – הכרח וחובה זו היו ברורים לנהר לפחות כמו זרימת המים שבו.

חייבים להוסיף. אילולא יוסף היה מתעניין בשלום שר המשקים והאופים – הוא היה נשאר בשבי עוד שנים רבות.

בעצם ניתן לומר, שמשפט זה – ההתעניינות "למה פניכם רעים היום" מהווה נקודת מפנה בתהליך לידתו של עם ישראל.

כל אחד מאיתנו שבוי "בבור" כזה או אחר. ייתכן מאוד שהדרך ליציאה 'פשוטה' – נתחיל להחיות את סביבתנו...