סיפור לשבת: שערי החכמה נפתחו

הוא ידע שזה לא מוסרי ואסור על פי כל רגש אנושי. אבל הוא לא עמד בזה. בכיליון עיניים ראה משה את חברו לספסל הלימודים, האברך חיים מדיני, שאמנם לא נתברך בכישרונות, אבל התמדתו ויראת השמים שבערה בו הצעידה אותו לפסגות רמות.

היטב הבין משה שהקנאה שאוכלת כל חלקה טובה בלבו בשל הצלחתו של חברו, אינה בגדר "קנאת סופרים" שעליה אמרו חז"ל ש"תרבה חכמה". היא נובעת מעין צרה ולב שאינו מסוגל לשמוח בשמחת הזולת.

רבי חיים חזקיהו מדיני

למרות כל זאת, המשיך מוחו של משה לקדוח ולרקום רעיונות שטניים שהצד השווה שבכולם יוציא את דיבתו של ר' חיים מדיני בפני הנהלת הכולל ויגרום לסילוקו מבין שורותיו.

זה אולי המקום לציין על מסגרתו הייחודית של הכולל המדובר: גביר גדול שנדיב לב היה ואוהב תורה בכל מאודו, הקים בעיר האבות – חברון – כולל שיכשיר אברכים מתמידים בלימודם להיות מורי-הוראות בישראל. דרישות נחרצות הציב הגביר לאברכים שהתקבלו ללמוד במקום: התמדה, יראת שמים, מידות-טובות ועוד ועוד. כך שלא אחת אירע שאברך אשר לא עמד בתנאיו של בעל המאה – מצא עצמו מצידו החיצוני של בית המדרש. כסף, כך מתברר, לא ניתן בחינם.

כאמור, שאף משה בכל ליבו לראות את ר' חיים מדיני מחוץ לכותלי בית המדרש הזה. בייאושו כי רב נקט בצעד מזעזע ביותר: שכנע את הגויה, שניקתה את בית המדרש בשעות הקטנות של הלילה, שתמורת סכום כסף שיעניק לה, תסכים להעיד שבבואה לנקות את המקום האברך חיים מדיני פיתה אותה לדבר-עבירה, כאשר כולם נמו את שנתם והוא נותר בבית המדרש בגפו.

לא היה זה חיזיון נפרץ לראות את ר' חיים יושב על תלמודו בשעות החשוכות של הלילה, כאשר הוא מנדד שינה מעיניו להבין עוד סוגיה ולהכריע בעומקה של הלכה נוספת. העלילה הייתה תפורה היטב.

הגויה שהכסף היה הערך העליון בחייה הסכימה בלא היסוס, ומשה חיכך ידיו בהנאה. על חילול ה' הרב שייגרם לא חשב ולו לשנייה מיותרת. 

טענת העוזרת הנכריה התפרסמה בבית המדרש, והגביר, מקים הכולל, רתח עד עמקי נשמתו הכואבת: "ככה? להעמיד פני ירא שמים ומתמיד מופלג ולרמות את כולם?! ואם חיים מדיני אינו באמת מתמיד – עוד הייתי עובר על כך בשתיקה, אבל מעשה עבירה שפל כזה? לאן יכול יהודי להתדרדר?!...".

שני אנשים סולקו מבין שורות הכולל לאלתר. ר' חיים מדיני, והעוזרת הגויה. אין חוטא נשכר.

עברו שלושה חודשים. ר' חיים מדיני המשיך לשקוד על תלמודו. בלע את עלבונו הצורב ולא הגיב במילה וחצי מילה ללעגים שהופנו כלפיו. הבין שמשמים מנסים אותו ועליו לקבל זאת באהבה. אך משנגמר ה"ערך העליון" שקיבלה הגויה מאת משה, חוותה העוזרת חרפת-רעב.

לילה אחד הגיעה היא לר' חיים ובקשה בפיה: "מוכנה אני ללכת אל הגביר ולספר לו את האמת אודות משה ששכר אותי. רק תבקש ממנו שישיב אותי לעבודתי".

ברוב ענוותנותו לא חיפש ר' חיים לא נקמה ולא נטירה. לבש את מעילו העליון ופסע יחד עימה אל הגביר. בבואם היה הגביר אחוז הלם. שוב שניהם מסתובבים יחד?!

"רצוני שתשמע את שבפיה", ביקש רבי חיים. והגביר שמע. לאחר ששמע בערה בו חמתו שוב: "אמרי לי מיד מיהו זה ואיזהו?"

כאן נתגלתה פעם נוספת אצילות רוחו של הרב מדיני: "סיכמתי עימה בתנאי כפול, שאמליץ בעדה בתנאי שלעולם לא תגלה לאיש מי האברך שֶׁשְּׂכָרָהּ לדבר בי סרה".

הגביר הנפעם מהאברך המיוחד שמולו. קיבל אותו מיד חזרה לשורות הכולל, ואת הגויה השיב למשרתה כמנקה.

לימים סיפר רבי חיים, שבהמשך נודע בשמו המלא "רבי חיים חזקיהו מדיני" (יום פטירתו כד כסלו), וחיבורו ההלכתי הגדול ה"שדי-חמד" הרעיש את העולם כולו: "באותו רגע שוויתרתי על הוכחת חפותי הרגשתי שנפתחו בראשי מעיינות החכמה ומני אז נסקתי אל-על בהשגות התורה".